“דניס רודמן היה שחקן כדורסל אגדי, שזכה בכמה אליפויות בליגה הטובה בעולם. הוא אפרו אמריקאי בגובה 2 מטר ומשקל 103 ק"ג. עד כאן תיאור יבש שיכול להתאים עם שינויים קלים לשחקני כדורסל רבים. רק שדניס רודמן גם אהב להתייצב על המגרש עם שיער בצבע אחר כמעט בכל משחק, ועם כל המראה שלו, הוא גם אהב להתלבש בחלק מהזמן בבגדי נשים. הוא סיפר פעם שזה התחיל בילדות ובבגרותו הוא פשוט אמר שכך הוא מראה עוד צד באישיות שלו. במקום להיצמד באדיקות לתוויות שהחברה מצפה שיממש, כאתלט מצטיין וקשוח, אימת השחקנים היריבים, רודמן פשוט החליט לשחרר קצת ולהיות יותר עצמו. רק על כך הוא אמור להוות דמות לחיקוי. נורמות חברתיות, טאקט, היגיון שרואה כמה צעדים קדימה ומבין שיהיו השלכות לכל מעשה – כל אלה יוצרים לנו מחסומים ומגבלות בכל רגע נתון. כבר בילדות מתחילים להציב לנו גבולות. אומרים לנו לא לעשות ולא להגיד דברים כי זה מסוכן, זה לא יפה, זה לא בריא. ועדיין לילדים יש יתרון על מבוגרים. הם מאושרים יותר משום שהם נותנים דרור למחשבותיהם, לדמיון. משחקים עם כל הלב, מספקים את היצרים במהירות. הם חולמים בגדול, הכל עוד אפשרי, הם יכולים לקחת אינספור כיוונים בחייהם. הם עוד מתעצבים, משתנים, לא לגמרי צפויים. אחרי הילדות רובנו לומדים (או לא) ומתחילים לעבוד, משתלבים בחברה. שומרים על החוק, משלמים מיסים, יוצרים קשרים חברתיים, מקימים משפחות. רובנו הולכים לפי הנוסחה הזאת. יש אנשים שמטילים על עצמם יותר מגבלות ויש כאלה שפחות, אבל בסופו של יום כולנו מיישרים קו עם משהו, קודם כל עם האישיות שאנחנו מייחסים לעצמנו. אין אף אחד שבאמת עושה כל הזמן רק מה שהוא רוצה – אנשים כאלה לא יצליחו להחזיק שום דבר יציב בחייהם במקרה הטוב ויאושפזו במוסד לחולי נפש במקרה הרע. כולנו מטילים על עצמנו מגבלות כי אחרת היינו חיים באנרכיה. גם חבר ארגון פשע שמצפצף על החוק עדיין יציית לראש הארגון. ראש הארגון עצמו יעשה מה שמתחשק לו, עד שאשתו תטיל וטו, או עד שזה יגיע לילדיו או להוריו. לכל אחד יש את הגבול שלו. חוץ מלוק ריינהארט, שהתמסר באופן מוחלט ליישום גחמותיו כל עוד הקובייה החליטה על כך. גיבור הספר לוק ריינהארט הגיע למשבר אמצע החיים שלו קצת מוקדם. בגיל 30 וקצת, עם קריירה כפסיכיאטר מצליח, נשוי לאישה שהוא אוהב ועם שני ילדים, הוא חווה שעמום ומרגיש שהוא לא מתרגש מכלום. הוא לא מאושר, הוא מקנא בעמיתו הקרוב והוא מרגיש שהוא לא מסכים עם חלק מהפרקטיקה שהוא מיישם בעבודה. יום אחד הוא מחליט לתת סיכוי של 1:6 לרדת קומה אחת למטה (אזהרת טריגר **** אונס) ולאנוס את שכנתו ואשת עמיתו. כך הקוביה גזרה, כך הוא עשה (לא בדיוק אונס. אפשר לומר שהייתה שם מידה רבה של הסכמה ואח"כ גם מתפתח רומן ביניהם) ומשם חייו עוברים תפנית וטלטלות רבות. הוא בוחר לחיות את חייו לפי תוצאות גלגולי קוביה. לפעמים הקוביות קובעות האם לענות את האמת לשאלה של חוקר משטרה. לפעמים הן קובעות האם הוא יגיע למשרד בפיג'מה. לפעמים הן קובעות האם עליו לעזוב את אשתו וילדיו. הוא זה שבוחר מראש את האפשרויות לפני ההטלה והוא זה שמחליט מה הסיכויים שכל אפשרות מקבלת. כך בעיקרון הוא יכול לתת סיכוי למימוש מאווים כמוסים, שהוא מפחד להכיר בהם, אבל בוחר מראש רק דברים שבאמת היה רוצה לתת להם סיכוי כלשהו לקרות. מרגע שמתגלה תוצאת ההטלה – אין ערעור. לוק מקבל את ההכרעה והולך איתה עד הסוף. הקוביות הופכות מבחינתו לסוג של אל, שהוא מאוד שמח לעבוד. כפי שאפשר לשער, דרך