ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שבת, 4 בספטמבר, 2010
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
האמת היא שעוד לא סיימתי את הספר, אבל הטלתי קובייה, והיא הורתה לי לכתוב ביקורת על הספר עוד טרם שהסתיים.
לוק ריינהרט, פסיכיאטר משועמם מהחיים, מחליט יום אחד להיענות לגחמה רגעית ולהניח לקוביה להחליט בשבילו, מתוך שש אופציות אפשריות שהוא פורש באחד הלילות. הקוביה "מחליטה" בשבילו לרדת קומה למטה בבניין ולאנוס את שכנתו ואשת עמיתו וחברו הטוב. מסוחרר מהצלחתו ומשבירת השגרה והשיעמום, הוא שוקע במין אובססיה ומניח לקוביה להחליט עבורו בעוד ועוד החלטות, עד שהוא מגיע למצב שבו הוא אינו מחליט "לבדו" שום דבר, והקוביה הופכת להיות מנגנון השליטה בו ובחייו, ואף לסוג של דת ושל אלוהים. ההחלטות יכולות להיות מינוריות כמו אם ומה לאכול לארוחת צהריים, או משמעותיות ביותר, כמו איך להתייחס לאנשים, האם להתאבד או האם לעזוב את המשפחה.
ריינהרט לוקח בחשבון שהקוביה הורסת את חייו, הן במובן המנטלי והן במובן הפיסי. הקריירה שלו, משפחתו, חירותו וחייו נתונים בידי זוג קוביות, סוג של אליל מזל מעוות. אבל במקום לחשוש מכך, הוא מוסר את עצמו ביתר שאת לשיטה. לטענתו, רק כשאתה מפורק לחלוטין וחסר כל עקביות, ציפיות או עתיד שאפשר לצפות אותו, אתה יכול לממש את חייך. הרי לכל אחד מאיתנו יש את הדחפים הפנימיים, והישויות המקבילות בתוכנו שאיננו נותנים להם דרור ומדכאים אותם מתוך פחד, קונפורמיזם, צייתנות, תאוות שליטה ועוד. ברגע שניתן במה למה שנמצא בנו, אם זה איש עסקים חרמן וחסר עכבות, כומר קפדן, הומו מודחק, בעל למופת או פעיל שלום שמאלני, וזאת בלי שנוכל לערער על התוצאות, נוכל להשתחרר ולמצוא את עצמנו.
הספר הזה היה חזק בשנות השבעים והשמונים (ועיצוב העטיפה המחריד והמיושן של אבי אייזנשטיין מוכיח זאת), ואפשר להבין למה. אז הוא נחשב בועט, חתרני, כמעט פורנוגרפי. היום אני לא בטוח שהוא היה עושה כל כך הרבה רעש. חלק מהרעיונות בו ילדותיים ושטחיים, אבל חלק מהם הגיוניים להחריד, ויש בהם קסם רב.
מי מאיתנו לא עשה מדי פעם החלטות "שרירותיות" שבנויות על אקראיות (אם המכונית הבאה שתצא לצומת תהיה אדומה, אני מתפטר מהעבודה. שיט! יצא אדום, אההה... אז השניה). מעניין לחשוב מה היה קורה אילו היינו עושים את זה יותר. מעניין אולי יותר לחשוב, תחת איזו מערכת של החלטות אנחנו כן פועלים, והאם היא כל כך עדיפה?
כהרגלי, אני מוסיף הערה לתרגום - זוועה! קשה לי להאמין שגם כשתרגמו את הספר מישהו דיבר ככה. תרגום מילולי מדיי (דג מקפא? דג מקפא?! - jellyfish זו מדוזה. זה לא קשור למקפאים. וגם אם כן, מה זה לעזאזל דג מקפא? ומי יודע שמקפא זה ג'לי?), או פשוט בחירת מילים אומללה ("היא עלתה במדרגות, נושאת את גווייתה אך בקושי". היא לא מתה, שיהיה ברור. פשוט קשה לה להעלות את "גווייתה" במדרגות. היא עייפה! זה הכול!). אלוהי הקוביה נקראת בשלב כלשהו "אלקובי", ובכל פעם שנתקלתי במילה הזאת נזרקתי מיד לילדותי, למשחקים בשכונה עם שלומי אלקובי הערס שגר לידי. אלקובי.
לסיכום, ספר מעניין, עמוס לעייפה בזיונים ובתובנות, דורש קצת סבלנות, אבל בשורה התחתונה, ראוי בהחלט לקריאה או לפחות לדפדוף בשירותים. תלוי מה תחליט הקוביה.
אני מטיל את הקוביה לראות מה עכשיו... שוקולד מהמקרר. נהדר.
