“לפני כמה שנים חמותי התאשפזה בבית החולים, היא שהתה שם שלושה שבועות לצורך מה שהסתכם בסופו של דבר בארבע בדיקות. ארבע בדיקות אינן מצריכות כמון עשרים ימי אשפוז, אבל יום רדף יום, דבר רדף דבר, כל בירור דרש יום, או כמה ימים, לפי החלטה. חלקם של הימים עברו עליה בצום עד שהתגלה שלמעשה לא ניתן לבצע את הבדיקות באותו היום. גם בזמן שלא היה צום, לא הוצעה לה תזונה שמתאימה לה, את החדר היא חלקה עם עוד אדם, ולפעמים עם עוד שניים, ועם עוד מלווה לכל מאושפז. התיאור הזה אינו חריג, כל מי שנדרש לשירותי הרפואה בישראל מכיר סיטואציה כזו, או דומה. או חמורה הימנה. כל מי שפונה למיון יודע שיעברו שש או שבע שעות בלתי יעילות בעליל, בהן הוא יישב במסדרון, יחסום מעברים, יעובר ממקום למקום, יילקח לבדיקת סיטי בדיוק בזמן שהאורתופדית באה לבדוק אותו, וייחשף ברצונו או שלא ברצונו לחלקי גוף ופרטי מידע רפואיים של מטופלים אחרים, בעוד בדיקות שלו הולכות לאיבוד במערכת. על השאלה למה זה ככה, האם יכול להיות אחרת, ובאילו דרכים, עונה ד"ר אודי פרישמן בספר הזה. לפני שאמשיך את הסקירה אומר כי את הספר הזה קיבלתי מאחי שהוא גם העורך של הספר מטעם ההוצאה. לא קיבלתי אותו על מנת לסקור, אבל זה מה שאני עושה בדרך כלל עם ספרים שאני קוראת. בזמן כתיבת הסקירה הזאת, ולצד המאבק במגפת הקורונה, מתקיימת מחאת הרופאים המתמחים. אחד מהם, מתמחה בשם אלון אדלמן שבחר להתפטר, צוטט בחדשות גלי צה"ל: "לא מדובר רק ב-26 שעות של משמרות אלא גם בעומסים. אני הייתי במחלקה שכמות החולים בה חרגה באופן לא חוקי. במשך תקופה ארוכה הייתי עם 70 חולים, פי 2 מהתקן, שרובם מונשמים ולא יציבים. אנשים מתים בגלל זה". התשובה הקלאסית הרגילה לחוליי המערכת היא תוספת. תוספת רופאים, תוספת תקנים, תוספת מיטות אשפוז, תוספת תקציבים. בניגוד לתשובה הזאת מציע ד"ר אודי פרישמן גישה אחרת. אם נסתכל על תחנות המעבר של פרישמן כפי שמתועדות על פני הכריכה האחורית של הספר - סגן מנהל בית החולים אסותא, ניהול אגף הבריאות בחברת הביטוח "הפניקס" ומנהל החברה הכלכלית של קופת חולים לאומית. מתוך המקומות האלה עולה התשובה שלו, מהצד הימני של המפה הכלכלית-הפוליטית בארץ, ויש בה מקום לגופים ומערכות פרטיות לצד המערכת הממלכתית. פרישמן לא מציע הפרטה של כל המערכת. שירותי חירום ורפואה דחופה, למשל, אינם מועמדים טובים לשוק הפרטי. אבל חלקים אחרים כן. הטענה המרכזית שלו היא שהמערכת כופה בכוח שיוויוניות, וזה מה שפוגע בהתייעלות שלה, בהכנסה של רופאים חדשים ויוזמות חדשות, מה שגורם לישראלים לצאת לחו"ל לצורך שירותי רפואה שונים, ולמערכת שלנו להיות במצב תמידי של קריסה ועומס. חלק מהעומסים לטענתו נובעים משיטת התקצוב. למה השהו את חמותי במשך עשרים יום בבית החולים? כי כל יום נוסף שבו היא שוהה ותופסת מיטת אשפוז יוצר רווח לבית החולים. ככה הוא מתוקצב - לפי ימי אשפוז. אילו תקצוב בתי חולים לא היה מתגמל אותם על השארת מטופלים לאורך זמן - הם היו עמוסים פחות, יעילים יותר ומעבירים חלק מהעבודה לקהילה. פרק