ב-1 במאי 1960, בעיצומו של חג הפועלים, השיגה ברה"מ את הבלתי יאמן. היא הצליחה להפיל את מטוס הריגול האמריקני U2 ולשבות את הטייס גארי פאוורס. זה היה הישג מרשים לכל הדעות: המטוס הזה נחשב לחסין להפלות עד אותו היום והאמריקנים הוכו בהלם מוחלט. אך היה דבר – מה שהעיב על השמחה. כחצי שעה לאחר הפלת המטוס הקפיטליסטי, סוללת נ"מ אחרת הפילה בשוגג מיג סובייטי ששהה בשמים במשימה ליירט את מטוס הריגול. הטייס נהרג.
ההנהגה הקומוניסטית שידרה שמחה וגאווה ולפאוורס נעשה משפט ראווה. על תקרית הפלת הטייס הרוסי גילה הציבור בברה"מ רק שנים רבות מאוחר יותר.

היום כבר ידוע כי בעת משבר הטילים בקובה, לברה"מ הייתה עדיין יכולת יחסית מועטה לפגוע בארה"ב, אך זה לא מנע מחרושצ'וב לבלף...

האירועים הנ"ל אינם מופיעים בספר, אך הוא שואב השראה מהם ומדומיהם.
זה סיפור על ילד סובייטי שהוריו לא הסתדרו היטב והרבו לריב. אולם לאחר שאימו נפטרה בהיותו פעוט, אביו התגלה כהורה גרוע במיוחד. הוא מסר את הילד לדודתו, שהייתה אישה אדישה כשהוא בעצמו שוקע בדיכאון ומתמכר לטיפה המרה.
אביו השוטר נתן לו את השם אומון (ראשי תיבות של "יחידת משטרה למשימות מיוחדות" ברוסית) בתקווה שכך יהיה לו קל יותר להתקדם בשרשרת הפיקוד כשיתגייס למשטרה ויעשה שם קריירה. אולם אומון הקטן לא מעונין להפוך לשוטר, הוא חולם בהקיץ על כוכבים ורוצה להיות קוסמונאוט. כשלומד על כוחם המיסטי, הוא מהופנט ומוקסם מאל השמש המצרי רע. כנער הוא מצטרף לפנימייה מיוחדת שמכשירה טייסים לעתיד. אולם מבלי שהוא יודע זאת, הוא נבחר למשימה אחרת לגמרי. ברית המועצות רוצה לשגר אדם לירח. אך אין לה יכולת טכנולוגית של ניתוק שלבים אוטומטי. לכן בסודי סודות נבחר צוות קטן של נערים שמוכנים לנתק את השלבים בצורה ידנית ובכך להקריב את חייהם. היא גם מסוגלת לשלוח את הטיל רק לכיוון אחד ואילו רכב הירח אינו נשלט מרחוק, אז תפקידו של הגיבור שלנו לנהוג בו בסתר באמצעות פדלים כמו של אופניים. הוא אמור למות אחרון. שם הקוד שלו הוא אומון רע (דומה מאוד למיזוג האלים המצרי אמון – רע)...

הספר הוא משהו בין פנטזיה לדיסטופיה הומוריסטית שחורה בתיבול נונסנס. יש בו ביקורת נוקבת מהולה בגיחוך על מסורת השקר וזילות חיי האדם של ברית המועצות ויכולתה הצינית לגייס את האזרחים התמימים לתת את הכל למען סמלים.

הרומן נכתב ב-1992 ולכן מושפע מהצייטגייסט של אותה תקופה, בה היה באופנה "ללכלך" על ברה"מ ולהבליט את חסרונותיה. כמובן שהיא הרוויחה את הביקורת הזו ביושר. אולם כיום, לאחר שלושה עשורים הדברים נראים כבר אחרת ברפובליקות סוציאליסטיות לשעבר. כשברוב מדינות חבר העמים בימינו יש פחות דמוקרטיה ממה שהיה אף תחת השלטון הקומוניסטי אבל יותר שחיתות, כשחלקן שינו כיוון מקידום וחילון לאיסלאמיזציה וחושך, התעשייה התכווצה לממדים מבישים ואף נוצר בור דמוגרפי מזעזע, ברה"מ פתאום נראית לא רע כל כך. מה גם שקם דור חדש שלא ידע (או שכח) את התורים.
פרט ל"אומון רע" בספר יש גם נובלה קצרה נוספת "חץ צהוב", שהיא נסיון ספרותי מעניין, אך אני לא התחברתי אליה כל כך.

הספר כתוב היטב ובכשרון ניכר והוא מנסה לבעוט בפרה הקדושה של הקומוניזם ( כידוע ברה"מ הייתה הראשונה בחלל) . יש בו הומור, מסרים פילוסופיים נוקבים ותיאורים נוגים. והוא בהחלט מעניין. אולם הוא גרוטסקי מדי, יש בו קטעים לא ברורים, הוא נוטה לדמוניזציה (אחרי הכל תחבולות, שקרים ותאונות מצערות היו גם בארצות אחרות) ויש כמה ממדים שאדם שלא הכיר מקרוב את המציאות הסובייטית לא יבינם כראוי.

