ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 18 באוגוסט, 2020
ע"י אורי רעננה
ע"י אורי רעננה
מבין הסופרים הישראלים הרבים שקראתי, תופס ישי שריד מקום בשורה הראשונה. הוא מצליח להעביר מסר בכתיבה קולחת, רהוטה ובעברית לא מתחכמת.
הכתיבה עצמה ממוקדת ומצליחה להציף נושא שהמחבר מיעד לו ספר זה והוא, המעבר של חייל מאזרח בעל ערכים ללוחם, ממוקד מטרה.
נושא זה נוגע לצבא ובמיוחד לצה"ל, האמצעי שבו היחיד משתמש, קל יותר לטייס, שריונאי, תותחן או איש חיל הים (לא שייטת), לירות, מאשר לרובאי שרואה את המטרה.
הרובאי חשוף למודעות וסכנות של פגיעה אישית בו או ביריב מול האחרים שנמצאים במעטה או מסגרת מגינה.
אחד התפקידים של פסיכולוג צבאי הוא לייעץ כיצד לשפר את המוטיבציה והיכולת של החייל לעשות זאת. תפקיד אחר שלו הוא לטפל בהלומי קרב. הספר מדבר בעיקר על הלומי קרב של חיילי הרגלים ולא באחרים.
כזה הוא תפקידה בצבא של אביגיל, סגן אלוף בצה"ל, בתו של פסיכואנליטיקן, שטוען כי פסיכולוגיה שתפקידה לרפא את הפרט, אינה עולה בקנה אחד עם הצבא. אביגיל מצליחה בתפקידה והספר הצליח להאיר היבטים רבים בעבודתו של הפסיכולוג.
שאולי הוא בנה של אביגיל וגיוסו לצבא לצנחנים מעמיד אותה מול העולם המקצועי הפנימי שלה. אין זה הקונפליקט הראשון. כל חייה הבוגרים הם מערכת הסתרה משאולי מיהו אביו.
הספר מציג את תגובות החיילים לפעילותם: המתייסרים , האדישים ו.. הנהנים.
אביגיל מלווה "סדרת שבי" בקורס טיס, במיוחד על קדטית, נוגה, בת טובים עם ערכים של צפון ת"א או רעננה, רשג"ד בצופים שנתקלת בהשגת גבול הפרטיות שלה ב"שבי".
כאמור ספר מרתק וקולח, אפשר לסווגו כרומן כי יש בו מעגלי אהבה, אבל בעיקר הרגשתי את המסר שהסופר מנסה להעביר, "הפעילות הצבאית משחיתה".
מספר השגות עלו בי למקרא הספר.
א. גם הספר מראה כי הצבא ער לחייל כפרט. בתקופת שירותי הסדיר בחיל השריון, היה מוטו שאמר " עלינו להרוס את האזרח כדי שנוכל לבנות חייל טוב". תודה לאל שזה נעלם, וגם ספר זה אינו טוען זאת.
הסופר מתעלם מהערכים שהחייל מביא מהבית שהופכים אותו לחייל טוב. בעיניו המדינה והשליחות שלנו כאן הם חסרי משמעות ברגע בו החייל נדרש לכוון את רובהו או נשקו.
יש התעלמות מהרעות כגורם חשוב. הרעות נבנית על ערכים משותפים ואינה צומחת יש מאין בגיל 18 עם החיול של ה"ילד".
אני חושש כי התעלמות זאת אצל ישי שריד אינה מקרית, אלא באה לשרת אג'נדה.
ולבסוף מספר חוויות אישיות עלו בי משרותי בשריון החל משנת 1962 ועד שחרורי כנהג טנק , עם אותו צוות במילואים ב 1990.
בטירונות חי"ר שמקדימה את מקצועות השריון, קיבלנו.. רובים צ'כים, לאלה הצמדנו כידון והיינו צריכים לדקור שקי יוטה (בלי חתולים), לא יכולתי לעשות זאת ועשיתי תנועות כאילו.
הסיפור השני הוא על קרב הטנקים הראשון של הצוות, בביר לחפן במלחמת ששת הימים. ברשת הקשר הודיעו כי חיילים מצרים עזבו את המתחם. שמעתי את המפקד נותן פקודות תיקון לירי של התותחן ובסוף צועק " פגעת בהם .. יופי..רוצח.. רוצח.".
כשיצאנו מהטנק, נודע לנו כי המ"פ נהרג.
זה היה הרגע שבו נפרדנו מהאזרחות והבנו כי זאת מלחמה.
התותחן והמפקד הלכו לעולמם, לא כתוצאה ממלחמה. מדי פעם הזכרנו זאת כשישבנו, במלחמת יום כיפור, מול הארמיה השנייה בחווה הסינית ליד התעלה. והדבר לא נאמר מתוך "געגועים".
11 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
חובב ספרות
(לפני 5 שנים)
שריד עוסק רבות בחברה הישראלית. מלבד האחרון שעדיין לא קראתי הוא כתב בעבר על נושאים שבקונצנזוס כמו על "השלישי" על בית המקדש ואת "מפלצת הזיכרון" על המסעות לפולין. סופר שכדאי בהחלט להקשיב לו..
|
11 הקוראים שאהבו את הביקורת