***** ספויילרים *****


"זה היה הרע שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים" - כך מתחיל הספר "סתיו" של אלי סמית, אשר כריכתו מספרת לנו שהיא סופרת סקוטית מוערכת, שכתיבתה "שנונה, משחקית, מנצנצת בדיאלוגים מלאי ברק". [עם התחלה מתחכמת המתייחסת ל"בין שתי ערים" של דיקנס, החל לכרסם בי הספק האם זהו עידן החוכמה שלי שגרם לי לבחור בספר זה, או שמא עידן הטיפשות (כן, גם אני "שנון" ויודע את המשך המשפט אצל דיקנס)?! את התשובה לשאלה הזאת תדעו בקרוב]

בתחילת הסיפור גבר זקן ספק מתעורר, ספק מת, ספק בחלום, בכל אופן רואה את עצמו על חוף הים עירום בגוף זקן עם חול בפה.
"ואולי (הוא חושב ומסתיר את פניו ביד אחת למקרה שמישהו רואה אותו, כדי שאיש לא יגעל ממנו כשיסלק את מה שנמצא בתוך האף שלו או כשיסתכל לראות מה זה - זה חול...)". [דיקנס, אלי סמית מאחוריך! ]

בהמשך הגבר מגלה בחורות על החוף:
"בחורה?
כן, עם טבעת של בחורות שמקיפות אותה, וכולן מבצעות איזה ריקוד גלי עתיק, יווני למראה. הבחורות די קרובות. הן הולכות ומתקרבות.
זה לא מתאים. העירום." [זה לא הדבר היחיד שלא מתאים]

ומכאן הגבר, שהיה זקן בהתחלה, מגלה פתאום שיש לו גוף צעיר, הוא רץ לשיחים כדי לא להתגלות במערומיו [לא בטוח שניתן לומר זאת על אלי סמית], ושם תופר לו בגד מעלים באמצעות מחט שהגיעה אליו באורח פלא. [בשלב הזה עוד נתתי לאלי סמית להנות מהספק שהבעיה אצלי, כמי שלא מבין את היופי בחלום של הזקן ששוכב במעון הסיעודי ומדמיין את הדברים]

קטע נוסף שעורר את "התפעלותי" כאשר הזקן (הצעיר?) מספר על תמונה של ילדה לבושה בעלים:

"אבל מצד שלישי, תמונה שצולמה זמן לא רב אחר כך, בתקופה שבה ילדה שסתם משחקת בעלים יכולה להיראות, במבט ראשון של עין מזדמנת, כמו ילדה שמישהו תפס ברחוב ואז חיסל (כואב לחשוב על זה)." [בהחלט כואב לחשוב על כך שעוד המשכתי לקרוא אחרי המשפט הזה]

שיא ה"דרמה" מגיע בפרק הבא המספר על אליזבת ותלאותיה בדרך להגשת בקשת חידוש דרכון בסניף הדואר:

"האוטומט בסניף הדואר נותן לה כרטיס ועליו המספר 233 לדלפק השירות...אבל מאחר שהמספר שקיבלה רחוק מאוד מן המספרים הבאים שמוארים על הלוחות מעל לראשים של כולם (156, 157, 158)...היא יוצאת מסניף הדואר, חוצה את המדשאה ונכנסת לחנות הספרים המשומשים ברחוב ברנארד.
כשהיא חוזרת אחרי עשר דקות אותם שני אנשים שמאחורי הדלפקים הם עדיין היחידים שנותנים שירות. אבל עכשיו המסך אומר שהמספרים הבאים בתור לשירות בדלפק הם 284, 285 ו-286.
אליזבת לוחצת על הכפתור באוטומט ולוקחת עוד מספר (365)." [חברים יקרים, קריאה מרגשת כמו זו לא חוויתי מזה זמן רב. חיי נחלקים ל"לפני" ו"אחרי" הקטע הזה]

לא אלאה אתכם בדיאלוג ה"שנון" בינה לבין הפקיד בדלפק [די בכך שהלאיתי את עצמי, ועשיתי טעות נוספת כשקראתי עוד כמה עמודים - סה"כ כ-25 עמודים הספיקו לי].

לסיכום: הספר מתאים לחוכמולוגים ולאנשים שנונים יותר ממני. הוא זכה בשני כוכבים על השימוש בביטויים "תך מכליב" ו"ענף שהוברך לאדמה" [חולשה בלתי מוסברת אצלי לעברית יפה :-)]

***** ספויילרים *****


"זה היה הרע שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים" - כך מתחיל הספר "סתיו" של אלי סמית, אשר כריכתו מספרת לנו שהיא סופרת סקוטית מוערכת, שכתיבתה "שנונה, משחקית, מנצנצת בדיאלוגים מלאי ברק". [עם התחלה מתחכמת המתייחסת ל"בין שתי ערים" של דיקנס, החל לכרסם בי הספק האם זהו עידן החוכמה שלי שגרם לי לבחור בספר זה, או שמא עידן הטיפשות (כן, גם אני "שנון" ויודע את המשך המשפט אצל דיקנס)?! את התשובה לשאלה הזאת תדעו בקרוב]

בתחילת הסיפור גבר זקן ספק מתעורר, ספק מת, ספק בחלום, בכל אופן רואה את עצמו על חוף הים עירום בגוף זקן עם חול בפה.
"ואולי (הוא חושב ומסתיר את פניו ביד אחת למקרה שמישהו רואה אותו, כדי שאיש לא יגעל ממנו כשיסלק את מה שנמצא בתוך האף שלו או כשיסתכל לראות מה זה - זה חול...)". [דיקנס, אלי סמית מאחוריך! ]

בהמשך הגבר מגלה בחורות על החוף:
"בחורה?
כן, עם טבעת של בחורות שמקיפות אותה, וכולן מבצעות איזה ריקוד גלי עתיק, יווני למראה. הבחורות די קרובות. הן הולכות ומתקרבות.
זה לא מתאים. העירום." [זה לא הדבר היחיד שלא מתאים]

ומכאן הגבר, שהיה זקן בהתחלה, מגלה פתאום שיש לו גוף צעיר, הוא רץ לשיחים כדי לא להתגלות במערומיו [לא בטוח שניתן לומר זאת על אלי סמית], ושם תופר לו בגד מעלים באמצעות מחט שהגיעה אליו באורח פלא. [בשלב הזה עוד נתתי לאלי סמית להנות מהספק שהבעיה אצלי, כמי שלא מבין את היופי בחלום של הזקן ששוכב במעון הסיעודי ומדמיין את הדברים]

קטע נוסף שעורר את "התפעלותי" כאשר הזקן (הצעיר?) מספר על תמונה של ילדה לבושה בעלים:

"אבל מצד שלישי, תמונה שצולמה זמן לא רב אחר כך, בתקופה שבה ילדה שסתם משחקת בעלים יכולה להיראות, במבט ראשון של עין מזדמנת, כמו ילדה שמישהו תפס ברחוב ואז חיסל (כואב לחשוב על זה)." [בהחלט כואב לחשוב על כך שעוד המשכתי לקרוא אחרי המשפט הזה]

שיא ה"דרמה" מגיע בפרק הבא המספר על אליזבת ותלאותיה בדרך להגשת בקשת חידוש דרכון בסניף הדואר:

"האוטומט בסניף הדואר נותן לה כרטיס ועליו המספר 233 לדלפק השירות...אבל מאחר שהמספר שקיבלה רחוק מאוד מן המספרים הבאים שמוארים על הלוחות מעל לראשים של כולם (156, 157, 158)...היא יוצאת מסניף הדואר, חוצה את המדשאה ונכנסת לחנות הספרים המשומשים ברחוב ברנארד.
כשהיא חוזרת אחרי עשר דקות אותם שני אנשים שמאחורי הדלפקים הם עדיין היחידים שנותנים שירות. אבל עכשיו המסך אומר שהמספרים הבאים בתור לשירות בדלפק הם 284, 285 ו-286.
אליזבת לוחצת על הכפתור באוטומט ולוקחת עוד מספר (365)." [חברים יקרים, קריאה מרגשת כמו זו לא חוויתי מזה זמן רב. חיי נחלקים ל"לפני" ו"אחרי" הקטע הזה]

לא אלאה אתכם בדיאלוג ה"שנון" בינה לבין הפקיד בדלפק [די בכך שהלאיתי את עצמי, ועשיתי טעות נוספת כשקראתי עוד כמה עמודים - סה"כ כ-25 עמודים הספיקו לי].

לסיכום: הספר מתאים לחוכמולוגים ולאנשים שנונים יותר ממני. הוא זכה בשני כוכבים על השימוש בביטויים "תך מכליב" ו"ענף שהוברך לאדמה" [חולשה בלתי מוסברת אצלי לעברית יפה :-)]