אוקיי אז חזרתי (היי)
והיום, למרבה ההפתעה של כולנו, אני הולכת לכתוב ביקורת חיובית (איפה ספרי ההיסטוריה?)
אז את הספר הזה קניתי בשנה שעברה, אחרי התלבטויות רבות בינו לבין ספר אחר (שלפי הביקורות עליו, אני ממש שמחה שבחרתי דווקא בזה). בפעם הראשונה שפתחתי אותו, קראתי פרק אחד ולא הבנתי מה כל כך מדהים בספר הזה. סתם עוד ספר עם שמות שלוקח שנה ללמוד לבטא ועלילה חרושה. הספר הלך ישר לארון הספרים במרתף שאף אחד לא נוגע בו.
אז עבר זמן והגענו לתקופת ההסגר, ואבוי, נגמרו לי הספרים לקרוא. אז ירדתי למרתף לראות איזה מהספרים שהשארתי שם עוד איכשהו נסבל ובחרתי לתת לספר הזה ולעוד אחד (ששרדתי אותו 100 עמודים ומאז לא חזרתי אליו) הזדמנות שנייה. התחלתי לקרוא אותו שוב.
ולא הפסקתי.

עכשיו, העלילה היא לא משהו חדש, נסיכה שהארץ שלה נכבשה על ידי עם אחר, הם הרגו את אמא שלה ועכשיו הם מתעללים בה בזמן שהיא מתאהבת בנסיך- הבן של הקייזר (שהוא השליט שלהם) (ואל תקראו לזה ספוילר, זה ממש ברור כבר מהפרק הראשון לדעתי). אבל הנסיכה (תיאודוסיה, אלוהים איזה שם מסובך, לקח לי 3/4 מהספר להבין איך מבטאים אותו, no offense) מחליטה לעשות מעשים ולהתחיל לפעול בשביל לשחרר את המדינה ואת העם שלה (שהוא כבר לא ממש העם שלה אבל אוקיי) מהכובשים שלהם. אה כן וגם יש להם אבנים עם קסמים ואלים וכל העסק הזה.
נשמע חרוש, לא?
אז כן, ככה גם אני חשבתי.
הספר מבחינת העלילה בהתחלה פחות זרם לי, אבל בהמשך התחלתי יותר ויותר להתעניין בעלילה ולמצוא את עצמי קוראת שעות בלי לשים לב. למרות שהעלילה הזאת נכתבה כבר כמה וכמה פעמים, נהניתי מהדמויות החדשות ומהדברים שלא יכלתי למצוא בספרים האחרים. מה שביאס אותי הוא העובדה שיש משולש אהבה (אין לאן לברוח. הם בכל מקום) עם הנסיך סורן, כמובן, איך לא, ועם בלייז, חבר הילדות של תיאו. אני לא אשקר, בספר הזה שניהם עצבנו אותי. משולשי אהבה זה אובררייטד.
-היו דמויות שנכתבו בצורה שגרמה לי להרגיש דברים. כן, הקייזר גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח. כן, הרגשתי עצב על דמויות שהכרתי למשך פחות משני עמודים.
