ביקורת ספרותית על רק ילדים מאת פטי סמית
ספר מעולה

---

בספר הזיכרונות הנפלא - "רק ילדים" - של פטי סמית יש הכל: היא יצרה תמונה חיה של התקופה ההיסטורית שהעניקה לעולם חידושים בתחומי אמנות כגון ציור, פואטיקה, צילום, פיסול תקופה שהייתה עדה לחברויות יוצאות דופן בין היוצרים הללו, קהילות של אחווה ועזרה הדדית בין צעירים אלו שהיו חסרי אמצעים אך מלאי תקוות ושאיפות ליצור ולחדש. היו שכינו אותם "ילדי הפרחים", ילדים שעזבו את בית הוריהם כדי לפתוח אופקים בעיר הגדולה ניו יורק.
סמית לא פסחה על הנימה האישית, בינה לבין אחרים ובינם לבין עצמם. היא הוכיחה את יכולותיה בכתיבה פואטית. בחשיפת רגשות.
אני מצדיעה לה בשל כך.
בראש ובראשונה היא חושפת את חוויותיה במערכת היחסים בינה לחבר הראשון שהיה לה, רוברט מייפלת'ורפ, מי שהטביע חותם על תחום הצילום. הם היו זוג בלב ובנפש ולפני מותו בגיל 42 ביקש ממנה רוברט לכתוב "עלינו".
המושג "אנחנו" "US" מקבל בספר משמעות כמעט מיתית. היחסים ביניהם הגיעו לרמות דמיוניות במונחים עכשוויים. הם "הרגישו" זה את זה וידעו איך "להיות שם" בזמן הנכון. ה"אנחנו" היה סם החיים של שני יוצרים מוכשרים אלו. הוא החליף את הילדים שלא ילדו. הוא היה החמצן של הווייתם. היצירה הייחודית היפה ביותר שבני אדם יכולים להשיג בחייהם.
למרות שהספר אינו ארוך במיוחד, ובקושי מכסה 300 עמודים, הקריאה בו דורשת זמן. התייחסותה של סמית לרובדים השונים בחייהם של צעירים שהכירה, שהותירו חותם על תרבות המוזיקה ואמנות הציור והשירה בניו יורק של שלהי שנות ה-60 והלאה זוכים בספר לטיפול מדוייק. הקורא יכול להפיק את המיטב מהספר אם יחלוף על פני העמודים במתינות יחסית מבלילמהר.
לסיכום, הספר נפלא והוא זיכה את סמית' בפרס ספרותי יוקרתי.

» ביקורות נוספות של טרי
» ביקורות נוספות על רק ילדים