שלם בספר מוקדש לחלוקת התםקידים הראויה בעיניו של המחבר בין הרפואה הציבורית והרפואה בקהילה. עוד פרק עוסק בהכשרת הרופאים ולמה יש בישראל פחות מדי רופאים, וגם רוב אלה שקיימים לא הוכשרו בארץ אלא במקומות שונים בחו"ל. פרק נוסף עוסק ביזמות ובחדשנות ברפואה. ועוד פרק עוסק ברגולציה ובכשלון שלה. בישראל משרד הבריאות הוא גם מפעיל של חלק ניכר מבתי החולים, וגם המפקח עליהם. יתרה מזאת, מנכ"ל משרד הבריאות, היה מנהל בית חולים או רופא בכיר לפני שנכנס לתפקידו, וזה גם מה שיעשה אחרי שייצא ממנו. כתוצאה מכך אין לרגולטורים שום רצון או מוטיבציה לשנות משהו ממבני הכוח שנוצרו בהדרגה בעשרות שנים. הספר כתוב בצורה זורמת, נוח לקריאה, עדכני וקונקרטי. (מה שאומר, כמובן, שהעורך עשה עבודה טובה מאוד). לפעמים עדכני וקונקרטי יתר על המידה. דמויות נזכרות בתפקידיהם ובשמותיהם, בצורה שאולי לא תגרום להם לתבוע את ההוצאה, אבל בהחלט יש אנשים בפוליטיקה ובצמרת מערכת הבריאות שלא הולכים לחבב את הספר הזה או את המחבר שלו. המערכת הפרטית שאותה מציע אודי פרישמן לא מבוססת על תשלום ישיר של צרכנים לשירותי רפואה, אלא בדרך כלל במעבר מתווך של חברות ביטוח ושירותי ביטוח רפואי פרטיים. לכן יש שלושה פרקים שעוסקים בביטוחים כאלה לפרטי פרטיהם, וזה קצת מפורט מדי ומלאה. מלבד זאת רוב הספר מעניין מאוד, ועוד יותר מעניין כמה ממנו יהיה רלוונטי בעוד עשור. ותודה לפרפר צהוב על הכנסת הספר החדש הזה שיצא לאור ממש לאחרונה, למאגר הספרים של סימניה.”

“לפני כמה שנים חמותי התאשפזה בבית החולים, היא שהתה שם שלושה שבועות לצורך מה שהסתכם בסופו של דבר בארבע בדיקות. ארבע בדיקות אינן מצריכות כמון עשרים ימי אשפוז, אבל יום רדף יום, דבר רדף דבר, כל בירור דרש יום, או כמה ימים, לפי החלטה. חלקם של הימים עברו עליה בצום עד שהתגלה שלמעשה לא ניתן לבצע את הבדיקות באותו היום. גם בזמן שלא היה צום, לא הוצעה לה תזונה שמתאימה לה, את החדר היא חלקה עם עוד אדם, ולפעמים עם עוד שניים, ועם עוד מלווה לכל מאושפז. התיאור הזה אינו חריג, כל מי שנדרש לשירותי הרפואה בישראל מכיר סיטואציה כזו, או דומה. או חמורה הימנה. כל מי שפונה למיון יודע שיעברו שש או שבע שעות בלתי יעילות בעליל, בהן הוא יישב במסדרון, יחסום מעברים, יעובר ממקום למקום, יילקח לבדיקת סיטי בדיוק בזמן שהאורתופדית באה לבדוק אותו, וייחשף ברצונו או שלא ברצונו לחלקי גוף ופרטי מידע רפואיים של מטופלים אחרים, בעוד בדיקות שלו הולכות לאיבוד במערכת. על השאלה למה זה ככה, האם יכול להיות אחרת, ובאילו דרכים, עונה ד"ר אודי פרישמן בספר הזה. לפני שאמשיך את הסקירה אומר כי את הספר הזה קיבלתי מאחי שהוא גם העורך של הספר מטעם ההוצאה. לא קיבלתי אותו על מנת לסקור, אבל זה מה שאני עושה בדרך כלל עם ספרים שאני קוראת. בזמן כתיבת הסקירה הזאת, ולצד המאבק במגפת הקורונה, מתקיימת מחאת הרופאים המתמחים. אחד מהם, מתמחה בשם אלון אדלמן שבחר להתפטר, צוטט בחדשות גלי צה"ל: "לא מדובר רק ב-26 שעות של משמרות אלא גם בעומסים. אני