ביקורת ספרותית על מנצחת - ספריה לעם #801 מאת ישי שריד
ספר טוב

---

אמזונה ישראלית אולטימטיבית

את ספרו של ישי שריד מפלצת הזיכון, העוסק בהיסטוריון חוקר שואה, אהבתי, וכשיצא סיפרו מנצחת, הוא מיד עורר בי עניין בקשר האפשרי בין שני הספרים.

מפלצת הזיכרון, מתמודד עם זיכרון השואה, מערב רגשות של קורבן בטקסי חניכה ישראלים, באמצעותם אנחנו צוללים לליבת הזוועה והבושה, ונשבעים לא עוד, כלקח למיתוס ישראלי, המחייב אותנו להיות לוחמים נטולי פחדים, המסוגלים להרוג באפקטיביות קרה, בכדי לנצח אויב אכזר.

את מיתוס הלוחם הישראלי, כביטוי לתקומה לאחר השואה, בוחן שריד, דרך גיבורת סיפרו אביגיל, פסיכולוגית שהשתחררה לא מזמן מקבע ומומחית בגיוס כוחות נפשם של חיילים בכדי לנצח ועל הדרך אם נדרש, גם להרוג תוך שימוש באינסטינקט רצחני החבוי בנפשו האפלה של האדם.

שריד, גם מעלה שאלה מגדרית, המתייחסת לנשים לוחמות האמורות להביט לאויב בלבן העיניים, לנעוץ בו את הסכין וגם לסובב, ואם חלילה תפלי בשבי?

את התשובה עונה שריד, באמצעות אביגיל, פסיכולוגית צבאית, בעלת נשיות לא מפוענחת, כאמזונה היא יוצאת עם החיילים לשטח בכדי לחוש מקרוב את פני הקרב. היא עורכת סדרות שבי, כאופציה אפלה ללחימה. אביגיל הפכה להיות האוטוריטה והמוזה של המלחמה, כאתנה אלת המלחמה וניקה אלת הניצחון, מי שבכוח הבנת צפונות הנפש האנושית מעניקה השראה ותעצומות, הנדרשים בכדי להרוג, תוך התגברות על פחדים אינסטינקטיביים, או על דיסוננס קוגניטיבי.

בכך שריד, מנסח באופן אלגנטי ומרהיב את השאלה ששאל אבנר את יואב: "הלנצח תאכל חרב"? ומהו המחיר שאנחנו משלמים על כך, במישור האישי כבני אדם? המחשבה על השאלה הזאת, הזכירה לי את יוסי שריד, שישי הוא בנו, לוחם בלתי נלאה למען השלום. שריד הבן מתכתב באמצעות הספר הזה עם האב, בהיפוך שהוא מבצע לשלום של אביו ומורשתו הבלתי ממומשת.

יחסי אב ובן מרומזים, הופכים בספר ליחסי אב ובת, בהם מלהטט שריד באמצעות גישת הפסיכואנליזה של פרויד. אביה של אביגיל, בשנות השמונים לחייו עדיין מטפל במטופליו בשיטות המסורתיות של פרויד, הם שוכבים אצלו על ספה, והוא מנסה לחדור לצפונות התת מודע שלהם.

הפסיכולוג כמו הסנדלר הולך יחף. ברקע יחסיו עם ביתו, נוכח תסביך אלקטרה לא פתור (בת זוגו של אדיפוס), כהכזבה מופגנת שלו לענף הפסיכולוגיה בו בחרה ביתו, במקום לטפל בטראומות שברקע שלהם מיניות מודחקת - ארוס, כאביה, היא הופכת למדרבנת הרג פרימיטיבי וטראומות, המייצגות את יצר המוות - תנטוס, בלוחמים שימותו, או יינשאו איתם צלקות נפשיות לכל חייהם.

מול מיתוס הלוחם המוסרי והערכי (יורים ובוכים), מציב שריד גישה חלופית, המלחמה עושה שימוש ציני בכוחות על פסיכולוגיים נטולי ערכים ומוסר, מלמדת נערים להסתער כאינסטינקט ולציית בכדי להרוג, על בסיס עקרונות הניסוי הפסיכולוגי של מילגרם, ולבסוף מותירה אותם בפוסט טראומה אישית וקולקטיבית עליה אנו נאלצים לשלם כעם החיי על חרבו (עיין ערך שעת נעילה).

המיתוס היהודי והישראלי המרהיב ביותר, איתו מתכתב שריד, הוא מיתוס עקדת יצחק, האב המעלה את בנו על מזבח העולה, אותו ביטא ביצירה מודרנית, מנשה קדישמן, שיצר את עקדת יצחק שלו, בעיתוי בו הוא גייס את בנו לצבא. כעת אביגיל, אם חד הורית, לאב סודי, שהוא כעת הרמטכ"ל, מגייסת את בנה יחידה לצנחנים, נפרדת ממנו בטקס פרידה בבקו"ם, על רקע הלוח האלקטרוני, בו מבליח שמו, והאוטובוס אליו נבלע בנה, המציינים טכס בגרות ישראלי, שכמעט והזלתי בו דמעה כשנזכרתי בטקסי הפרדה האישיים שלי מילדי. בכך שריד נוגע בחוויה ישראלית ממשית.

שריד, מעלה דילמה נוקבת, האם אביגיל, ההופכת ילדים ללוחמים, תצליח גם כאם לבנה שאולי, ההופך כעת ללוחם, עליו היא צריכה להגן ולחמול? הקונפליקט הזה עומד בליבו של הספר, באמצעותו שריד תוהה, על מקומו של הצבא בישראליות העכשווית והנכונות שלנו להקרבה.

שריד, עורך דין במקצועו, כותב בצורה חסכנית, בוחר את מילותיו בקפידה. חשבתי שיש בכך יתרון, משום שבאמצעותן הפלגתי בקלות לעלילה מעניינת, אקטואלית ומעוררת מחשבות.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על מנצחת - ספריה לעם #801