-היו דמויות שלא ממש הבנתי. אני עדיין מנסה להבין מה היה כל הקטע של הקייזרינה. זה גורם לי להיראות קצת טיפשה, אבל בכל הכנות, האישה הזאת בלבלה אותי לגמרי. היו רגעים שחשבתי שהיא בעד תיאו והיו רגעים שחשבתי שהיא מנסה להערים עליה בצורה כלשהי.
-קרסנטיה- אני לא ממש יכולה לתאר את כל מה שאני מרגישה בקשר אליה, אבל ברצינות- חברות עם הבת של מי שהרג את אמא שלך? זה דבר מוזר. אבל בכל זאת, קרסנטיה הייתה חברה של תיאו עוד מהילדות. היא עזרה לה והייתה שם בשבילה, אבל עדיין, היא בכל זאת הבת של הת'יין שהרג את אמא של תיאו. היה אפשר לראות שלתיאו אכפת ממנה, למרות אבא שלה ומה שהוא עשה. היא חושבת עליה הרבה ולא רוצה שיקרה לה משהו רע. מצד שני, קרסנטיה מצדיקה את הרצח של אמא של תיאו עם התירוץ שהיא הייתה "בוגדת". את הקטע הזה בספר אני זוכרת בבירור, את איך שהרגשתי סוג של מכה כשהיא אמרה את זה. זאת חברות של שתי נערות שיש להן הרבה זכרונות טובים ביחד והן כן אוהבות אחת את השנייה, אבל בכל זאת יש הרבה שמפריד בינהן ויוצר קרע בקשר שלהן.
-בלייז, הרון וארטמיסיה (האנשים שתיאו משתפת איתם פעולה) היו חלק פחות מורגש מהעלילה בספר הזה (לפחות לא ארט והרון, ברור שמשולש האהבה עדיין קיים לצערי) אבל הם עדיין דמויות שבספר הראשון החשבתי אותן כ"בסדר". אני זוכרת שכן קצת אהבתי את ארט בגלל האופי שלה והדרך שבה היא מתנהגת (למרות שלפעמים היא כן קצת עצבנה אותי גם). לפחות הם הופכים להיות חלק הרבה יותר מרכזי וחשוב בספר השני.
לקראת הסוף של הספר כבר הגיע החלק שממש גרם לי להתעניין בספר ובסוף לרצות לקרוא את הספר הבא בסדרה. דיברתי עם הדמויות בראש שלי, אמרתי להן לעשות דברים או לא לעשות אותן והרגשתי ממש שקועה בספר. הסוף גרם לי ישר לרצות עוד ולהצטער שאני לא בחנות הספרים באותו רגע, קונה את הספר הבא (ספריה לא באה בחשבון, לפני חמש שנים השאלתי שם ספר ועד היום הוא איפהשהוא בבית שלי כי אני אחראית וגאונה ובקיצור איבדתי אותו).

