ביקורת ספרותית על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש מאת איין ראנד
ספר מעולה

---

תמיד תמכתי בקפיטליזם אך איין ראנד היא זו שגיבשה את רוב תפיסת העולם שלי שהיא הרבה יותר רחבה בזכותה ומקיפה הרבה נושאים. אני מסכים עם ראנד ב- 80% אבל מה שהרבה יותר חושב מהמסרים שהיא מעבירה הוא דרך המחשבה הנכונה שבזכותה אנחנו יודעים איך לגבש תפיסת עולם נכונה שמבוססת על זכויות האדם ובראשן הזכות לחירות והזכות לקניין. בזכות אותה דרך מחשבה אנשים אידאולוגיים מסוגלים לגבש עמדה ברורה ונכונה לגבי כל תחום בחיים. הקפיטליזם מוצג תמיד "כחזירי" "ואנוכי" (מילה שראנד מרבה להשתמש בה) כשלמעשה הוא זה ששומר על העצמאות, הדמוקרטיה, היצירה, הנאורות והקדמה. הערך שעומד מנגד לשיטת הקפיטליזם הוא השוויון שמוצג על ידי הסוציאליזם אך ההבדל הגדול בין החירות לשוויון הוא שניתן לקיים את החירות אך לא את השוויון. כאשר הממשל לא מתערב בחיי האזרחים הוא מעניק להם חירות אך את השוויון הממשל אינו יכול לקיים כלל (פרט לשוויון פוליטי) וללא פגיעה בחירות בפרט. בני האדם לא נולדו שווים, יש להם כישורים ויכולות שונות שלא ניתן להשוות ללא פגיעה באחד לטובת השני. כמובן שיש אנשים שאינם יכולים לשרוד ללא עזרה כמו נכים וקשישים אבל עזרה מן הממשל לא מפתחת עצמאות בחלש אלא תלות בחזק וביוצר שדוחף את כלל החברה קדימה.

אומרים שצריך לקרוא את "כמעיין המתגבר" בגיל צעיר אך דווקא הספר הראשון של ראנד שקראתי (והשכלתי ממנו יותר) היה "קפיטליזם האידאל", ספר שהוא אינו סיפור אלא מדריך לכל הנושאים שהקפיטליזם מקיף. ממנו הצלחתי להבין וללמוד הרבה יותר כשהמסר ברור לעומת הסיפור שבו אנו צריכים להבין מהמתרחש בעלילה. באופן אירוני, איין ראנד היא אינה סופרת וגם לא כלכלנית, ההגדרה שמתאימה לה היא פילוסופית וסוציולוגית, אותה ההגדרה שניתנת ליריב האידאולוגי שלה: קארל מרקס. הסיבה למה ראנד היא אינה סופרת היא שיטת הכתיבה המסורבלת והארוכה שלה אך בעיקר בדרך שבה היא מנסה להמחיש את האדם האידאלי בדמותו של הגיבור, הווארד רורק. הדמות היא רחוקה מאוד מהאידאל אך מצאתי הרבה דימיון בין רורק לראנד, דבר שלא הייתי מגלה ללא קריאת "קפיטליזם האידאל". למרות זאת הספר הוא חובה לכולם ומעניין מאוד, לעיתים הייתי ממשיך לקרוא עד שעות הלילה. לראנד אני נותן 5 כוכבים בזכות האידאולוגיה והערך המוסף מהספר ולאו דווקא מהעלילה.

*מי שלא רוצה לדעת את העלילה שיעצור פה*

זה נראה שרבות מן הדמויות של ראנד סובלות מהפרעות נפשיות ברמה כזו או אחרת שכן ההתנהגות שלהן קיצונית מאוד (ככתיבתה של ראנד). הווארד רורק הוא אכן עקשן ועומד על שלו, אידאליסט שמוכן לסבול ולא לוותר על מה שהוא מאמין בו אך עם זאת הוא אינו יודע לתקשר עם בני אדם, הוא אדיש, ציני, לעולם לא מתפשר, אנטיפת שלא מראה אף סימן לרגשות. חבריו היחידים הם אלו שתומכים ללא סייג בסגנונו (כך גם חבריה של ראנד) ואנשים שדומים לו. האדם היחיד שהצליח לאהוב זו דומיניק פרנקון, אישה יפה, מהפנטת, צינית, אדישה, אימפולסיבית שסובלת משיקול דעת לקוי, הרס עצמי, מזוכיזם, שנאה לכל ותסמונת שטוקהולם שזו הדרך היחידה שבה אני יכול להסביר את אהבתה לרורק. נראה שדווקא הנושא של מגדר אינו תופס מקום רחב אצל ראנד והיחס לנשים בספריה אינו מתאים לחירות אותה היא מקדמת. פגישתם הראשונה של רורק ודומיניק הוא אונס שאחריו היה לי קשה מאוד לתמוך ברורק. הדבר גם לא מונע מדומיניק לאהוב אותו כאשר דומיניק עצמה היא דמות שהמילה שתאפיין אותה הכי טוב ביחס שלה לשאר בני האדם הוא שינאה.

