"אני נשבעת בחיי, ואהבתי עליהם שאני לא אחייה למען משהו אחר, ולא הבקש איש אחר לחיות במקומי". איין ראנד הגתה את פילוסופיית "האובייקטיביזם" "ואגואיזם רציונלי", לאחר שנפלטה מברית המועצות (1927) ועלתה לאמריקה. באוניברסיטה בסנט פטרבורג בו למדה היו טיהורים של אנשי בוהמה שהשלטונות רדפו.
היא החלה ב1937 לחבר את כתב היד, הספר פורסם ב-1943.
בהקדמה לרומן כותבת ראנד:
"ולטובת מי מכם שמייחסים חשיבות מיוחדת לרלוונטיות של הסיפור לתקופתנו אנו, אוסיף ואומר כי מעולם לא היתה בהיסטוריה תקופה שבה נדרש האדם להרהר , יותר מאשר היום, במה שהיה ראוי שיהיה. (...) מאחר שהאדם חי ופועל בקרב אנשים אחרים, הייתי חייבת להציג מערכת חברתית המאפשרת לבני אדם אידיאליים להתקיים ולתפקד, מערכת רציונלית, חופשית ויצרנית, שתובעת מן האדם הרבה ומתגמלת אותו היטב. וזו מובן המערכת הקפיטליסטית, הדוגלת בחופש פעולה".(הקדמה, ע"מ 9-7).
שער ראשון-פיטר קיטינג:
גיבור הספר האידאליסטי הווארד רורק נפלט מבית-הספר לאדריכלות (המכון הטכנולוגי של סטנטון). במקום לסיים את לימודיו הוא רוצה כבר להתחיל לעבוד. "נו?" שאל לרורק. "אתה לא מפחד ממני, נכון? מה רצית לשאול? "זה בקשר למלגה. זכיתי(...) "כן?"(...) אבל מצד שני גאי פרנקון הציע לי עבודה, לפני איזה זמן, והיום הוא אמר שהמשרה עדין מחכה לי. אני לא יודע במה לבחור". רודק נעץ בו מבט. (...) "אם אתה באמת שואל לדעתי, פיטר," אמר לבסוף, כבר עשית טעות בכך ששאלת אותי. בכך ששאלת אדם אחר לעולם אל תשאל בעצת אנשים. לא בעינייני עבודה. אתה לא יודע מה אתה רוצה? איך אתה יכול לשאת את חוסר הידיעה הזה?. "זה מה שאני מעריץ בך, הווארד. אתה תמיד יודע". (ע"מ 33). על ספסל הלימודים נפגשו הווארד רודק הג'ינג'י האידאליסט עם פיטר קיטינג אובד העצות.
העלילה בנויה בעיר ניו-יורק לרוב, ומתמקדת בצעירים אמביציוזיים ונהנתניים בין השנים 1936-1928.
"הוא הסביר את מטרת ביקורו(...) "ולכן, אם מחר בבוקר לא תודיע לפרנקון על פרישתך" סיים את דבריו ונופף במכתב בין שתי אצבעותיו, "זה יגיע לאיגוד האדריכלים של אמריקה". (...) קיטינג התחלחל למחשבה שהוא יושב ומדבר מול זקן רפה שכל". (...) "אני לא רוצה לפרוש." (...)"אתה חייב לפרוש". "אני לא רוצה. אני לא מוכן. אני אדריכל מפורסם". (..) נדמה לי שלא הבנת אותי. אתה יודע מה זה?" קיטינג תחב את המכתב לתוך אגרופו הקפוץ למחצה של הזקן. הוא ראה את הנייר רועד בידו של הייד. הנייר צנח על השולחן, וידו השמאלית והמשותקת ניסתה לאחוז בו כמו קרס. אך לשווא. הוא בלע את רוקו ואמר:
"אתה לא יכול לשלוח את זה לאיגוד. הם ישללו לי את הרישיון". "נכון מאוד" השיב לו קיטינג. "וזה יתפרסם בעיתון". "בכל העיתונים". "אתה לא יכול לעשות את זה". "אני יכול ועוד איך אם לא תפרוש" (...) הוא התקרב על ברכיו אל גופו של הייד ותהה מדוע אינו רוצה לגעת בו. "מר הייד", קרא. (..) הוא הרים בזהירות את ראשה של הזקן, ואז הניח לו לצנוח. הוא לא שמע כל צליל כשהראש פגע בקרקע. הוא שמע רק את נשימתו נעתקת מגרונו. הייד מת" (ע"מ 153-152).