החיים הזאת מזמנת לו הרפתקאות רבות. מטרתם של חוקים ומגבלות היא ליצור סדר. קשה לחיות באנרכיה ובחוסר וודאות. יציבות נותנת ביטחון ורובנו מסתפקים בחופש פה ושם או מנות מאוד קטנות של "יציאה מעצמנו" כדי לשבור את השגרה שנוצרה. הבעיה לדברי לוק היא שיש בכל מאיתנו עריץ פנימי, קול מוביל שמדכא את כל שאר הקולות והחלקים המודחקים בנו. לחיות באמת זה לתת מקום לכולם. דמוקרטיה ולא עריצות. אני יודע כמה מגבלות אני שם לעצמי וכמה קשה לי עם החוקים שקבעתי ובכל זאת נאבק שלא להפר. אני יודע כמה לפעמים אני מרגיש את העריץ הפנימי שלי. אני מבין קטן מאוד באופנה, אבל יש דבר שלמדתי דרך אקסית מיתולוגית ומאז אני מצטט מדי פעם את הסמליות שבו: בתצוגות האופנה של הענקים החזקים ביותר בתעשייה, יוצגו אלמנטים מוגזמים עד כדי גרוטסקה, שאף אחד לא באמת ילבש – אך תמצית האלמנט תאומץ, תחלחל ותשמש כמוטיב אצל חברות אופנה רבות, במידה עדינה יותר. כך למשל אם בתצוגת אופנה של גוצ'י יופיעו כפתורים ענקיים על כל החולצה ולא רק במרכזה, יש סיכוי גדול שבקסטרו שלנו נראה פתאום באותה שנה כפתורים בגודל סטנדרטי ובכמות קטנה יותר, אך עדיין במקומות בלתי שגרתיים על החולצה. הנמשל שלי הוא שכולנו יכולים ללמוד מאיש הקובייה. לא צריך להפוך את זה לדרך חיים. לא צריך לתת סיכוי של שישית או 1:12 לתקיפה אלימה. רק צריך לזכור שלפעמים אנחנו מאוד עוצרים את עצמנו, אולי קצת יותר מדי – ושאף אחד לא ייפגע אם רק הפעם נרשה לעצמנו קצת יותר, נעיז ונתחבר למיעוט שלא מקבל מספיק ייצוג בממשלה שהיא המוח שלנו. להיפך – אנחנו רק נרגיש קצת מאושרים יותר לעתים יותר קרובות.”

“**** האמת היא שעוד לא סיימתי את הספר, אבל הטלתי קובייה, והיא הורתה לי לכתוב ביקורת על הספר עוד טרם שהסתיים. לוק ריינהרט, פסיכיאטר משועמם מהחיים, מחליט יום אחד להיענות לגחמה רגעית ולהניח לקוביה להחליט בשבילו, מתוך שש אופציות אפשריות שהוא פורש באחד הלילות. הקוביה "מחליטה" בשבילו לרדת קומה למטה בבניין ולאנוס את שכנתו ואשת עמיתו וחברו הטוב. מסוחרר מהצלחתו ומשבירת השגרה והשיעמום, הוא שוקע במין אובססיה ומניח לקוביה להחליט עבורו בעוד ועוד החלטות, עד שהוא מגיע למצב שבו הוא אינו מחליט "לבדו" שום דבר, והקוביה הופכת להיות מנגנון השליטה בו ובחייו, ואף לסוג של דת ושל אלוהים. ההחלטות יכולות להיות מינוריות כמו אם ומה לאכול לארוחת צהריים, או משמעותיות ביותר, כמו איך להתייחס לאנשים, האם להתאבד או האם לעזוב את המשפחה. ריינהרט לוקח בחשבון שהקוביה הורסת את חייו, הן במובן המנטלי והן במובן הפיסי. הקריירה שלו, משפחתו, חירותו וחייו נתונים בידי זוג קוביות, סוג של אליל מזל מעוות. אבל במקום לחשוש מכך, הוא מוסר את עצמו ביתר שאת לשיטה. לטענתו, רק כשאתה מפורק לחלוטין וחסר כל עקביות, ציפיות או עתיד שאפשר לצפות אותו, אתה יכול לממש את חייך. הרי לכל אחד מאיתנו יש את הדחפים הפנימיים, והישויות המקבילות בתוכנו שאיננו נותנים להם דרור ומדכאים אותם מתוך פחד, קונפורמיזם, צייתנות, תאוות שליטה ועוד. ברגע שניתן במה למה שנמצא בנו, אם זה איש עסקים חרמן וחסר עכבות, כומר קפדן, הומו מודחק, בעל למופת או פעיל שלום שמאלני, וזאת בלי שנוכל לערער על התוצאות, נוכל להשתחרר ולמצוא את עצמנו. הספר הזה היה חזק בשנות השבעים והשמונים (ועיצוב העטיפה המחריד והמיושן של אבי אייזנשטיין מוכיח זאת), ואפשר להבין למה. אז הוא נחשב בועט, חתרני, כמעט פורנוגרפי. היום אני לא בטוח שהוא היה עושה כל כך הרבה רעש. חלק מהרעיונות בו ילדותיים ושטחיים, אבל חלק מהם הגיוניים להחריד, ויש בהם קסם רב. מי מאיתנו לא עשה מדי פעם החלטות "שרירותיות" שבנויות על אקראיות (אם המכונית הבאה שתצא לצומת תהיה אדומה, אני מתפטר מהעבודה. שיט! יצא אדום, אההה... אז השניה). מעניין לחשוב מה היה קורה אילו היינו עושים את זה יותר. מעניין אולי יותר לחשוב, תחת איזו מערכת של החלטות אנחנו כן פועלים, והאם היא כל כך עדיפה? כהרגלי, אני מוסיף הערה לתרגום - זוועה! קשה לי להאמין שגם כשתרגמו את הספר מישהו דיבר ככה. תרגום מילולי מדיי (דג מקפא? דג מקפא?! - jellyfish זו מדוזה. זה לא קשור למקפאים. וגם אם כן, מה זה לעזאזל דג מקפא? ומי יודע שמקפא זה ג'לי?), או פשוט בחירת מילים אומללה ("היא עלתה במדרגות, נושאת את גווייתה אך בקושי". היא לא מתה, שיהיה ברור. פשוט קשה לה להעלות את "גווייתה" במדרגות. היא עייפה! זה הכול!). אלוהי הקוביה נקראת בשלב כלשהו "אלקובי", ובכל פעם שנתקלתי במילה הזאת נזרקתי מיד לילדותי, למשחקים בשכונה עם שלומי אלקובי הערס שגר לידי. אלקובי. לסיכום, ספר מעניין, עמוס לעייפה בזיונים ובתובנות, דורש קצת סבלנות, אבל בשורה התחתונה, ראוי בהחלט לקריאה או לפחות לדפדוף בשירותים. תלוי מה תחליט הקוביה. אני מטיל את הקוביה לראות מה עכשיו... שוקולד מהמקרר. נהדר.”

“אני חייב לומר שלאורך כל השליש הראשון של הספר הייתי מהופנט, מרותק וצוחק בקול כל כמה דקות. יש סיבה שזה קרה רק בשליש הראשון ולאחר מכן דעך עד שפסק כמעט לחלוטין והפך לרצון עז להגיע לסוף הספר בהקדם. השליש הראשון הוא היחיד שבו הרגשתי שהסיפור עדיין אחוז במציאות, ריאלי, אך יחד עם זאת גם חתרני ומרענן ומפתיע. לוקח אותך לקצה ואז עוד קצת. כל גבר שיקרא את הקטע שהוא יורד לשכנה בגלל החלטת קוביה ירגיש את צביטת הריגוש פועמת בקרבו. זה מוטמע בנו, הריגוש הכל כך ממכר הזה, הפנטזיה המודחקת הכי לא מודעת (כולם מודעים אליה בתכלס) של המין הגברי. וכשדברים היו עוד בגדר הסגות גבול הגיוניות, החלטות משוגעות אבל עדיין ניתנות להזדהות - הספר היה בהחלט מעניין ושואב. משעה שהסופר מתחיל להתגלגל לו במעשיות מרחיקות לכת ומתייעץ עם הקובייה בנוגע לרצח, אונס, נטישת משפחה וכדומה, משהו בקסם של כל הרעיון הזה נגמר. ריגוש הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, אבל לחיות חיים שלמים בתפקידים משתנים בהתאם לקפריזות של קובייה? אני מבין אני העונג בזריקת האחריות, בהחלטיות עיוורת שכזו, אבל עד כדי כך? הרגיש לי כמו משהו דטרמניסטי מדי, ובמה שהמחבר אומר באחד הקטעים: "ומה אם הילד שנחנך על חייקוביות יום אחד ירצה להתמרד בהם ויחיה חיים נורמליים?" יש את התמצית של כל מה שאני חושב על הרעיון הזה. הוא פשוט נורא קוסם ללב אנושי נורמלי. מותנה. מתורבת. מוגבל. נתון לאיסורים. אבל ברגע שנרוץ לצד השני של הסקאלה התחושות האלה יגיעו בדיוק באותה העוצמה רק מהקצה האחר. הוא פשוט תיאר סימפטום של לחיות חיים שבעיניו הפכו למשעממים. אבל בסוף? הכל הופך להרגל, גם לשנות תפקיד כל יום, וגם זו רוטינה שמתישהו ממצה את עצמה - ואז האדם החתרן ימרוד בה בדיוק באותה הצורה ויטיל על עצמו שוב מגבלות ואיסורים. ובכלל, מרוב כל הספרים שקראתי פיתחתי אלרגיה קלה לרעיונות שמתיימרים לבסס כת. אידאליסטיים כאלה. לך תטיל קובייה בנוגע לאיזו מסעדה לבחור או עם איזו בחורה להתחיל בפאב. אבל לרצוח? די נו. בקיצור, תקראו את השליש הראשון ודי.”

“אפשר להגיד הרבה על מה שנתפס כספר פולחן בעיני חלק מקוראיו. שונה. מבריק, מטורף, שובר כללים, לא צפוי. משנה תפיסה, אולי. צריך לציין- לוק ריינהרט הוא שם העט של ג'ורג' קוקרופט שאכן פיתח במציאות מודל של חיים על פי קובייה והגה את המושגים 'חייקוביה' ו'לעבוד את אלקובים' ואף הקים 'מרכז קובייה' בניו יורק. ולעלילה- ד"ר לוק (לוקיוס) ריינהרט חי בשגרה קבועה כפסיכיאטר ניו יורקי החבר בכמה מסגרות מקצועיות, בעל משפחה-נשוי ואב לבן ובת, גבר גדל מימדים וחזק. באוגוסט 1975 מחליט לשבור את המעגל ולהתחיל להניח לקוביות לקבוע את גורלו כדרך חיים חדשה. ההחלטות יכולות להיות קטנות או גורליות. יש ברעיון איזה אבסורד מובנה. לוק מחליט להכפיף את חייו ומעשיו לטוב ולרע בידי קובייה או קוביות. זו יכולה להיות אחת משש אפשרויות, לעתים פחות או יותר- בהטלת יותר מקובייה אחת ולפי סכום המספרים. זו עשויה להיות גם החלטת 'כן/לא'. אבל הוא זה שבוחר את האפשרויות להן הוא חייב לציית. הוא יכול גם להחליט שאחת מהן תהיה להניח לקוביות פרק זמן או לא לציית לתוצאת ההטלה הבאה. נקודת מפתח היא שהאפשרויות משקפות את אישיותו ולו נותר לציית בסופו של דבר להחלטה שהגה מלכתחילה ולא גורל עיוור לגמרי. מצד אחד הוא משועבד וכבול לגורל שהקובייה מחליטה עבורו, מצד שני תחושת חופש ושחרור- הוא פורק עול, מסיר מעצמו אחריות ומגבלות חברתיות, מצפצף על החוק והמוסר, מטיח עלבונות כי כך החליט אלוהי הקובייה. בין מטופליו הפסיכוטיים בולטים שני צעירים- ארטורו ג'ונס השחור ואריק קנון ההיפי, עושי צרות בעלי השפעה על השאר שהיו מעורבים בתקריות כולל יריקה בפניו של ראש העיר ומהומה בקתדרלה. הוא גם מסייע להם בתכנית גרנדיוזית אבל הקובייה אשמה, אלא מי. יהיה להם תפקיד בסוף. לוק נגרף למערבולת של טירוף, מעשים לא רציונליים, עבירות של ממש ובגידה. הוא יכול להיות הגיוני וצלול או ללהג שטויות. הופך למוקצה ומוערך. מעודד חלק ממטופליו ואת בנו בן ה-7 ליטול חלק בשיגעון ומפתח טכניקת 'תראפיית הקובייה' המתבססת על סוג של בחירה חופשית ולא טכניקות טיפוליות רגילות. לוק ריינהרט אף מקים 'מרכזי קובייה' המכונים "מאנסג"- 'מרכזים לניסוי בסביבות אקראיות לגמרי'. המצטרפים נכנסים למקום לחודש עם אפשרות יציאה לסביבה לקראת סיומו. חודש של פריקת עול, טירוף ואנרכיה מאורגנת, משחקי תפקידים. מגיש האוכל יכול להיות במציאות מנכ"ל בכיר. חלק עוברים שינויי אישיות של ממש וחלקם נדחפים לקצה. תורתו הופכת לסוג של דת לא ממוסדת המורדת בנצרות ויהדות- דת אלקובים. הספר יוצא הדופן כתוב בסגנון שצריך להתרגל אליו.ישיר,בוטה וגס, תיאורים מיניים ללא כחל וסרק. עלבונות, חרפות וגידופים. אין עכבות. מתריס ומעורר מחשבה על בחירה חופשית וגבולותיה. איינשטיין אמר פעם לנילס בוהר "אלוהים לא משחק בקובייה". אחרי הספר, לא בטוח. "לא חפצי, אלקובים, כי אם חפצך ייעשה".”