הייתי במחלקה שכמות החולים בה חרגה באופן לא חוקי. במשך תקופה ארוכה הייתי עם 70 חולים, פי 2 מהתקן, שרובם מונשמים ולא יציבים. אנשים מתים בגלל זה". התשובה הקלאסית הרגילה לחוליי המערכת היא תוספת. תוספת רופאים, תוספת תקנים, תוספת מיטות אשפוז, תוספת תקציבים. בניגוד לתשובה הזאת מציע ד"ר אודי פרישמן גישה אחרת. אם נסתכל על תחנות המעבר של פרישמן כפי שמתועדות על פני הכריכה האחורית של הספר - סגן מנהל בית החולים אסותא, ניהול אגף הבריאות בחברת הביטוח "הפניקס" ומנהל החברה הכלכלית של קופת חולים לאומית. מתוך המקומות האלה עולה התשובה שלו, מהצד הימני של המפה הכלכלית-הפוליטית בארץ, ויש בה מקום לגופים ומערכות פרטיות לצד המערכת הממלכתית. פרישמן לא מציע הפרטה של כל המערכת. שירותי חירום ורפואה דחופה, למשל, אינם מועמדים טובים לשוק הפרטי. אבל חלקים אחרים כן. הטענה המרכזית שלו היא שהמערכת כופה בכוח שיוויוניות, וזה מה שפוגע בהתייעלות שלה, בהכנסה של רופאים חדשים ויוזמות חדשות, מה שגורם לישראלים לצאת לחו"ל לצורך שירותי רפואה שונים, ולמערכת שלנו להיות במצב תמידי של קריסה ועומס. חלק מהעומסים לטענתו נובעים משיטת התקצוב. למה השהו את חמותי במשך עשרים יום בבית החולים? כי כל יום נוסף שבו היא שוהה ותופסת מיטת אשפוז יוצר רווח לבית החולים. ככה הוא מתוקצב - לפי ימי אשפוז. אילו תקצוב בתי חולים לא היה מתגמל אותם על השארת מטופלים לאורך זמן - הם היו עמוסים פחות, יעילים יותר ומעבירים חלק מהעבודה לקהילה. פרק שלם בספר מוקדש לחלוקת התםקידים הראויה בעיניו של המחבר בין הרפואה הציבורית והרפואה בקהילה. עוד פרק עוסק בהכשרת הרופאים ולמה יש בישראל פחות מדי רופאים, וגם רוב אלה שקיימים לא הוכשרו בארץ אלא במקומות שונים בחו"ל. פרק נוסף עוסק ביזמות ובחדשנות ברפואה. ועוד פרק עוסק ברגולציה ובכשלון שלה. בישראל משרד הבריאות הוא גם מפעיל של חלק ניכר מבתי החולים, וגם המפקח עליהם. יתרה מזאת, מנכ"ל משרד הבריאות, היה מנהל בית חולים או רופא בכיר לפני שנכנס לתפקידו, וזה גם מה שיעשה אחרי שייצא ממנו. כתוצאה מכך אין לרגולטורים שום רצון או מוטיבציה לשנות משהו ממבני הכוח שנוצרו בהדרגה בעשרות שנים. הספר כתוב בצורה זורמת, נוח לקריאה, עדכני וקונקרטי. (מה שאומר, כמובן, שהעורך עשה עבודה טובה מאוד). לפעמים עדכני וקונקרטי יתר על המידה. דמויות נזכרות בתפקידיהם ובשמותיהם, בצורה שאולי לא תגרום להם לתבוע את ההוצאה, אבל בהחלט יש אנשים בפוליטיקה ובצמרת מערכת הבריאות שלא הולכים לחבב את הספר הזה או את המחבר שלו. המערכת הפרטית שאותה מציע אודי פרישמן לא מבוססת על תשלום ישיר של צרכנים לשירותי רפואה, אלא בדרך כלל במעבר מתווך של חברות ביטוח ושירותי ביטוח רפואי פרטיים. לכן יש שלושה פרקים שעוסקים בביטוחים כאלה לפרטי פרטיהם, וזה קצת מפורט מדי ומלאה. מלבד זאת רוב הספר מעניין מאוד, ועוד יותר מעניין כמה ממנו יהיה רלוונטי בעוד עשור. ותודה לפרפר צהוב על הכנסת הספר החדש הזה שיצא לאור ממש לאחרונה, למאגר הספרים של סימניה.”