ביקורת ספרותית על קפה מוות מאת עמיה ליבליך
ספר טוב

---

התחלתי לראות סדרה בנטפליקס ושמה: מי מתגורר בבית היל?
משפחה בעלת שש נפשות עוברת לגור באופן זמני באחוזה. ההורים, זוג ארכיטקטים מעוניינים לשפץ את המקום, למכור את הנכס, לעשות קופה ולעבור עם ילדיהם לבית חלומות אמיתי שאותו מתכננת האם.
מעט הם יודעים על ההיסטוריה של המקום; מובן שהמתווכים לא אמרו להם מילה על ההתרחשויות בבית וכל אחד מהילדים חווה בתורו סיוטים קשים שישפיעו על חייהם ויעצבו את עולם הבגרות שלהם באופן מפלצתי ובלתי ניתן לשינוי.
הפרקים קופצים אחורה וקדימה בזמן, מדלגים בין עבר, הווה לעתיד. בני המשפחה חוזים מדי יום ביומו באסונם הפרטי, המתהווה ולא יכולים לעצור את שאיבתם אל תוך לוע הרוע. הם עמוק בלב הסערה והאימה מכרסמת בהם, הפחדים שלהם מזינים את המשכן שמעוצב ככנסייה עתיקה ואט-אט אנו מבינים שאישיותו המופרעת של הבית תלויה ביושביו.
המוות שעקר את דייריו הקודמים של המבנה ממשיך לעשות שפטים גם באלו החדשים והוא לא ינוח ולא יפסיק עד שיחסל גם את המשפחה החדשה.
לרובנו נשמע הדבר קיטשי למדי ורבים מכם יחשבו וודאי: עוד סדרה סתמית על רוחות רפאים, חדרים אפלים ושדים בארון.
מדרגות חורקות, בוגי מן וסיוטים בלילה. לרובנו קשה להאמין למשל שבבתים מטים לפול אכן מסתובבות בריות מרקיבות, עוטות בגדים מיושנים וכל תכליתן הוא להפחיד אנשים והרי אנו בני אדם רציונליים אך בשונה מכל הזוועתונים האחרים שראיתי בעבר, הדמויות בפיצ׳ר הזה ידעו להגדיר את פחדיהן ותיארו באופן מדויק את המוות שאיים להכחידם.
הן משוחחות זו עם זו, מבינות את האיום קוראות לו בשמות ולא הופכות אותו לרומנטי. הֶפְסֵק החיים לדבריהן הוא: חוסר תחושה, כלום, בדידות, סיוט, פחד, חולי, עצבות, ריקבון, אובדן, אפילה.
הבת הבכורה שבבגרותה מנהלת בית לוויות אומרת לאחיה, סופר הכותב סיפורי אימה כי הם משמרים ומאפרים את הגוויות על מנת להקל על האבלים אך עדיין הכל רקוב ומתפורר מבפנים.
מה שמרשים לשם שינוי בסדרה הזאת היא ההתמודדות האמיצה עם המוות, כל אח ואחות בדרכם: האחת חשה בכאבי האחר ולומדת פסיכולוגיית ילדים, השנייה בעלת בית לוויות והאח מחבר ספרי בלהות.
בספרה של עמיה ליבליך ״קפה מוות״ שסיימתי זה עתה, ישנו גם מעין אתגר: ליבליך, פסיכולוגית וסופרת ידועה בעלת בלוג, יוזמת 12 מפגשי שיחות אודות החידלון ובוחרת שנים עשר משתתפים שינחו כל אחד בתורו ועפ״י מומחיותו אספקט מסוים של המוות.
הקורא נחשף לפחדים מודרניים וקמאיים מהקץ, האבל בתרבויות השונות, הישרדות, מחלות, אכזבות, התאבדות: כן או לא והכל באופן ברור, מפורט וחומל כל כך מלווה באופטימיות אינסופית, בדיחות שחורות וחיוכים כי איך אפשר בלי?
הכּלָיה לפתע אינה נוראית כל כך, היא מובנת ובעצם חלק בלתי נפרד מהחיים, מהקיום שלנו.
כל אינדיבידואל מנחה מפגש בדרכו הייחודית ופותח את ליבו, מתערטל מהחששות ומספר חוויות מרטיטות לב על מטופלים גוססים, קרובי משפחה חולים, אימת השואה ומכתבי פרידה.
אני קוראת ומזדהה, מתגעגעת לקרובי שנפטרו זה מכבר ופתאום מבינה
שלכולנו יש רוחות רפאים בבית אך אנו קוראים להם בשמות שונים: אשמה, סודות, חרטות, כישלונות וגם משאלות.
וזה בסדר לפחד אך עוד יותר להבין, לשאול ולדבר על זה.
וזה בדיוק מה שהספר עושה: מפרש, מסביר ומנגיש לנו את אותו אחד שבאופן קבוע אנו מתחמקים מנוכחותו, מבועתים מהגעתו ומסוגלים לצפות בו רק דרך סרטים וסדרות אימה.
המסדרון הזה, אותו המבוא למוות היה עבורי: מואר, מרתק ובלתי נשכח.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על קפה מוות