“דניס רודמן היה שחקן כדורסל אגדי, שזכה בכמה אליפויות בליגה הטובה בעולם. הוא אפרו אמריקאי בגובה 2 מטר ומשקל 103 ק"ג. עד כאן תיאור יבש שיכול להתאים עם שינויים קלים לשחקני כדורסל רבים. רק שדניס רודמן גם אהב להתייצב על המגרש עם שיער בצבע אחר כמעט בכל משחק, ועם כל המראה שלו, הוא גם אהב להתלבש בחלק מהזמן בבגדי נשים. הוא סיפר פעם שזה התחיל בילדות ובבגרותו הוא פשוט אמר שכך הוא מראה עוד צד באישיות שלו. במקום להיצמד באדיקות לתוויות שהחברה מצפה שיממש, כאתלט מצטיין וקשוח, אימת השחקנים היריבים, רודמן פשוט החליט לשחרר קצת ולהיות יותר עצמו. רק על כך הוא אמור להוות דמות לחיקוי. נורמות חברתיות, טאקט, היגיון שרואה כמה צעדים קדימה ומבין שיהיו השלכות לכל מעשה – כל אלה יוצרים לנו מחסומים ומגבלות בכל רגע נתון. כבר בילדות מתחילים להציב לנו גבולות. אומרים לנו לא לעשות ולא להגיד דברים כי זה מסוכן, זה לא יפה, זה לא בריא. ועדיין לילדים יש יתרון על מבוגרים. הם מאושרים יותר משום שהם נותנים דרור למחשבותיהם, לדמיון. משחקים עם כל הלב, מספקים את היצרים במהירות. הם חולמים בגדול, הכל עוד אפשרי, הם יכולים לקחת אינספור כיוונים בחייהם. הם עוד מתעצבים, משתנים, לא לגמרי צפויים. אחרי הילדות רובנו לומדים (או לא) ומתחילים לעבוד, משתלבים בחברה. שומרים על החוק, משלמים מיסים, יוצרים קשרים חברתיים, מקימים משפחות. רובנו הולכים לפי הנוסחה הזאת. יש אנשים שמטילים על עצמם יותר מגבלות ויש כאלה שפחות, אבל בסופו של יום כולנו מיישרים קו עם משהו, קודם כל עם האישיות שאנחנו מייחסים לעצמנו. אין אף אחד שבאמת עושה כל הזמן רק מה שהוא רוצה – אנשים כאלה לא יצליחו להחזיק שום דבר יציב בחייהם במקרה הטוב ויאושפזו במוסד לחולי נפש במקרה הרע. כולנו מטילים על עצמנו מגבלות כי אחרת היינו חיים באנרכיה. גם חבר ארגון פשע שמצפצף על החוק עדיין יציית לראש הארגון. ראש הארגון עצמו יעשה מה שמתחשק לו, עד שאשתו תטיל וטו, או עד שזה יגיע לילדיו או להוריו. לכל אחד יש את הגבול שלו. חוץ מלוק ריינהארט, שהתמסר באופן מוחלט ליישום גחמותיו כל עוד הקובייה החליטה על כך. גיבור הספר לוק ריינהארט הגיע למשבר אמצע החיים שלו קצת מוקדם. בגיל 30 וקצת, עם קריירה כפסיכיאטר מצליח, נשוי לאישה שהוא אוהב ועם שני ילדים, הוא חווה שעמום ומרגיש שהוא לא מתרגש מכלום. הוא לא מאושר, הוא מקנא בעמיתו הקרוב והוא מרגיש שהוא לא מסכים עם חלק מהפרקטיקה שהוא מיישם בעבודה. יום אחד הוא מחליט לתת סיכוי של 1:6 לרדת קומה אחת למטה (אזהרת טריגר **** אונס) ולאנוס את שכנתו ואשת עמיתו. כך הקוביה גזרה, כך הוא עשה (לא בדיוק אונס. אפשר לומר שהייתה שם מידה רבה של הסכמה ואח"כ גם מתפתח רומן ביניהם) ומשם חייו עוברים תפנית וטלטלות רבות. הוא בוחר לחיות את חייו לפי תוצאות גלגולי קוביה. לפעמים הקוביות קובעות האם לענות את האמת לשאלה של חוקר משטרה. לפעמים הן קובעות האם הוא יגיע למשרד בפיג'מה. לפעמים הן קובעות האם עליו לעזוב את אשתו וילדיו. הוא זה שבוחר מראש את האפשרויות לפני ההטלה והוא זה שמחליט מה הסיכויים שכל אפשרות מקבלת. כך בעיקרון הוא יכול לתת סיכוי למימוש מאווים כמוסים, שהוא מפחד להכיר בהם, אבל בוחר מראש רק דברים שבאמת היה רוצה לתת להם סיכוי כלשהו לקרות. מרגע שמתגלה תוצאת ההטלה – אין ערעור. לוק מקבל את ההכרעה והולך איתה עד הסוף. הקוביות הופכות מבחינתו לסוג של אל, שהוא מאוד שמח לעבוד. כפי שאפשר לשער, דרך