ב-1 במאי 1960, בעיצומו של חג הפועלים, השיגה ברה"מ את הבלתי יאמן. היא הצליחה להפיל את מטוס הריגול האמריקני U2 ולשבות את הטייס גארי פאוורס. זה היה הישג מרשים לכל הדעות: המטוס הזה נחשב לחסין להפלות עד אותו היום והאמריקנים הוכו בהלם מוחלט. אך היה דבר – מה שהעיב על השמחה. כחצי שעה לאחר הפלת המטוס הקפיטליסטי, סוללת נ"מ אחרת הפילה בשוגג מיג סובייטי ששהה בשמים במשימה ליירט את מטוס הריגול. הטייס נהרג.
ההנהגה הקומוניסטית שידרה שמחה וגאווה ולפאוורס נעשה משפט ראווה. על תקרית הפלת הטייס הרוסי גילה הציבור בברה"מ רק שנים רבות מאוחר יותר.

היום כבר ידוע כי בעת משבר הטילים בקובה, לברה"מ הייתה עדיין יכולת יחסית מועטה לפגוע בארה"ב, אך זה לא מנע מחרושצ'וב לבלף...

האירועים הנ"ל אינם מופיעים בספר, אך הוא שואב השראה מהם ומדומיהם.
זה סיפור על ילד סובייטי שהוריו לא הסתדרו היטב והרבו לריב. אולם לאחר שאימו נפטרה בהיותו פעוט, אביו התגלה כהורה גרוע במיוחד. הוא מסר את הילד לדודתו, שהייתה אישה אדישה כשהוא בעצמו שוקע בדיכאון ומתמכר לטיפה המרה.
אביו השוטר נתן לו את השם אומון (ראשי תיבות של "יחידת משטרה למשימות מיוחדות" ברוסית) בתקווה שכך יהיה לו קל יותר להתקדם בשרשרת הפיקוד כשיתגייס למשטרה ויעשה שם קריירה. אולם אומון הקטן לא מעונין להפוך לשוטר, הוא חולם בהקיץ על כוכבים ורוצה להיות קוסמונאוט. כשלומד על כוחם המיסטי, הוא מהופנט ומוקסם מאל השמש המצרי רע. כנער הוא מצטרף לפנימייה מיוחדת שמכשירה טייסים לעתיד. אולם מבלי שהוא יודע זאת, הוא נבחר למשימה אחרת לגמרי. ברית המועצות רוצה לשגר אדם לירח. אך אין לה יכולת טכנולוגית של ניתוק שלבים אוטומטי. לכן בסודי סודות נבחר צוות קטן של נערים שמוכנים לנתק את השלבים בצורה ידנית ובכך להקריב את חייהם. היא גם מסוגלת לשלוח את הטיל רק לכיוון אחד ואילו רכב הירח אינו נשלט מרחוק, אז תפקידו של הגיבור שלנו לנהוג בו בסתר באמצעות פדלים כמו של אופניים. הוא אמור למות אחרון. שם הקוד שלו הוא אומון רע (דומה מאוד למיזוג האלים המצרי אמון – רע)...

הספר הוא משהו בין פנטזיה לדיסטופיה הומוריסטית שחורה בתיבול נונסנס. יש בו ביקורת נוקבת מהולה בגיחוך על מסורת השקר וזילות חיי האדם של ברית המועצות ויכולתה הצינית לגייס את האזרחים התמימים לתת את הכל למען סמלים.

הרומן נכתב ב-1992 ולכן מושפע מהצייטגייסט של אותה תקופה, בה היה באופנה "ללכלך" על ברה"מ ולהבליט את חסרונותיה. כמובן שהיא הרוויחה את הביקורת הזו ביושר. אולם כיום, לאחר שלושה עשורים הדברים נראים כבר אחרת ברפובליקות סוציאליסטיות לשעבר. כשברוב מדינות חבר העמים בימינו יש פחות דמוקרטיה ממה שהיה אף תחת השלטון הקומוניסטי אבל יותר שחיתות, כשחלקן שינו כיוון מקידום וחילון לאיסלאמיזציה וחושך, התעשייה התכווצה לממדים מבישים ואף נוצר בור דמוגרפי מזעזע, ברה"מ פתאום נראית לא רע כל כך. מה גם שקם דור חדש שלא ידע (או שכח) את התורים.
פרט ל"אומון רע" בספר יש גם נובלה קצרה נוספת "חץ צהוב", שהיא נסיון ספרותי מעניין, אך אני לא התחברתי אליה כל כך.

הספר כתוב היטב ובכשרון ניכר והוא מנסה לבעוט בפרה הקדושה של הקומוניזם ( כידוע ברה"מ הייתה הראשונה בחלל) . יש בו הומור, מסרים פילוסופיים נוקבים ותיאורים נוגים. והוא בהחלט מעניין. אולם הוא גרוטסקי מדי, יש בו קטעים לא ברורים, הוא נוטה לדמוניזציה (אחרי הכל תחבולות, שקרים ותאונות מצערות היו גם בארצות אחרות) ויש כמה ממדים שאדם שלא הכיר מקרוב את המציאות הסובייטית לא יבינם כראוי.