האמת שעם כל אהבתי למוזיקה (אל תגלו אבל אף יותר מקריאת ספרים) והידע שצברתי לאורך השנים, פטי סמית היא אמנית שאף פעם לא הקשבתי לאלבומיה ובתודעה שלי הצטיירה תמיד זמרת של שיר אחד, Because the night, שגם אותו לא היא כתבה אלא ברוס ספרינגסטין. את הספר שלה גיליתי במקרה כשערכתי סדר בספריית חדרה של ביתי האהובה והחלטתי שמקומו הטבעי יהיה בספרייה שלי, מוקף באלפי הדיסקים שצברתי לאורך השנים (ומיותר לציין שביניהם אין ולו דיסק אחד לרפואה של סמית). ובכן, הספר נח לו על המדף, המתין בסבלנות לתורו וזה אכן הגיע. הדבר הכי מבאס שאני יכול לומר על הספר הזה הוא שכשסיימתי אותו אמרתי לעצמי ״כל כך חבל שזה נגמר״... הדבר השני שהפתיע אותי לרעה הוא שהלהיט הכי גדול שלה שהזכרתי לעיל הוזכר בספר בקושי בשורה אחת ודווקא היה מסקרן אותי מאד לקרוא על ההיכרות שלה עם ספרינגסטין וכו׳. אני מניח שזו תוצאה של עריכה הדוקה אבל ניחא, שיהיה... ועכשיו לספר עצמו: בעצם מדובר באוטוביוגרפיה של פטי שמתחילה בילדותה בשיקגו. כילדה היא הרבתה לקרוא ספרים ונמשכה לאמנות ובנערותה עזבה את בית הוריה והתמקמה בניו יורק חסרת כל. שם הכירה במקרה ברחוב נער עם נפש של אמן שלימים נודע כצלם הפרובוקטיבי רוברט מייפלת׳ורפ שהלך לעולמו ממחלת האיידס. בכתיבת הספר פטי קיימה את התחייבותה לחברה הטוב שביום מן הימים תכתוב ספר על חייהם המשותפים.
השניים הפכו לזוג ולחברי נפש וחברותם העמוקה נמשכה עד מותו של מייפלת׳ורפ הזוגיות של שניהם לא החזיקה מעמד עקב משיכתו המינית שלו לגברים אולם כאמור הדבר לא פגע בקשר ביניהם. הספר משלב לכל אורכו אנקדוטות מחייהם המשותפים ובעיקר נוגע בדרכים שלהם לשרוד ולקדם את האמנות שלהם. וכך בעצם כתיבת האוטוביוגרפיה שלה יצאה מתחת ידיה גם הביוגרפיה של מייפלתורפ. סביר להניח שביוגרפיה אוהדת מזו לא תימצא וכבר שמעתי על סרט תיעודי שמציג את הפן המרושע של מייפלת׳ורפ שבספרה של פטי מוזכר בזעיר אנפין.. בתחילת דרכם המשותפת, פטי ומייפלת׳ורפ עדיין לא התפרסמו וככל שזה נוגע לה היא בכלל לא חלמה להיות זמרת והתמקדה ברישומים ובכתיבת שירים ובשלב מאוחר יותר בהקראת שיריה בציבור.
לדעתי מדובר בספר חובה, בעיקר לחובבי מוזיקה ואמנות. מסתבר שפטי סמית כותבת נפלא ואם אעשה השוואה לאוטוביוגרפיה של בוב דילן הגדול, חתן פרס נובל לספרות נזכיר, הרי שבלשון העם היא לא משאירה לו אבק... כתיבתה מרתקת, מתובלת באנקדוטות שונות ובכלל מדובר בשתי דמויות שפעלו בתקופה מרתקת והכי אהובה עלי במוזיקה - הסבנטיז. הם פשוט הכירו את כל מי שהיה ׳משהו׳ בסצינת האמנות והמוזיקה בניו יורק באותה תקופה. קראתי לאחרונה את האוטוביוגרפיה של פרנק זאפה שנערץ עלי וגם לו, למרבה ההפתעה, היא לא משאירה אבק...
5 כוכבים זוהרים באור יקרות ותודה מקרב לב לביתי האהובה שבזכותה הספר הגיע אלי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