בקיצור, לדעתי הספר הזה בהחלט שווה קריאה, למרות שהוא יכול להיות קצת מייאש לפעמים (בעיקר בהתחלה, כשהוא עדיין מרגיש קצת כמו ספר עם עלילה חרושה) ומשולש האהבה ממש הוריד לי את החשק לקרוא כי כבר ידעתי כמה רגעים דביקים הולכים להיות שם (כי יש לי מוח של ילדה בת חמש ואהבה זה איכס) ובהחלט לא טעיתי, היו רגעים שכן דפקתי את הראש בקיר ודי רפרפתי על כל ה"סצנות" של הנשיקות כי אני די שונאת את זה אבל שוב, זאת רק אני והסלידה שלי מרומנטיקה. אז כן, זה כוכב אחד שלצערי הייתי צריכה להוריד מהציון הסופי של הספר (אוי לא אני נשמעת כמו מורה מתנשאת הצילו)
קראתי את הספר לפני די הרבה זמן (שלושה-ארבעה חודשים בערך) אז כנראה שהיו קצת פרטים שהשמטתי או לא זכרתי כמו שצריך, אבל היי, זאת אני והמוח הגאוני שלי שהחליט לדחות את הביקורת הזאת למתי שאני אדע איך לכתוב דברים חיוביים (ספוילר אלרט: זה לא הולך לקרות) ובינתיים שכח מיליון דברים.
בקיצור, כן, תקראו את הספר. הוא אולי לא נראה ככה ויש לא מעט ביקורות שקוטלות לו את הצורה אבל הוא ממש טוב.
וואו הביקורת הזאת ממש צולעת. אני נותנת לה כוכב אחד. (הנה, קיבלתם שני דירוגים במחיר אחד)
לפחות זאת הביקורת הראשונה שבה שמרתי על הפה הגדול שלי ולא כתבתי ספוילרים על הספר (או שכן, אלוהים יודע אם מסתמכים על יכולות הריכוז המדהימות שלי כאן)
אני קוראת את הספר השני כרגע והאמת שהייתי מסיימת אותו היום אם לא היה לי אימון כדורגל באמצע אבל כנראה שאסיים אותו היום בלילה (בסביבות שלוש כי חחח מה זה שעות שינה נורמליות) ואולי אכתוב ביקורת עליו מחר או מחרתיים.
עד אז, תישארו בטוחים ואל תאבדו את השפיות שלכם כמוני (אני מאשימה את כיתה י"א והעבודה במתמטיקה >:v).

היום החלטתי על יום ללא טלפון. ברור שלא הצלחתי- מה לעשות, אני משועממת ואין לי תחביבים.
הלכתי לארון הספרים וראיתי את הספר הזה שקראתי לפני חמש שנים (מה יש לי עם ספרים שקראתי פעם בזמן האחרון?)
לקחתי אותו כי אין לי עוד ספרים מעניינים לקרוא בכל מקרה אז למה לא.
עכשיו, אני זוכרת שכשהייתי בת עשר ממש אהבתי את הספר. בכיתי בגללו. דיברתי עליו עם כל תולעי הספרים בכיתה שלי שגם קראו אותו.
ואם אני מדברת עם מישהו, זה בטח בגלל משהו כל כך מלהיב ונדיר, עד כדי כך שאני אתקשר עם בני אדם אחרים.

(אזהרה על ספוילרים מהקטע הבא):
עכשיו אני, בגיל חמש עשרה ועשרה חודשים, סיימתי לקרוא את הספר (טוב, לא בדיוק סיימתי, דילגתי על איזה 140 עמודים. אופסי.)
אני לא מבינה מה מצאתי בו. מה אנשים מוצאים בו. למה יש כל כך הרבה ביקורות של 5 כוכבים? אני באמת שואלת, למה? איך בדיוק זה ספר טוב?
סגנון הכתיבה פשוט מתיש, השפה כל כך פשוטה שאפילו ההתחלות לספרים שכתבתי בגיל עשר ובחיים לא סיימתי יותר טובות מזה.
ומה הולך עם העלילה? ברצינות, זה כמו לקרוא הודעה מחברה בשתיים בלילה כששתיכן מתנהגות כמו שיכורות מהתחת סתם כי זה מצחיק. אין לך מושג מה הולך פה. הולכים קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, אופס קיידנס פסיכית עכשיו, אה לא היא תמיד הייתה קצת פסיכית לא משנה, קדימה, אחורה, קדימה, אה כן כולם מתו אוקיי ביי.

דברים שלא אהבתי בספר:
1. סיפור האהבה- אני ידועה בקרב האנשים שמכירים אותי בתור "זאת ששונאת אהבה וכל מה שקשור אליה". אבל זה? זה כבר פשוט בחילה. אשכרה בחילה. אין לי בעיה עם סיפור אהבה טוב, כשהכל מתקדם לאט והם לא מתאהבים ומתחילים להתמזמז בחמישים עמודים הראשונים. איך בדיוק הסיפור הזה ריאליסטי? אוקיי, התכסיתם בשמיכה וקראת לו גאט שלי איזה שמונים פעם, כל הכבוד. אבל זה פרט שולי לעומת זה ש-(תכינו את עצמכם)
.
.
.
שרירי הבטן של גאט יכולים לרטוט!
אומייגאד, הזלתי דמעה.
או שהסיפור הזה היה מרגש או שנכנס לי קצת בולשיט לעין (כולנו יודעים מה התשובה).
2.א. צורת הכתיבה-
זה
באמת מעצבן
כשאת כותבת
את כל הספר שלך
ככה.
הבנתי שאין לך על מה לכתוב
וגם מה שהיה לך לכתוב עליו
לא משהו
אבל את באמת חייבת
לכתוב את זה
ככה
כאילו זה לא מספיק
שהאותיות בספר שלך
גדולות כמו האגו של פוליטיקאי?
2.ב. "הלב נשפך לי מבין הצלעות והתגלגל לתוך ערוגת הפרחים. הדם ניתז בפעימות מתוך הפצע הפתוח,
ואחר כך מהעיניים שלי,
ומהאוזניים,
ומהפה.
היה לו טעם של מלח ושל כישלון. אדום עז של בושת נטישה הציף את הדשא בחזית הבית שלנו, את שביל הלבנים, את מדרגות הכניסה. הלב שלי פרפר כמו דג סלמון בין פרחי האדמונית." (כל הזכויות שמורות לא' לוקהארט, כי אין מצב שהדבר הזה שלי)
אני לא רופאה אבל אני חושבת שאם זה קרה את קצת, קצת, אולי טיפטיפונת אמורה להיות... מתה?
לא יודעת.
וזאת לא הפעם האחרונה שדבר כזה היה כתוב. א' היקרה, מה לעזאזל ניסית לעשות כשכתבת את זה? חוץ מלזעזע את הקוראים, זאת אומרת. כאילו, מטאפורות והכל, אבל וואוווווו, תרגיעי. את תיארת פה רצח שלא מתואר בכאלה פרטי פרטים גם בספרים על קרבות עד המוות.
למרות שתכלס, סצנה כזאת יכולה להיות מגניבה אם זה באמצע קרב. שוב, לא יודעת.
3. המשפחה עצמה: אתם מתעללים בכלבים בשביל כסף. אתם מביעים את העושר שלכם עם פרוות ושנהב וכבד אווז ושלל מרהיב (לא) של התעללות בחיות. אני שונאת אתכם. נקודה.
4. קיידנס, פור פאקס סייק, מה את עושה? למה את נותנת את כל הדברים שלך לאנשים רנדומלים? טוב, כנראה שזה אמור להיות שיטת התמודדות עם המצב או מרד או אלוהים יודע מה אבל אם הכתיבה הייתה טיפה יותר טובה, זה היה יכול להיות הרבה יותר ברור.
5. אין לי מושג מה לעזאזל הולך עם המשפחה. אנשים באים, הולכים, מה...? אני לא יודעת מי אוהב את מי ומי שונא את מי ופשוט- מה.
6. "בואו נצית בית!"
"אה טוב"
"זה לא כאילו שזה מסוכן לחיים של כולנו וכל מי שמסביבנו, נכון?"
7. את הספר עצמו. דא.

