ביקורת ספרותית על קפה מוות מאת עמיה ליבליך

---

אם קראתם את חוות הדעת הקודמת שלי, בה הזכרתי את ההתקף לב שעברתי לאחרונה אולי לא תהיו מופתעים כלכך שקראתי את הספר הזה אבל האמת היא שאני ממליץ לקרוא את ספריה של עמיה ליבליך לכל מי שמעוניין לקרוא "פסיכולוגיה עברית" (כשם אתר באינטרנט שהיא נמנית בין חבריו). היא נפלאה בעיניי, לא בכדי היא שם דבר בתחום הזה. נכון שבניגוד לארווין יאלום (מי שכתב את רב-המכר "כשניטשה בכה"), עמיה מביאה בספריה פחות תוכן עלילתי ויותר דיאלוגים שהיא יוצרת בקבוצות עם אנשים אבל כל ספר שלה מוקדש לנושא אחר והספרים שלה מצליחים לרתק. מקבוצת לוחמים שסובלים מהלם קרב ("חיילי בדיל על חוף ירושלים") שהיה בזמנו הספר הראשון שלה שקראתי אחרי שהגיע אליי לגמרי במקרה, ועד לקבוצת אנשים המתאספים מדי בוקר בבית קפה על שפת הים שבין יפו לבת־ים ("ערק לארוחת בוקר").

את הספר הזה, "קפה מוות", רכשתי לפני כמה חודשים, אחרי שחטפתי את ההתקף לב שלי. מפחיד לחשוב שיש כאלה שמסיימים בדרך הזאת את חייהם. לפני פחות משבוע הלך לעולמו המוזיקאי דר. ג'ון. כך שמה שעברתי וחוויתי על בשרי היה לא קל (ובאמת אולי גם סוג של מוות). אני לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים אבל אני זוכר את הרגע בו מכאב בחזה זה הגיע לידי זה ששמו לי מסכת חמצן על הפנים ומרוב כאב לא יכולתי לענות לצוות הרפואי שטיפל בי. התחלתי לראות את העננים. אני תמיד מתאר את הרגע הזה כמו לעמוד באמצע הכביש ולחכות שאיזה רכב יכנס בך. נראה לי שיהיו כאלה שיבחרו מראש שלא לקרוא את הספר הזה, כי קריאה בו מציפה במחשבות (מהסוג של כמה פעמים היינו קרובים מול עינינו למוות, וכמה בכלל פעמים חווינו אותו) וזה לא בהכרח רע. במקרה כזה קחו אותו במנות קטנות יותר.

קשה לשוחח על הנושא הזה של מוות ולא תמיד אפשר למצוא מישהו לשוחח איתו על (...) אני יכול להעיד על עצמי כמי שנולד במשפחה מורכבת (בלי להיכנס לפרטים) שהמוות במקרה שלי (מוזר לומר את זה אבל) היה תמיד סוג של בן-בית. בזמנו, ביקשתי מ"מורה טיפולית", בבית ספר יסודי (כבר בכיתות הראשונות) לשוחח איתי על המוות, ותאמינו או לא, היא לא רצתה. מסיבה פשוטה, עד היום (יותר משלושים שנה אחרי) אני זוכר את התשובה שלה, שלה בגילה קשה לה להתמודד עם זה. אני חושב שיכולתי למצוא את עצמי חבר בקבוצה של "קפה מוות". אני מרגיש שנכון לי אישית היה לקרוא ספר כזה בגיל צעיר יותר (למרות שהוא התפרסם רק לאחרונה) אבל מוטב שספר כזה יימצא בספריה (לא רק בתחום העיוני אלא גם הפדגוגי, בהתחשב למה שחוויתי בעצמי) כחומר מחשבה לאנשי מקצוע. קחו את זה לתשומת לבכם.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על קפה מוות