ביקורת ספרותית על רק ילדים מאת פטי סמית

---

כמי שמכיר ואוהב את המוסיקה של פטי סמית ברור שאני מברך על צאתו לאור של הספר הזה ועוד בתרגום לעברית, עובדה שנתנה לי להינות מהספק, כששאלתי את המוכרים בחנות הספרים, 'איפה הספר של פטי סמית?' אם הם בכלל יודעים מי זו. התלבטתי אם לקנות את הספר או לא, אני לצערי נמצא בתקופה שמאלצת אותי להיות בררן, אבל כשעלעלתי בספר וראיתי בין התמונות שבו גם תמונה אחת שצולמה במוזיאון (ארתור) רמבו לא נותר לי כל ספק, ידעתי שאני חייב לקרוא אותו וקרוב לודאי שלא תהיה לי דרך אחרת לעשות את זה אם לא ארכוש את הספר בעצמי, ולא שהיו מקרים אחרים בעבר שהוכיחו לי שגם אחרי ששאלתי ספרים מסויימים בסופו של דבר הלכתי לרכוש אותם בעצמי.

אני חלילה לא רוצה לקלקל לאלו מכם שעוד מתכוונים לקרוא / לקנות את הספר אבל אני לא יודע אם לסמן הנאה מקריאת הספר, מכיוון שפטי סמית מרבה (הייתי אומר דיי בהגזמה) לספר על יחסיה עם הצלם, רוברט מפלטרופ ופחות על היצירות שהקליטה אבל מה ש"מציל" את הספר הוא שהספר נותן לקוראים / למאזינים שלה כמעין הצצות מאחורי הקלעים מאיפה צמחו הדברים, אבל אני באמת צפיתי שזה יהיה בחלקו הראשון של הספר ולא ימשך לכל אורכו. לדוגמא אם אני באופן אישי יודע על הערצתה למשורר הצרפתי, דרך הספר אני למד איך זה בא לידי ביטוי, פרט לעובדות שהתוודעתי אליהם במשך השנים. כמו הפואמה שלה שנכללה בפרוייקט "סהרה בלו" של הקטור זאזו (שיצאה בחברת ההקלטות הבלגית "קרמד דיסק") בו אמנים מרחבי העולם מבצעים משיריו של רמבו. לא ידעתי איך היא קשורה לזה, וכמו עובדה אחרת והיא יצירת "עונה בגיהנום" (שנחשבת לגולת הכותרת של יצירותיו) במהדורה מיוחדת המלווה בתמונות של רוברט, ידעתי שהוא בן זוגה של פטי אבל לפני קריאת הספר שלה לא היה לי כל דרך לדעת שהערצה למשורר היתה חלק מהשפה המשותפת שלהם. ברור שעכשיו הכל מתקשר לי ביחד. פטי סמית מספרת על התחושות שלוו אותה עד לידי יצירה ראשונה משלה, ואם כבר הזכרתי בביקורת הקודמת שלי משהו מהחוויות האישיות שלי היו עם מוזה, אז הדברים שלה הזכירו לי איך בין השאר ביום שמלאו מאה שנים למותו של רמבו, אני חשתי שאני גוסס במקומו במיטה שלי. (מתוך היומנים שלי שאולי ייצאו לאור יום אחד אבל הם כמובן לא העניין כאן).

הספר לימד אותי כמה דברים על פטי סמית, שהיא העבירה תקופה מסויימת במלון צ'לסי המהולל וזכתה להכיר כמה אושיות מוסיקליות שסיימו את חייהם בגיל צעיר. אם פטי סמית נחשבה בתחילת דרכה כזמרת שלוקחת את בוב דילן כמודל שלה, ואכן בספר היא לא חוסכת כמה מילות הערצה, אני מוכרח לומר שמזל רק שאם היא מציינת את ספרו "טרנטולה" כמקור השראה מזל שאת הספר הזה היא לא כתבה בצורה סוריאליסטית, למרות החיבור המשותף שלהם כמעט לאותן מקורות (בהתחשב שגם משורר הביט, אלן גינזברג לקח חלק מחייה), ולספר שמוגדר על ידי שחקן הקולנוע כ-"יצירה מופת פואטית" יכולים להתחבר אלו שמכירים ואוהבים את היצירות שלה וגם אלו שלא, רק שאלו מהקבוצה הראשונה מצפים למשהו שכאמור, באופן מובן מאליו ישפוך קצת יותר אור על יצירותיה.

ראוי לציין שהספר תורגם על-ידי אורטל אריכה ונעשה לו ייעוץ מוסיקלי מאת איש הרדיו מ-88 אף.אם, בועז כהן.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על רק ילדים