דברים שאהבתי בספר:
1. הוא משמיע אחלה של רעש כשהוא פוגע בקיר.
הולך טוב מאוד עם אנחות ייאוש ודפיקה של ראש בשולחן.

הלקח הנלמד: אל תקנו ספרים שג'ון גרין המליץ עליהם.
יש לי יותר מדי כאלה בבית, ו-shocking! לא סיימתי לקרוא אף אחד מהם מההתחלה עד הסוף, ואם כן אז כנראה שהייתי בת פחות משתים עשרה.
וואו, אני לגמרי הייתי צריכה לדעת את זה לפני.

אתמול בלילה שכבתי במיטה וניסיתי להירדם. ברור שלא הצלחתי כי כזאת אני, ברגע שיש לי הזדמנות אני דופקת את שעות השינה שלי עד שהן כבר בקושי קיימות.
בשלוש לפנות בוקר כבר הייתי מיואשת, קמתי מהמיטה והחלטתי לקרוא ספר. פתאום נזכרתי בספר הזה, שאבא שלי השאיל לי בטיסה מלונדון ובחיים לא סיימתי לקרוא. מצאתי אותו בארון, לקחתי אותו והתחלתי מהתחלה. ככה, בשלוש לפנות בוקר. לגיטימי.
כעבור זמן, השעה היא ארבע וחצי לפנות בוקר, אני בוהה במספר 372 בפינה העליונה של הספר ומרגישה די מוזר.
כן, יש אנשים שיגידו שאני אולי צעירה מדי בשביל הספר הזה ושכנראה פספסתי חלקים שלמבוגרים עם עבודות ובית וילדים הם כנראה ברורים יותר.
אבל אפילו מנקודת המבט שלי, הספר הזה אחד הטובים שקראתי.
לא הצלחתי להניח אותו מהיד- למרות האורך של הפרקים והעובדה שאני צריכה לישון אם אני רוצה לסיים את השמונה מאות ואחת עבודות שיש לי מהלמידה מרחוק היום, כל פעם שסיימתי פרק הנחתי את הספר על השולחן ואחרי כמה דקות הרמתי אותו שוב והתחלתי עוד פרק. אז טכנית, כן הצלחתי להניח אותו מהיד. אבל לא ממש.
היו מקרים שקראתי כמה פרקים ברצף ואפילו לא שמתי לב כמה עמודים עברתי עד שקלטתי שיש לי עוד ארבעים עמודים לסוף. אז כבר לא הצלחתי להפסיק בכלל, עד שסיימתי.
(יש טיפה ספוילרים בחלק הבא)
הספר הזה גרם לי לחשוב, לגבי עצמי, אנשים אחרים, החברה, מה לא. הוא גרם לי להרגיש כעס בעוצמות מסוכנות שבשעות נורמליות כנראה שהיה גורם לי להטיח כדור בדלת שלי עד שמישהו היה צועק עליי להפסיק, ועוד רגשות ומחשבות ותהיות לגבי עצמי ולגבי אנשים אחרים. הרגשתי כל כך שקועה בספר ברמה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן, ממש לא יכולתי להתנתק מהספר עד הסיום.
הקטע עם התינוקת והמשפט גרם לי להילחם בעצמי הרבה- ברור שאני רוצה שלתינוקת יהיו הורים עם מספיק אמצעים כדי לטפל בה, אבל האם לא מגיע לה להיות יותר מחוברת למורשת ולתרבות שלה, לאמא הביולוגית שלה שעדיין אוהבת אותה? האם העובדה שהיא נטשה אותה אומרת שלא מגיעה לה הזדמנות נוספת או שאולי היא יכולה להוכיח את עצמה? כשהמשפט הוכרע, לא יכולתי שלא להרגיש טיפה מאוכזבת- ומיד לחשוב אם יש לי זכות בכלל להיות מאוכזבת אם אני לא מבינה כלום בהורות ויכולות אימהיות, וכנראה שאני לא מבינה את הדברים כמו שצריך. גם מיה, והעובדה שהבת שלה הייתה בכלל אמורה להיות של זוג אחר בתהליך של פונדקאות, גרמה לי להרגיש הרבה רגשות שסתרו אחד את השני. האם מה שהיא עשתה היה הדבר הנכון לעשות?
הדמויות- גם הן, כמו כל הספר, גרמו לי להרגיש הרבה דברים. לפעמים אהבתי אותן, לפעמים שנאתי אותן, לפעמים הזדהיתי איתן, לפעמים הערכתי אותן ולפעמים לא הבנתי מה לעזאזל הן עושות ולמה. אבל בסך הכל, אהבתי את הדמויות בלי קשר לאם הן "טובות" או "רעות" (מה שאין ממש בספר הזה ונתון לשיקול של הקוראים, כנראה, כי לכל אחד יש דעות שונות) כי בסך הכל, גם דמות שהיא הכי רעה שאפשר אבל עדיין בנויה בצורה טובה, עם מניעים וסיפור רקע טוב ורגשות שהיא גורמת לנו להרגיש היא רכיב טוב ואהוב בספר שגורם לנו להמשיך לקרוא אותו במקום להניח אותו בצד ולעבור לספר הבא (ואני חייבת להודות- היו כמה ספרים שאחרי שסיימתי אותם ממש התגעגעתי לדמות ה"רעה").

בקיצור- ספר ממש טוב, אולי לא לקבוצת הגיל שלי (למרות שאפשר), אבל מאוד מעניין ומומלץ.

סליחה על הביקורת הצולעת, אני טובה יותר בלהיות עצבנית.

