ביקורת ספרותית על לא אזוז מכאן - סיפורת # מאת מרקו בלצאנו
ספר מעולה

---

"לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי "

האדם מחובר אל אדמתו. האדמה מהווה חלק מגופו, חלק מאישיותו, נשמתו וצלמו.
האדמה מכילה היסטוריה רבת שנים: אבות אבותיו של האדם היו חלק מהמקום הזה ולכן אין כל סיבה שהאדם לא ימשיך את המורשת המפעמת ומסתחררת בתוך עורו, בעורקיו.
ספר זה מתאר אדם המחובר אל אדמתו עד כדי כך שהוא מוכן לעבור דברים רבים בשבילה, תוך סיכון חייו וקשרי משפחה עמוקים כגון ניתוק מבני משפחה אהובים.

טרינה היא תושבת הכפר קורון. כפר הנמצא במחוז הדולומטים שהיה בשליטה אוסטרית- גרמנית ועם הזמן עבר לידיים איטלקיות פאשיסטיות. ניצתת מלחמה בין תושבי האזור לפאשיסטים שמנסים להנחיל את המורשת והתרבות האיטלקית על התושבים שמתנגדים לה. הם מצידם עדיין חלק מגרמניה וכך ישאר.
למרות שהם נחשבים חלק מאיטליה, רובם המוחלט של תושביו אינו דובר איטלקית, אינו מעוניין בתרבות האיטלקית ולמעשה כאילו חי בפלנטה אחרת המופרדת מאיטליה.
הדבר איננו מונע מן האיטלקים לנקוט באמצעים מחמירים בכפייה כלפיי תושבי המקום אך אהבתם של התושבים האיכרים אל מורשתם כה עזה שהם פועלים במחתרת וכל פעולה שכזאת כרוכה בסיכון חיים ובהגליה.
טרינה עצמה, כמובן, משתתפת במחאות הנסתרות, היא מלמדת בסתר ילדים גרמנית, דבר אסור בתכלית האיסור וכל מי שמבצע זאת בניגוד לחוק- נשלח לגלות. טרינה חווה זאת אישית כאשר אחת מחברותיה הטובות, ברברה, מוגלת מהכפר אל אזור רחוק והקשר ניתק לחלוטין.

מאותה עת הדברים בכפר הקטן לא יהיו כפי שהיו. שינויים רבים מתחוללים ותוך כדי התבגרותה של טרינה גם פני הכפר משתנים. השליטה הפאשיסטית מהדקת את אחיזתה ופושה בתושבים שאחדים מהם נכנעים ללחץ וגומלת החלטה בליבם- לעזוב הכול ולהתפזר ברחבי איטליה. עובדת לקיחת החופש לעשות כרצונם ולדבוק בעולמם הקטן והכפרי מקשה על רבים להסתגל למציאות החדשה שנכפתה עליהם והם מחליטים לברוח.
בוודאי שישנם תושבים שמחליטים לא לברוח, כמו טרינה ובני משפחתה, אך אלה משלמים יקר מאוד בדמות גינוי, השפלה ושנאה.הם נחשבים בוגדים ותומכי הפאשיזם בעצם הישארותם מאחור, תוך ניסיון נואש לשמור על גחלתם שלא תכבה.
במקביל, חווה טרינה משבר אישי. בתה האהובה עוזבת במפתיע עם דודיה. העקשנות של אב המשפחה להישאר באדמה בו נולד ונולדו בני משפחתו כה חריפה עד שהדבר מוביל לניתוק עם בתו ואחותו, שאינן תמימות דעים עמו.

געגועיה של טרינה עזים לבתה. הם עוררו בי חוסר נוחות ומדקרת כאב שגרמו לי לתהות: האם מחיר האדמה היה כדאי? אפילו במחיר איבוד צלם מצלמך? בשר מבשרך? ומדוע, למרות הפצרותיה הנרחבות, אריך בעלה לא שעה להן והמשיך לדבוק באדמה בחירוף נפש שכזה?

מאידך, כיצד אני יכולה לתהות על קנקנו כאשר העם שלי עשה אותו דבר בדיוק? חירף את נפשו, את גופו בשביל חלקת אדמה? בתור בת העם היהודי, היה בי חלק שהזדהה מאוד עם מעשיו של אריך המתעקש להיצמד אל חלקת האדמה שהכיר, שכה אהב, שהייתה כל ישותו, שבלעדיה חייו אינם חיים. אהבה גדולה יותר מתשוקה ואהבה לאישה, אם ורעייה.
מי אני שאלין עליו ואתקומם נגד מעשיו? האם אליעזר בן יהודה לא דבק בשפה העברית בקנאות דומה? האם המעפילים לא זנחו משרות טובות למען הקמתה, בנייתה ופיתוחה של המושבה היהודית? האם השיבה אל ארץ ישראל וחלום מדינה לעם היהודי לא הדירה שינה מרבים כפי שאריך הרגיש כלפי מולדתו?
יש דברים נשגבים מדעת והכמיהה העזה, הכמעט אובססיבית, לחלקת אדמה שכזאת, היא אחד מהם.
וברצוני לומר שהדבר הזכיר לי את פינוי ההתנחלויות שמתרחש אחת לכמה שנים, ובייחוד כשהייתה תקופת ההתנתקות ב-2003, אם אינני טועה. הוצאתם של אנשים מביתם בכוח והניסונות הנואשים של התושבים ללפות את החלקה בשיניהם. מהו אדם ללא ביתו? הרי הבית טומן בתוכו לא רק קירות וחפצים אלא גם את הזכרונות וכאשר הורסים את הבית, דבר מה מהזכרונות נותר בין ההריסות.