פיטר קיטינג, מהדמויות הלא אידאליות בעליל, רוצה להתמנות לשותף במשרד האדריכלים של פרנקון. בכדי לעשות זאת צריך להיפטר ממיי הייד, שותף ותיק. הוא סוחט אותו בפרשה של מכרז שניסה להוציא לפועל לפני כמה שנים. בסוף הפרק מתואר ההווי במשרד האדריכלים, כמו באופרת סבון, כולם אבלים בשחור ומפארים בלי להזכיר כיצד התמנה השותף החדש. רודק לא מתקבל לעבוד במשרד, הוא עובד כשרטט במשרד אחר ומנסה להתחרות על פרויקטים ולבסוף עוזב לקונטיקט .
שער שני-אלזוורת' מ' טוהי:
בקונטיקט שוכבים דומיניק פרנקון (בתו של גאי פרנקון, בעל משרד האדריכלות) עם פועל הבניין ואדריכל בפוטנציה הווארד רודק. אייל עיתונות- אלזוורת' טוהי עושה shaming , בעיתונות על האדריכל המפוקפק הווארד רודק.
הכתיבה העיתונאית של ראנד מתפתחת למשפט הזוי סביב שאלת האסטיטקה של המקדש שתיכנן רודק:
"משפטו של הופטון סטודארד נגד הווארד רודק נפתח בפבואר 1931:
אלזוורת' מונקטון טוהי היה העד הראשון. "ארשה לעצמי לנחש מדוע עורר המשפט הזה עניין ציבורי נרחב שכזה. כי כולנו הרגשנו באופן אינסטינקטיבי שמדובר בבעיה מוסרית, הרבה מעבר לעניין המשפטי. הבניין הזה הוא גלעד לשנאה עמוקה לאנושות. זה בניין שמונע מהאגו האנושי ומתריס נגד כל רחשי הלב הקודשים לאדם באשר הוא, לכול איש ואישה, לכול אדם באולם הזה!. (..) זה היה אלזוורת מ' טוהי נושא נאום בפני אספה. והתגובה הייתה בלתי נמנעת : הקהל פרץ בתשואות אדירות .
אלזוורת' מונקטון טוהי, אייל עיתונות ומנטור עזרה עצמית יוצא לימודים באוניברסיטה יוקרתית ורוצה שכולם יחשבו כמוהו. הדגש בפרק עודותיו- השמצת רודק מהחברה הני-יורקית. בזה אחר זה באים קולגות של הווארד רודק- פיטר קיטינג, ועדים נוספים המתמחים באדריכלות (רלסטון הולקומב, גורדון ל' פרסקוט) המגדפים את רודק,את המקדש שבנה (קנינג בדוכן העדים אומר שרורק לא באמת אדריכל).
העדה החותמת את המשפט היא דומיניק פרנקון- "אני חושבת שמר סטודארד עשה טעות. לא היה ספק לגבי צדקת תביעתו, אילו תבע הוצאות הריסה במקום הריסות תיקונים"(..) "הווארד רודק בנה מקדש לרוח האדם. (..) הוא רואה את האדם כיצור הרואי. וכך הוא בנה את המקדש. המקדש הוא מקום שאדם חווה בו התעלות. (..) למה צריך להרוס את המקדש של סטודארד. לא כדי להציל את האנשים מפניו, אלא כדי להציל אותו מפני אנשים". (ע"מ 282, 287-86). במשפט הזוי (לא יצא לי לשמוע אי פעם משפט אדריכלי סביב בניין, אחרת היו הורסים את כול העיר...) ועמוס משתתפים נדרש לשלם רודק פיצויים והמקדש שבנה נהרס. בסוף החלק השני אלזוורת' מ' טוהי שוקד על מקדש שמרני וגרוטסקי במקום.
שער שלישי- גייל ויינאד:
החלק השלישי נפתח כאשר המיליונר ויינאד מצמיד הקדח לראשו. "זה לא דרך למות" הוא חושב לעצמו. פיטר קנינג משמין ומצוי בדיכאון. הוא עוזב את החברה שלו לאחר שדומיניק אומרת לו להתחתן איתה. ויינאד חוטף אותה מזרועותיו, והם חיים בפנטהאוז שלו ומתחתנים (תוך כדי שהיא ממשיכה לנהל רומן עם הווארד רורק).
