ביקורת ספרותית על מומו - מרגנית # מאת מיכאל אנדה
ספר מעולה

---

כמה פעמים יצא לכם לשמוע את המשפט "אין לי זמן"?
או לחלופין: "מצטער, אני נורא עסוק", "אולי בהזדמנות אחרת".
לי זה קרה לא פעם ולא פעמיים בחיים. תמיד הופתעתי איך זה שאני מרגיש שיש לי המון זמן חופשי, בעוד האדם שמולי הצליח באורח פלא לנצל את הזמן שלו עד תומו, ועכשיו הוא תמיד לחוץ.
לקרוא למשל, בטוח לא יעלה בדעתו של אותו אדם. איזה בזבוז! בשביל מה לשבת מול פיסות נייר, כאשר אפשר להשקיע בבורסה, לרכל, לראות טלוויזיה, להתלונן כמה אין לך זמן – מי יעלה בדעתו?!

עם הזמן (וסליחה על הבזבוז), הגעתי למספר תובנות בנושא:
1. זה לא שלבן אדם אין זמן, אין לו זמן אליך.
2. כאשר צריכים אותך, פתאום יש זמן.
3. אנשים רציניים, כאלה שעסוקים באמת, תמיד ידעו להקדיש מזמנם בשבילך.
להקדיש - לא ‘לפנות' זמן.

וזה בערך תמצית הספר על מומו.

למומו יש זמן, זמן אינסופי לשבת ולהקשיב. לכל אחד, לכמה זמן שירצה, מתי שייתחשק לו.
היא לא שמעה ש"זמן שווה כסף", או שמדובר ב"משאב היקר ביותר שלנו", כי פשוט לא יצא לה ללכת לבית ספר. מסכנה, היא בסך הכל ילדה יתומה.
היא גם לא הספיקה להשכיל שצריך לחלק את החיים ללו"ז קפדני ע"מ לשפר את היעילות, הרי רק כך נוכל להספיק את כל מה שחשוב.
"אבל מה באמת חשוב?!" שואלת מומו.
"בלי שאלות קשות, את זה ילמדו אחר כך".
וכך האדונים האפורים מזדחלים לחיינו, אני גם התחלתי להרגיש את האחיזה שלהם זה מכבר.
"פחות לחשוב. יותר לפעול!"
למזלנו, יש לנו את מיכאל אנדה. בעזרת דמיונו הפורה, ילדה אחת וצב (צבה, סליחה קסיופאה), הוא מזכיר לנו כמה זה נפלא לפעמים פשוט לעצור לרגע את הזמן, לנשום עמוק, ולהקשיב למישהו אחר. או חס ושלום לעצמנו.

» ביקורות נוספות של פילנפיל
» ביקורות נוספות על מומו - מרגנית #