מלחמת העולם פורצת ואריך מתגייס לצבא. שנתיים תמימות עוברות על טרינה ללא נוכחות בעלה. בסופן מגיח הבעל, פצוע ועגמומי. והחלטה נטעת בתוך ליבו: לברוח לפני שיבואו לגייסו בשנית.
מכאן נפתח החלק השני של סיפורנו הנושא את השם: בריחה. בריחה מהפאשיזם המתדפק על דלת ומצידו האחר, מאימת הגרמנים. חשוב לציין שכאשר פרצה המלחמה תושבי האזור היו בצידו של היטלר וצבאו, הם האמינו שהיטלר יושיעם, יגרום לשלטון הפאשיסטי לסגת אך ככל שחלף הזמן, התחזקה התחושה שלא רק שהיטלר לא עלה לשלטון על מנת להוציאם לחופשי, הוא גרוע שבעתיים ממוסיליני [המכונה בספר הדוצ'ה]
ולכן יש להתחבא מפניהם בדיוק כפי שיש להתחבא מהאיטלקים הרודנים. נוסף אויב על אויב.
יתרה מזאת, הבן הבכור מיכאל משנה עורו והופך לנאצי. בשורה שההורים לא מסוגלים לעכלה כראוי.
לכן טרינה ובעלה עוזבים הכול, את מקניהם, שדותיהם וביתם ומתחבאים שנה תמימה בהרים. שם הם עוברים תהפוכות גורל שאמתיק סוד לגביהן, רק אומר שהן מטלטלות את עולמם עד אשר הם אינם שבים להיות כפי שהיו ברדתם מן ההרים.

החלק השלישי של סיפורנו עוסק בסכר הנבנה ומאיים לשצוף את האזור. הד נוכחותו הדהד כבר בפרקים הקודמים אך הוא נישא בעוצמה בחלק הזה. הוא פוקע את אדישותם של התושבים החבולים מאימת המלחמה, שטרם התאוששו ממנה.
ההד הנושן שמאיים להחריב את ביתם, שב לפעום. מלחמה אחת נגמרת אך אין מנוס מהתחלתה של מלחמה אחרת, גם במחיר של עשיית דברים משוגעים. מלחמה הכרוכה גם בצמצום מזון, בחרפת רעב ועוני אך השמירה על עקרונות ועל האדמה חשובים יותר מכול.

חלק זה נגע בי במיוחד. הרצון של אריך ושאר התושבים להישאר בביתם, בהווי החקלאי אותו הכירו מימים ימימה. לנגוח בכל אדם שיפריע לעדר את חלקות אבותיהם עולה שלב עד הסוף המר. סוף שגרם לי להתרגש מאוד ולפלוט אנחה שכן ניצחונו של האדם על המכונה, על הקדמה, לא נחלה הצלחה כבירה.
ההשלמה עם התבוסה הייתה כמו גלולה מרה המאלצת את הקורא לבלועה. והעובדה שזו הייתה מעין פשרה עוד יותר עוררה בי תחושת קבס. כמה האדם יכול להיות אכזרי וחסר אכפתיות, לעקור אדם אחר מאדמתו ולהשליכו לכלבים בחוסר כל.

עצוב מדי אך זו המציאות והמציאות, לעיתים קרובות, איננה מתקתקה וזרועת כוכבים.

ספר מכמיר לב בחסכנותו. הסופר אינו מרבה בתיאורי רגשות בומבסטיים ומליציים, הוא חסכני. ממעט אך ההמעטה מדגישה את החוסר.את הכאב. דווקא החסכנות היא שהופכת את הספר לנוגע לב. לחוסר שנותר להיות משמעותי יותר.
ספר נהדר שכל אדם המחובר בעורקי נשמתו ולבבו אל פיסת הארץ בה הוא חי, יזדהה עם הכתוב ולא יותיר עין יבשה.
ספר שלצד עדינותו הרגישה חידש לי לא מעט על פלח ארץ שידענותי עליו הייתה זעומה.מעניין מאוד לחוות ולהכיר את מלחמת העולם השניה ותוצאותיה הרות האסון מצד אחר, לא הצד היהודי. ניכר שמתוך תורת הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם לא יצא שום דבר טוב ומוסיליני, סטלין והיטלר היו קוויו של אותו מרובע. אותה הגברת בשינוי אדרת וכולם סבלו בצורה די דומה. בין אם הנך איטלקי, רוסי, צועני,גרמני או יהודי, נחבלת והצטלקת ממאורעות המלחמה.

" עתה, לבש כל דבר מראה של נורמליות מדומה. הצבנו אדוניות עם פרחי גרניום, תלינו וילונות על החלונות, הבתים שאנו גרים בהם כעת, דומים לבתים בכל כפר באלפים. בסוף החופשה נוחתת על הרחובות דממה לא מוחשית, שאולי לא מסתירה דבר. כמו פצעים שאינם מגלידים לעולם, אך הדימום נפסק.
הזעם, שניצת בנו באלימות שסבלנו, סופו להיחלש ולהכנע למשהו גדול יותר שאת שמו איני יודעת. מי שמבקש לדעת מה היה, עליו לשאול את ההרים."

הינה קישור למידע אודות הצפת הכפר המדובר בהרחבה:

https://www.mako.co.il/travel-world/destinations/Article-6553dc637c8da41006.htm

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על לא אזוז מכאן - סיפורת #