החיים הזאת מזמנת לו הרפתקאות רבות. מטרתם של חוקים ומגבלות היא ליצור סדר. קשה לחיות באנרכיה ובחוסר וודאות. יציבות נותנת ביטחון ורובנו מסתפקים בחופש פה ושם או מנות מאוד קטנות של "יציאה מעצמנו" כדי לשבור את השגרה שנוצרה. הבעיה לדברי לוק היא שיש בכל מאיתנו עריץ פנימי, קול מוביל שמדכא את כל שאר הקולות והחלקים המודחקים בנו. לחיות באמת זה לתת מקום לכולם. דמוקרטיה ולא עריצות. אני יודע כמה מגבלות אני שם לעצמי וכמה קשה לי עם החוקים שקבעתי ובכל זאת נאבק שלא להפר. אני יודע כמה לפעמים אני מרגיש את העריץ הפנימי שלי. אני מבין קטן מאוד באופנה, אבל יש דבר שלמדתי דרך אקסית מיתולוגית ומאז אני מצטט מדי פעם את הסמליות שבו: בתצוגות האופנה של הענקים החזקים ביותר בתעשייה, יוצגו אלמנטים מוגזמים עד כדי גרוטסקה, שאף אחד לא באמת ילבש – אך תמצית האלמנט תאומץ, תחלחל ותשמש כמוטיב אצל חברות אופנה רבות, במידה עדינה יותר. כך למשל אם בתצוגת אופנה של גוצ'י יופיעו כפתורים ענקיים על כל החולצה ולא רק במרכזה, יש סיכוי גדול שבקסטרו שלנו נראה פתאום באותה שנה כפתורים בגודל סטנדרטי ובכמות קטנה יותר, אך עדיין במקומות בלתי שגרתיים על החולצה. הנמשל שלי הוא שכולנו יכולים ללמוד מאיש הקובייה. לא צריך להפוך את זה לדרך חיים. לא צריך לתת סיכוי של שישית או 1:12 לתקיפה אלימה. רק צריך לזכור שלפעמים אנחנו מאוד עוצרים את עצמנו, אולי קצת יותר מדי – ושאף אחד לא ייפגע אם רק הפעם נרשה לעצמנו קצת יותר, נעיז ונתחבר למיעוט שלא מקבל מספיק ייצוג בממשלה שהיא המוח שלנו. להיפך – אנחנו רק נרגיש קצת מאושרים יותר לעתים יותר קרובות.”

“**** האמת היא שעוד לא סיימתי את הספר, אבל הטלתי קובייה, והיא הורתה לי לכתוב ביקורת על הספר עוד טרם שהסתיים. לוק ריינהרט, פסיכיאטר משועמם מהחיים, מחליט יום אחד להיענות לגחמה רגעית ולהניח לקוביה להחליט בשבילו, מתוך שש אופציות אפשריות שהוא פורש באחד הלילות. הקוביה "מחליטה" בשבילו לרדת קומה למטה בבניין ולאנוס את שכנתו ואשת עמיתו וחברו הטוב. מסוחרר מהצלחתו ומשבירת השגרה והשיעמום, הוא שוקע במין אובססיה ומניח לקוביה להחליט עבורו בעוד ועוד החלטות, עד שהוא מגיע למצב שבו הוא אינו מחליט "לבדו" שום דבר, והקוביה הופכת להיות מנגנון השליטה בו ובחייו, ואף לסוג של דת ושל אלוהים. ההחלטות יכולות להיות מינוריות כמו אם ומה לאכול לארוחת צהריים, או משמעותיות ביותר, כמו איך להתייחס לאנשים, האם להתאבד או האם לעזוב את המשפחה. ריינהרט לוקח בחשבון שהקוביה הורסת את חייו, הן במובן המנטלי והן במובן הפיסי. הקריירה שלו, משפחתו, חירותו וחייו נתונים בידי זוג קוביות, סוג של אליל מזל מעוות. אבל במקום לחשוש מכך, הוא מוסר את עצמו ביתר שאת לשיטה. לטענתו, רק כשאתה מפורק לחלוטין וחסר כל עקביות, ציפיות או עתיד שאפשר לצפות אותו, אתה יכול לממש את חייך. הרי לכל אחד מאיתנו יש את הדחפים הפנימיים, והישויות המקבילות בתוכנו שאיננו נותנים להם דרור ומדכאים אותם מתוך פחד, קונפורמיזם, צייתנות, תאוות שליטה ועוד. ברגע שניתן במה למה שנמצא בנו, אם זה איש עסקים חרמן וחסר עכבות, כומר קפדן, הומו מודחק, בעל למופת או פעיל שלום שמאלני, וזאת בלי שנוכל לערער על התוצאות, נוכל להשתחרר ולמצוא את עצמנו. הספר הזה היה חזק בשנות השבעים והשמונים (ועיצוב העטיפה המחריד והמיושן של אבי אייזנשטיין מוכיח זאת), ואפשר להבין למה. אז הוא נחשב בועט, חתרני, כמעט פורנוגרפי. היום אני לא בטוח