ביקורת ספרותית על עפולה, רחוב האופרה 3 מאת גל אמיר
ספר טוב

---

לכאורה, זהו עוד רומן מתח משפטי יבש ופתלתל, אבל למעשה זהו רומן ישראלי מדרגה ראשונה, ובעיני זוהי מעלה נפלאה שמוסיפה על החיבה אליו. אני אוהבת לקרוא כזו פטריוטיות עירונית, לפעמים הערים הנידחות ביותר בארץ הן מקומות נפלאים לגור בהן, וטוב שיש מי שנהנים מהמעלות שיש לכל עיר לחלוק עימם.
כאן עומדת במרכז העלילה אישה יוצאת דופן שהקורות יוצאי הדופן שלה הובילו אותה להתגלגל לעמדה הישראלית כל כך של התמודדות אחרי פיגוע עם החיים, וזה לא פשוט כלל וכלל גם בלי להיות עורכת דין במרכזו של תיק רצח. [במאמר מוסגר אומר שהדרך בה המחבר תיאר את סוזן סעדון הגיבורה - אישה דקיקה וקטנה עם קארה שחור - וכפי שניתן לראות גם מהעטיפה, אני דמיינתי לאורך כל הספר את בת דמותה באומה תורמן כפי ששיחקה בסרט "ספרות זולה".]
על אף שהופיעו בספר אי אילו פלפולים משפטיים מן המניין, כפי שניתן לקוות ממותחן משפטי הם לא היו יבשים מדי או ארוכים מדי ולא הסיחו את הדעת מהעלילה המרכזית הקולחת בשפה פשוטה וישראלית של שנות התשעים מאוד, כמעט אפשר לדמיין את הגיבורה יושבת בקפולסקי או משהו, אם היה סניף בעפולה.
"יש בקרים שלא באים בכלל. עובדה, כשאני מתעוררת אז כבר ערב או צהריים. במקרים האלה אני מודה לאל (ולפלורה, על שהיה לה מספיק שכל לא להעיר אותי). יש בקרים שאני מתעוררת וחושבת שאני עוד בתל-אביב, ואם אסתובב הצידה אמצא שם את רוני. ההכרה באה בדרך כלל באחת משתי דרכים: או שפלורה שמה לב שהתעוררתי ומביאה לי כוס קפה וכדורים, ואז אני נזכרת בכל העניין, ובמינה איפה אני בדיוק ומה אני עושה שם (לא הרבה); או שכאב הראש מגיע, ומזכיר לי במכה אחת את כל מה שהיה שם. אם אני ממש מטושטשת, מהכדורים או מהשתייה או משניהם, וזה המצב ברוב הבקרים, אני רק צריכה לנגוע בצד שמאל, בצלקת, והכל חוזר אלי. כן, אני בעפולה. רוני לא ישן עוד לצדי, יש לי את לילי ואת פלורה, ובזמן האחרון גם את ז'קו בלאיש." (עמ' 7)

» ביקורות נוספות של בירה
» ביקורות נוספות על עפולה, רחוב האופרה 3