בספר רוריק מתמודד עם עולם החוק והמשפט ונשאלת השאלה מה מבחינת ראנד לגיטימי ומה לא? כשרוריק משמיד את הבניין המושחת שהוא תיכנן אבל לא הוא בנה, הוא יוצא זכאי בעקבות הטענה שהבניין שייך רוחנית לו (למרות שהרס רכוש זר וסיכן חיי אדם). האם האידאלים מצדיקים מעשה אלימות כה קיצוני? לעומת זאת כאשר רוריק נתבע על זה שבנה את המקדש של סטודארד בדרך שונה מהמצופה אבל חוקית הוא יוצא אשם, ככל הנראה מדובר בהבנה שגויה על איך מערכת המשפט עובדת.

מולו של רורק עומדות דמויות שמייצגות את האדם החלש, הרע והטפיל שחיי על חשבון היוצר. פיטר קיטינג שלמד יחד עם רורק הוא חסר כשרון וחסר חזון אך טוב מאוד ביחסים עם בני אדם. הוא מוצג כחסר דעה, מושפע מאחרים ובעל שיקול דעת לקוי שתלוי במה הסביבה תגיד עליו. כאשר הוא עולה לגדולה בזכות אחרים הוא מפתח שיגעון גדלות וכאשר הוא קורס הוא מאבד הכל ונשאר חלש ובודד. לדעתי סיפור חייו של קיטינג לא בהכרח מציג אדם חלש וחסר יכולת, אומנם הוא אינו מוכשר באדריכלות אך הוא מצטיין בלימודיו ומצליח להתברג לצמרת עולם הבנייה. הוא דואג לאמו ולארוסתו אך שיקול דעתו לקוי מאוד ואף יכול להיות אכזרי, הוא גרם במודע למותו של אדם בכיר הסובל מבעיות לב רק כדי להחליף אותו ואף קיבל את הירושה שלו (מקרה קלאסי של "הרצחת וגם ירשת"). רורק וקיטינג מוצגים כאויבים אך הם לא באמת כאלה, הם שיתפו פעולה מספר רב של פעמים וקיטינג רואה ברוריק סוג של מורה רוחני על אף שהוא חושב (בהשפעת החברה) שרעיונותיו של רוריק מופרחים.

דבר דומה ניתן לומר על גייל ויינאנד, הוא ממש קפיטליסט קלאסי שצמח מעוני לעלית של העיר ניו יורק, העקשנות, ההישרדות וההתמדה שלו הפכה אותו לעשיר ששולט על עסקים רבים ובראשם העיתונים השערורייתיים שלו. לקראת סוף הספר הוא מגלה תכונות של גבורה ואומץ כאשר הוא מקריב הכל במלחמה על דמותו של רוריק בדעת הקהל. אלזוורת' טוהי מוצג לעומת זאת כאינטלקטואל ואיש החברה שרק מטיף לשוויון בין כולם ומתברר כמניפולטור שרוצה לשלוט על האנשים הפשוטים. הבעיה עם דמותו הוא שהאינטרסים של טוהי מאוד לא ברורים וקשה לראות בו את הרוע האולטימטיבי.

דבר שבספר נתפס בצורה לא נכונה הוא מוסד הנישואין, אף אחת מהדמויות לא מייחסת חשיבות רבה למשפחה או לילדים, לפעמים קשה להבין מה המטרה של דמויות אלה ככל שעובר הזמן. אני מניח שראנד כותבת כך באופן מכוון על מנת להציג עולם מושחת ורע עם נקודות אור מעטות בתוכו. סופו של הספר נותן לנו הקוראים את הדחף לפעול בדרך היוצר על מנת שהמציאות לא תהיה דומה לזו שבספר.

» ביקורות נוספות של אדם
» ביקורות נוספות על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש