ביקורת ספרותית על רק ילדים מאת פטי סמית

---

מעבר דירה הוא פעולה קשה ומדכאת (ולי זאת הפעם השנייה בסך הכל). זה מתחיל בסלקציה אכזרית שממנה את נאלצת להיפרד מדברים יקרים וטובים שליוו אותך בחיים והיו חלק מהנוף אבל עבר זמנם (ביי ביי סקייטבורד יפה שלי, להתראות מנורת ניאון יקרה ומוזרה), זה ממשיך במלאכה המעיקה של אריזת בגדים, כלי מיטה, פיצ'פקס ונעליים. עד שמגיעים לאוסף הספרים וכאן מתחיל החלק המתיש והמעצבן ביותר. קופסה עם יותר מ15 ספרים היא כבדה ומסרבת לזוז, הספרים מתקמטים, נקרעים וממש לא אוהבים להידחס והמובילים מקללים אותך בלב (עם 28 כרכים ענקיים של מחזור כישור הזמן על הגב) ואלו רק הבעיות הטכניות כי יש בעיה זוגית-פילוסופית יותר גדולה: הספרייה שלי מכילה 200 ספרים (פנטזיה, פנטזיה, מד"ב) של א' אליו אני עברתי יש כמעט 500 (מגוון מכדי לפרט אבל המוטיב - כבד (תרתי משמע)) על ארבע כונניות כורעות מנטל. איפה לדחוף את ה200 שלי? סלקציה לא באה בחשבון (הסכמתי לוותר רק על 4 כי הם באמת קצת פדיחה, א' נפרד מ20(!)) ועדיין לכו תמצאו מקום (תוסיפו לזה את העובדה שא' מסדר אותם לפי נושאים כמו בחנות ומתייחס לזה בחרדת קודש). אז אחרי מאמץ יצירתי, לא מעט ויכוחים והרבה כאב ראש מצאנו פיתרון (ארון המזווה הוסב לספריה שלי וכך נשמרו הסדר וההפרדה) ואז הגיעה החלק הכי טוב במעבר דירה - השקט שלאחר הסערה, ו-וואי איזה שקט נעים זה.. מלא בשלווה ונחת של מקום חדש. עוד יתרון למעבר הדירה זה למצוא הפתעות טובות (על ההפתעות הפחות נעימות אולי אספר בהזדמנות אחרת) בספריה של השותף-אהוב כמו הספר המופלא הזה.
הספר רק ילדים ממש התחבא ממני. הוא נמצא במדף התחתון השמאלי ביותר באיזור של הביוגרפיות (ע"ע-מסדר אותם לפי נושאים) חנוק בין ביוגרפיה ענקית (פאקינג 1000 דפים!!!) של אלתרמן לבין אוטוביוגרפיה של בוב דילן (שנקראת כרוניקות), ספר צנום וקטן עם תמונה נוגעת ללב בתמימותה על העטיפה בתוספת המלצה של ג'וני דפ ההורס-"יצירת מופת פואטית". כחובבת רוק פטי סמית מאוד מוכרת לי (HORSES הוא אלבום רוק מטורף שהרים אותי בתקופות קשות) אבל ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות (ובכלל ספרות עיונית אלא אם כן זה קשור ללימודים ושם אין ברירה) לא ממש כוס התה שלי. אבל הציטוט בעטיפה האחורית לא הותיר מקום של ספק והתחלתי לקרוא אותו ונשמטה לי הלסת. וואי מה שהספר הזה עשה לי. הוא ריגש אותי, הוא ריתק אותי, הוא גרם לי לבכות (שזה לא כזה קשה אבל עדיין) והכי חשוב גרם לי להזדהות עם מה שעבר על פטי על הבריחה שלה עם מעט מאוד דולרים לעיר הגדולה ניו יורק, על השהות במלון צ'לסי עם כל המפורסמים הגדולים של שנות ה60 והכי מרגש- הזוגיות שלה עם רוברט מייפלתורפ האומן החתיך והמיוסר עם הבייביפייס הזה שלו.
הספר כתוב בכנות מרגשת הוא מתאר חיים קטנים של שני אמנים בתחילת דרכם ואת ההתהוות שלהם להפוך לגדולים מהחיים. הדברים הקטנים (קניית תקליט, כאבי שיניים, צילום סלפי של פעם) מרכיבים סיפור יפה יפה ורגיש על שני ילדים (רק ילדים) שחולמים בענק ולפעמים זה מתגשם ולפעמים...לפעמים פשוט מתים. הספר מלא בשירים וציטוטים ותצלומים מקסימים בשחור לבן.
כמי שעברה דירה למקום חדש ובלתי מוכר בהחלטה שתשמע פזיזה להרבה אנשים (אבא ואמא סליחה) הספר הזה בא לי בול בזמן! הוא התחלה טובה לעתיד שהתחיל עם בחירה של הלב ואני בטוחה שלא משנה איך יסתיים המסע הזה אני אף פעם לא אתחרט שהחלטתי משהו מהלב הגיע הזמן לחזור לתמימות הזאת, ואם זה איכשהו ישתבש (הלב אומר לי שלא) יהיה לי מספיק חומר לכתיבת ספר כשאתבגר, ספר שייקרא- רק ילדה.
"בעולם כולו אנשים תמיד מקווים לשוב ולהשיג משהו שאבד. אבל לפעמים עלינו להניח זיכרון של דברים מסוימים בשידה של חרטות קטנות. ועם זאת לעיתים נגלה בין קפליה של ממחטה ישנה, צדפה או אבן חסרת חשיבות שפעם גילמה את שעות אחר הצהריים המאושרות ביותר שלנו" (הציטוט מגב הספר)

» ביקורות נוספות של ערגה
» ביקורות נוספות על רק ילדים