שהוא היה עושה כל כך הרבה רעש. חלק מהרעיונות בו ילדותיים ושטחיים, אבל חלק מהם הגיוניים להחריד, ויש בהם קסם רב. מי מאיתנו לא עשה מדי פעם החלטות "שרירותיות" שבנויות על אקראיות (אם המכונית הבאה שתצא לצומת תהיה אדומה, אני מתפטר מהעבודה. שיט! יצא אדום, אההה... אז השניה). מעניין לחשוב מה היה קורה אילו היינו עושים את זה יותר. מעניין אולי יותר לחשוב, תחת איזו מערכת של החלטות אנחנו כן פועלים, והאם היא כל כך עדיפה? כהרגלי, אני מוסיף הערה לתרגום - זוועה! קשה לי להאמין שגם כשתרגמו את הספר מישהו דיבר ככה. תרגום מילולי מדיי (דג מקפא? דג מקפא?! - jellyfish זו מדוזה. זה לא קשור למקפאים. וגם אם כן, מה זה לעזאזל דג מקפא? ומי יודע שמקפא זה ג'לי?), או פשוט בחירת מילים אומללה ("היא עלתה במדרגות, נושאת את גווייתה אך בקושי". היא לא מתה, שיהיה ברור. פשוט קשה לה להעלות את "גווייתה" במדרגות. היא עייפה! זה הכול!). אלוהי הקוביה נקראת בשלב כלשהו "אלקובי", ובכל פעם שנתקלתי במילה הזאת נזרקתי מיד לילדותי, למשחקים בשכונה עם שלומי אלקובי הערס שגר לידי. אלקובי. לסיכום, ספר מעניין, עמוס לעייפה בזיונים ובתובנות, דורש קצת סבלנות, אבל בשורה התחתונה, ראוי בהחלט לקריאה או לפחות לדפדוף בשירותים. תלוי מה תחליט הקוביה. אני מטיל את הקוביה לראות מה עכשיו... שוקולד מהמקרר. נהדר.”

“אני חייב לומר שלאורך כל השליש הראשון של הספר הייתי מהופנט, מרותק וצוחק בקול כל כמה דקות. יש סיבה שזה קרה רק בשליש הראשון ולאחר מכן דעך עד שפסק כמעט לחלוטין והפך לרצון עז להגיע לסוף הספר בהקדם. השליש הראשון הוא היחיד שבו הרגשתי שהסיפור עדיין אחוז במציאות, ריאלי, אך יחד עם זאת גם חתרני ומרענן ומפתיע. לוקח אותך לקצה ואז עוד קצת. כל גבר שיקרא את הקטע שהוא יורד לשכנה בגלל החלטת קוביה ירגיש את צביטת הריגוש פועמת בקרבו. זה מוטמע בנו, הריגוש הכל כך ממכר הזה, הפנטזיה המודחקת הכי לא מודעת (כולם מודעים אליה בתכלס) של המין הגברי. וכשדברים היו עוד בגדר הסגות גבול הגיוניות, החלטות משוגעות אבל עדיין ניתנות להזדהות - הספר היה בהחלט מעניין ושואב. משעה שהסופר מתחיל להתגלגל לו במעשיות מרחיקות לכת ומתייעץ עם הקובייה בנוגע לרצח, אונס, נטישת משפחה וכדומה, משהו בקסם של כל הרעיון הזה נגמר. ריגוש הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, אבל לחיות חיים שלמים בתפקידים משתנים בהתאם לקפריזות של קובייה? אני מבין אני העונג בזריקת האחריות, בהחלטיות עיוורת שכזו, אבל עד כדי כך? הרגיש לי כמו משהו דטרמניסטי מדי, ובמה שהמחבר אומר באחד הקטעים: "ומה אם הילד שנחנך על חייקוביות יום אחד ירצה להתמרד בהם ויחיה חיים נורמליים?" יש את התמצית של כל מה שאני חושב על הרעיון הזה. הוא פשוט נורא קוסם ללב אנושי נורמלי. מותנה. מתורבת. מוגבל. נתון לאיסורים. אבל ברגע שנרוץ לצד השני של הסקאלה התחושות האלה יגיעו בדיוק באותה העוצמה רק מהקצה האחר. הוא פשוט תיאר סימפטום של לחיות חיים שבעיניו הפכו למשעממים. אבל בסוף? הכל הופך להרגל, גם לשנות תפקיד כל יום, וגם זו רוטינה שמתישהו ממצה את עצמה - ואז האדם החתרן ימרוד בה בדיוק באותה הצורה ויטיל על עצמו שוב מגבלות ואיסורים. ובכלל, מרוב כל הספרים שקראתי פיתחתי אלרגיה קלה לרעיונות שמתיימרים לבסס כת. אידאליסטיים כאלה. לך תטיל קובייה בנוגע לאיזו מסעדה לבחור או עם איזו בחורה להתחיל בפאב. אבל לרצוח? די נו. בקיצור, תקראו את השליש הראשון ודי.”