שער רביעי- הווארד רורק:
הווארד רורק חותם "הסכם עם השטן"- "אתה רוצה לראות את הביניין הזה נבנה? שאל ויינאד ברוך. (..) "כן", אמר לו רודק. "מר רודק, הבניין יבנה. בדיוק כפי שתכננת אותו. אבל בתנאי אחד.(..) "אסכים לקבל את הבית הזה בתנאי שאתה תסכים להסדר שאני מציע לך. אני רוצה לחתום איתך על חוזה, ולפיו תהיה האדריכל היחיד של כל בניין שהקים בעתיד. (..) אני מציע את העסקה הזאת לך. בתמורה תצתרך לעמוד בתנאים מסוימים. (..)אני רוצה שתבין מה יהיו ההשלכות, אם תסרב. (..) הכוח שביידי הוא חרב פיפיות. יהיה לי קל מאוד להבטיח שלא תקבל עבודה בכול הארץ הזאת. (..) ייתכן שתצטרך לחזור למחצבת הגרניט, אבל אני אוודא שגם שם לא יקבלו אותך" (ע"מ 435).
ויינאד מחתים בחוזה את רורק. בהמשך קורה מאורע דרמתי הטורף את הקלפים. רורק מובא למשפט :
"המניע שמנסה המדינה להוכיח נמצא מעבר לטווח הרגשות האנושיים", אמר התובע המחוזי בנאום הפתיחה בפני חבר המושבעים. "רובנו יאמרו שמדובר במניע מפלצתי שלא יעלה על הדעת". רורק נואם למושבעים:
"חזונו,כוחו,אומץ לבו נבעו מתוך רוחו שלו. אבל רוחו של אדם היא האגו שלו, היא האני שלו. היא סך כול התודעה שלו. לחשוב, לחוש, לשפוט, כל אלה הן פעולות של האגו. "היוצרים לא היו חסרי אנוכיות. זה סוד כוחם, כוח שנבע מתוך עצמו , שהמניע שלו הוא רק עצמו. (..) היוצר לא שירת מעולם מישהו או משהו. הוא חי למען עצמו. (..) " אבל החשיבה היא תכונה אינדיבידואלית אין דבר כזה מוח קולקטיבי, ואין גם חשיבה קולקטיבית. הסכם שהושג בידי קבוצה של אנשים אינו אלא פשרה.(..) החשיבה, צריכה להיעשות בידי כל אדם ואדם לחוד. נוכל לחלק ארוחה בין אנשים רבים, אבל לא נוכל לעכלה בקיבה קולקטיבית. איש אינו יכול לנשום בראוותיו במקום אדם אחר. איש אינו יכול לחשוב במוחו בקום הזולת. כל פעולות הרוח והגוף הן פרטיות. "טובת הכלל של הקולקטיב- גזע, מעמד מדינה - היתה הטיעון וההצדקה לכול שלטון עריצות ששלט אי פעם בבני-אדם. כל זוועה בלתי נסבלת בתולדות המין האנושי בוצעה בשם האלטרואיזם".
"רציתי לבוא לכאן כדי לומר שאני לא אדם שחי למען אחרים". "הדבר היה צריך להיאמר. העולם הולך ונכחד באורגיה של הקרבה עצמית".
הנאום של הווארד רודק למושבעים כמין אלגוריה שראנד מרצה על השקפותיה (הספר נכתב בזמן מלחמת העולם השנייה) , happy ending,שראנד רוקמת בסוף הרומן ישכח את תלאותיו הרבות של הווארד רורק ,
הגיבור האידאליסט והמיוסר של "כמעיין המתגבר". הוא מוקף בדמויות כדומאת פיטר קיטנג שיעשה כול מה שצריך כדי להתקדם ולהצליח. אלזוורת' מ' טוהי, איש העיתונות שרוצה שכולם יחשבו כמוהו, וגייל ויינאד שרוצה לשלוט בכולם. "כמעיין המתגבר", על כתיבתו המבריקה,התסריטאית ורבת התהפוכות של ראנד מזכירה סדרות אמריקאיות כמו "האישה הטובה" ו"בית הקלפים".
עם פרסום הרומן, מבקרים רבים תקפו את ראנד על אינווידואליזם על חשבון קונפורמיזם. נראה שאם תרבות הצריכה והבניינים גורדי-השחקים התופסים כול חלקה טובה, רנד חזתה את העתיד הקפיטליסטי. עם כול הזאבים האינווידואלים באשר הם, כול מי שהיה פעם צעיר היה אידאליסט יפה נפש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![מילים כדי לומר זאת [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024920.jpg)