אז, יש לנו גיבורה שקוראים לה וילו צ'אנס והיא, מסתבר, "מחוננת ביותר".
בואו אני אשבור לכם את הבועה.
מחוננים הם לא גיבורי על שהכל מצליח להם והם משנים את העולם ביומיים כי הם יכולים.
אני מחוננת (לא "ביותר", מצטערת על האכזבה) ואני חוגגת כשאני מקבלת 61 במתמטיקה.
ליטרלי.
עכשיו, לא באתי להתבכיין לכם על בעיותיי בתיכון כי אם זאת הייתה המטרה שלי כבר הייתם שומעים את המשפט "אין לי חברים" לפחות חמש פעמים.
באתי לומר שהספר "החיים חלקי 7", עם כל ה"שונות, משונות וגאונות" שבתוכו, הוא חתיכת ספר מעצבן.
קודם כל, וילו.
מה יש לומר על וילו?
היא גאונה, כי ברור, למה לא.
טעות.
היא גאונה ברמות מגוחכות, לא ריאליסטיות, מוגזמות, מושלמות, והעיקר- יש תירוץ.
פרט שולי קטן- היא בת 12.
בת 12 שמצליחה לשנות את כל העולם ואשתו, כל כך מיוחדת שהיועץ לא מצליח לשייך אותה לאף קבוצת אנשים (ברור), איכשהו הכל הולך לה טוב חוץ מהקטע הקטן בהתחלה כש(ספוילר ספוילר ספוילר)מגלים שההורים שלה מתים, קטע שבקושי משפיע על העלילה חוץ מזה שצריכים למצוא לה מישהו שהיא תגור אצלו או וואטאבר ולפעמים היא חושבת על ההורים שלה כשיש לה זמן הפסקה מלעזור לאיזה נהג רנדומלי שהסיע אותה פעם אחת והיא אבחנה אצלו איזה בעיה רפואית בשתי שניות האלה שהיא הסתכלה עליו. מדהים. או שכשהיא לא לוקחת על עצמה לשפץ בניין כי בא לה והיא וילו אז ברור שזה יצליח.
היא גם פילוסופית, כי ברור למה לא.
חמודה, כשהייתי בת 12 קראתי לילדי פליימוביל שלי ליליאן (ליטרלי לכולם קראו ליליאן, גם לבנים) וגרמתי להם לעשות מלחמות עד המוות.
אה כן, והיא אובססיבית עם המספר 7 ואיכשהו כל דבר שקשור למספרים אצלה מתחלק בשבע או יש בו את הספרה 7 או שהוא ליטרלי 7.
לפעמים הספר הזה ברצינות גרם לי לשנוא את העובדה שנולדתי ביולי.
העלילה עצמה- (תיזהרו כי יש ספוילרים קטנים)
סלחו לי על השפה, אבל...
מה. הפאקינג. פואנטה.
מה לעזאזל הספר הזה בא לספר? "קחו את ההרפתקאות של ילדה בת 12 שחכמה יותר מכל העולם ביחד, היא מצליחה בהכל, מתעניינת בהכל כי זה לא כאילו שיש דברים משעממים בחיים, ההורים שלה מתו וזה נוראי אבל אחרי זה שום דבר לא משתבש לה, אחרי זה היא מבלה עם שני ילדים רנדומליים ואיזה לוזר אחד שהיא מוצאת זמן לתקן את הדירה שלו ואת עצמו כי היא וילו צ'אנס והיא מושלמת."
תתקנו אותי אם אני טועה כי זה לא שסיימתי לקרוא את הספר הזה היום, אבל אני לא זוכרת שהיה קטע לספר הזה בכלל חוץ מלהיות קורות חייה של וילו.
אוקיי, כן היה קטע על "משפחה והאנשים שמבינים אותך זה הכי חשוב"- זה יכל גם לבוא בצורה של נער מדוכא בן 17 שמפגר מאוד בלימודים וכולם טוענים שאין לו עתיד. למה להפיל עלינו איזה דמות מושלמת שתגרום לכולנו להרגיש כמו לוזרים בזמן שהיא בקושי אנושית והיא בת 12 לעזאזל?
אני לא אומרת שלא היו לה רגעים קשים ושמוות זה לא דבר כואב, כי זה מאוד כואב וכן היו רגעים שהרגשתי רע בשבילה... עד שהיא עשתה משהו מושלם שדי בטוח שילדה אמיתית בת 12 לא הייתה מסוגלת לעשות.
וברור ש(ספוילר) סוף טוב הכל טוב מצאו לה אפוטרופוסים שהיא מכירה איזה חודש, האישה שגרה במוסך של סלון ציפורניים פתאום מוציאה בוכטות של כסף שהיא החביאה כל הזמן הזה וקונה את כל הפאקינג בניין, כי למה. פאקינג. לא?
אני די בטוחה שעשיתי בלגן שלם מהביקורת הזאת ולא הבנתם כלום (אופסי), אבל הנה זה. הביקורת הראשונה שלי שברור שהיא שלילית כי אני חתיכת בן אדם עצבני.
ביי ילדים, תזכרו לא להסתכל לצדדים כשאתם לא חוצים את הכביש כי יש הסגר.
(תתעלמו מההומור המעפן שלי בבקשה. זה מביך בשביל כולנו.)