“אפשר להגיד הרבה על מה שנתפס כספר פולחן בעיני חלק מקוראיו. שונה. מבריק, מטורף, שובר כללים, לא צפוי. משנה תפיסה, אולי. צריך לציין- לוק ריינהרט הוא שם העט של ג'ורג' קוקרופט שאכן פיתח במציאות מודל של חיים על פי קובייה והגה את המושגים 'חייקוביה' ו'לעבוד את אלקובים' ואף הקים 'מרכז קובייה' בניו יורק. ולעלילה- ד"ר לוק (לוקיוס) ריינהרט חי בשגרה קבועה כפסיכיאטר ניו יורקי החבר בכמה מסגרות מקצועיות, בעל משפחה-נשוי ואב לבן ובת, גבר גדל מימדים וחזק. באוגוסט 1975 מחליט לשבור את המעגל ולהתחיל להניח לקוביות לקבוע את גורלו כדרך חיים חדשה. ההחלטות יכולות להיות קטנות או גורליות. יש ברעיון איזה אבסורד מובנה. לוק מחליט להכפיף את חייו ומעשיו לטוב ולרע בידי קובייה או קוביות. זו יכולה להיות אחת משש אפשרויות, לעתים פחות או יותר- בהטלת יותר מקובייה אחת ולפי סכום המספרים. זו עשויה להיות גם החלטת 'כן/לא'. אבל הוא זה שבוחר את האפשרויות להן הוא חייב לציית. הוא יכול גם להחליט שאחת מהן תהיה להניח לקוביות פרק זמן או לא לציית לתוצאת ההטלה הבאה. נקודת מפתח היא שהאפשרויות משקפות את אישיותו ולו נותר לציית בסופו של דבר להחלטה שהגה מלכתחילה ולא גורל עיוור לגמרי. מצד אחד הוא משועבד וכבול לגורל שהקובייה מחליטה עבורו, מצד שני תחושת חופש ושחרור- הוא פורק עול, מסיר מעצמו אחריות ומגבלות חברתיות, מצפצף על החוק והמוסר, מטיח עלבונות כי כך החליט אלוהי הקובייה. בין מטופליו הפסיכוטיים בולטים שני צעירים- ארטורו ג'ונס השחור ואריק קנון ההיפי, עושי צרות בעלי השפעה על השאר שהיו מעורבים בתקריות כולל יריקה בפניו של ראש העיר ומהומה בקתדרלה. הוא גם מסייע להם בתכנית גרנדיוזית אבל הקובייה אשמה, אלא מי. יהיה להם תפקיד בסוף. לוק נגרף למערבולת של טירוף, מעשים לא רציונליים, עבירות של ממש ובגידה. הוא יכול להיות הגיוני וצלול או ללהג שטויות. הופך למוקצה ומוערך. מעודד חלק ממטופליו ואת בנו בן ה-7 ליטול חלק בשיגעון ומפתח טכניקת 'תראפיית הקובייה' המתבססת על סוג של בחירה חופשית ולא טכניקות טיפוליות רגילות. לוק ריינהרט אף מקים 'מרכזי קובייה' המכונים "מאנסג"- 'מרכזים לניסוי בסביבות אקראיות לגמרי'. המצטרפים נכנסים למקום לחודש עם אפשרות יציאה לסביבה לקראת סיומו. חודש של פריקת עול, טירוף ואנרכיה מאורגנת, משחקי תפקידים. מגיש האוכל יכול להיות במציאות מנכ"ל בכיר. חלק עוברים שינויי אישיות של ממש וחלקם נדחפים לקצה. תורתו הופכת לסוג של דת לא ממוסדת המורדת בנצרות ויהדות- דת אלקובים. הספר יוצא הדופן כתוב בסגנון שצריך להתרגל אליו.ישיר,בוטה וגס, תיאורים מיניים ללא כחל וסרק. עלבונות, חרפות וגידופים. אין עכבות. מתריס ומעורר מחשבה על בחירה חופשית וגבולותיה. איינשטיין אמר פעם לנילס בוהר "אלוהים לא משחק בקובייה". אחרי הספר, לא בטוח. "לא חפצי, אלקובים, כי אם חפצך ייעשה".”