31 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
תודה, מילמיל
|
|
|
milmil
(לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
הי
אהבתי את הסוף של הביקורת במיוחד :-)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
נכון. היה יכול להמשיך אחרת ולהגיע למקומות יותר טובים
לכן בסופו של דבר הוא עולה על העצבים, וקיבל ממני שלושה כוכבים. אבל הוא ניסה :-)
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
בעיני זה שטחי להמשיך רק עם אותו רעיון
מבלי להוסיף מימד כלשהו. זה קיצוני מדי ולכן לטעמי צפוי ולא מעניין. מעבר לזה, גם אם הוא דבק ברעיון עד קיצוניות הוא יכול היה לפתח אותו מעבר לכמה (טוב, הרבה) זיונים.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
אבל אני חושב שהקיצוניות והחד-מימדיות זה מה שעשה אותו למעניין יותר
כלומר, בהתחלה, הוא רק מעלה את הרעיון המעניין. שלזה כולם יכולים להתחבר, כי זה מגניב, והכול. אבל הוא המשיך עם זה, ולקח את זה למקומות פסיכוטיים, קיצוניים. שזה בדיוק ההפך משטחיות. תחשבי שאת מחליטה איזו החלטה, אדיוטית ככל שתהיה. ואת דבקה בהחלטה הזאת, לא משנה מה קורה. זה יכול להיות מאוד מעניין. ולמרות שגם אני נהניתי פחות מהמשך הספר, והוא רחוק מלהיות ספר מופת, אני חושב שמגיע לו רספקט על כך שהוא העיז ללכת עם זה עוד הלאה ולא להישאר עם הרעיון הבסיסי הנחמד. חבל שזה רק לקח אותו למקום של זיונים ותובנות מהסבנטיז.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
הספר מעלה נקודה אחת,
ואז מפתח אותה באופן קיצוני וחד מימדי עד שבא להקיא. ככה בכל אופן אני הרגשתי. הוא מצא חן בעיני בעמודים הראשונים, אז הרעיון נראה לי מעניין והעלה מחשבות.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
עינתי, תחזרי לכתוב. את כותבת אחלה ביקורות
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
רדוד ושטחי?!
בכנות, אני חושב שבניגוד לספרים רבים אחרים, הספר הזה מאפשר להעמיק, בעיקר מהצד של הקורא, ככל שהוא רוצה להעמיק. אפשר להתייחס אליו כפשוטו ואפשר להוציא ממנו המון עומק בשאלות שאולי נתחיל לשאול את עצמנו על הבחירות שאנחנו עושים, הגבולות המוסריים והחברתיים שלנו, והשילוב המעניין של מזל ושכל.
|
|
|
עינתי
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
נהדר
וכבר עבר יותר מדי זמן מאז שקראתי ספר שעורר בי רצון לכתוב ביקורת כזו כמו שלך. לא הסברתי את עצמי הכי טוב, אבל בקיצור - יפה.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
הצחקת אותי. ביקורת נהדרת,
בניגוד גמור לספר שהוא רדוד ושטחי.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 15 שנים)
הקוביה הורתה לי להגיד "תודה"
|
|
|
נולי
(לפני 15 שנים)
הקוביה הורתה לי ללחוץ על הכוכבית(:)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 15 שנים)
נראה לי שיהיה לך עדיף, שלא תיתקל פתאום בשלומי אלקובי
|
|
|
shortcuts
(לפני 15 שנים)
עוד מעט אגיע אליו באנגלית
נקווה שהוא יהיה קל.
|
|
|
שוקולדה
(לפני 15 שנים)
כיף לקרוא אותך!
ובאיזה שוקולד בחרנו הפעם ? ;)
|
|
|
י. קליש
(לפני 15 שנים)
איזה רעיון
גדול המוציא לאור רעיונות כאלה- ולא פחות ממנו לכתוב ביקורת יפה וזורמת עם זה, כפי שכתבת, אלון.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 15 שנים)
הקוביה הורתה לי להודות לחלקכם
הלל, מצטער
|
|
|
עמיר
(לפני 15 שנים)
שחקת אותה
קלאסה של ביקורת. אני מחכה לספר הזכרונות המלא על אלקובי.
|
|
|
(לפני 15 שנים)
חחחחחחחח
"אני מטיל את הקוביה לראות מה עכשיו... שוקולד מהמקרר. נהדר." הרגת אותי :-).
תיזהר שלא להיזדהות עם הרעיון יותר מדיי :-) |
|
|
הלל הזקן
(לפני 15 שנים)
שמע, אתה מבוזבז :)
|
31 הקוראים שאהבו את הביקורת
