ביקורת ספרותית על איש הקובייה מאת לוק ריינהרט

---

אני חייב לומר שלאורך כל השליש הראשון של הספר הייתי מהופנט, מרותק וצוחק בקול כל כמה דקות.
יש סיבה שזה קרה רק בשליש הראשון ולאחר מכן דעך עד שפסק כמעט לחלוטין והפך לרצון עז להגיע לסוף הספר בהקדם. השליש הראשון הוא היחיד שבו הרגשתי שהסיפור עדיין אחוז במציאות, ריאלי, אך יחד עם זאת גם חתרני ומרענן ומפתיע. לוקח אותך לקצה ואז עוד קצת. כל גבר שיקרא את הקטע שהוא יורד לשכנה בגלל החלטת קוביה ירגיש את צביטת הריגוש פועמת בקרבו. זה מוטמע בנו, הריגוש הכל כך ממכר הזה, הפנטזיה המודחקת הכי לא מודעת (כולם מודעים אליה בתכלס) של המין הגברי. וכשדברים היו עוד בגדר הסגות גבול הגיוניות, החלטות משוגעות אבל עדיין ניתנות להזדהות - הספר היה בהחלט מעניין ושואב.
משעה שהסופר מתחיל להתגלגל לו במעשיות מרחיקות לכת ומתייעץ עם הקובייה בנוגע לרצח, אונס, נטישת משפחה וכדומה, משהו בקסם של כל הרעיון הזה נגמר. ריגוש הוא טוב ויפה עד נקודה מסוימת, אבל לחיות חיים שלמים בתפקידים משתנים בהתאם לקפריזות של קובייה? אני מבין אני העונג בזריקת האחריות, בהחלטיות עיוורת שכזו, אבל עד כדי כך? הרגיש לי כמו משהו דטרמניסטי מדי, ובמה שהמחבר אומר באחד הקטעים: "ומה אם הילד שנחנך על חייקוביות יום אחד ירצה להתמרד בהם ויחיה חיים נורמליים?" יש את התמצית של כל מה שאני חושב על הרעיון הזה. הוא פשוט נורא קוסם ללב אנושי נורמלי. מותנה. מתורבת. מוגבל. נתון לאיסורים. אבל ברגע שנרוץ לצד השני של הסקאלה התחושות האלה יגיעו בדיוק באותה העוצמה רק מהקצה האחר. הוא פשוט תיאר סימפטום של לחיות חיים שבעיניו הפכו למשעממים. אבל בסוף? הכל הופך להרגל, גם לשנות תפקיד כל יום, וגם זו רוטינה שמתישהו ממצה את עצמה - ואז האדם החתרן ימרוד בה בדיוק באותה הצורה ויטיל על עצמו שוב מגבלות ואיסורים.

ובכלל, מרוב כל הספרים שקראתי פיתחתי אלרגיה קלה לרעיונות שמתיימרים לבסס כת. אידאליסטיים כאלה. לך תטיל קובייה בנוגע לאיזו מסעדה לבחור או עם איזו בחורה להתחיל בפאב. אבל לרצוח? די נו.
בקיצור, תקראו את השליש הראשון ודי.

» ביקורות נוספות של maore201
» ביקורות נוספות על איש הקובייה