ביקורת ספרותית על הלב [מהדורת עמיחי 1986] - ציורים: חוה נתן מאת אדמונדו דה אמיצ'יס

---

השבוע נתקלתי בכתבה שזעזעה אותי מאוד. אומנם קרו מקרים כאלה בעבר אבל החשיפה בשנית לאירוע כזה שכלל לא אמור להתרחש, גרמה לי לתחושה לא נעימה כלל ולרגעים אפילו אבדה תקוותי באנושות. אירוע אשר התרחש בבית ספר תיכון, בו נאלצה מורה צעירה להוציא אחדים מתלמידיה עקב הפרעה במהלך התקין של השיעור. על פני השטח מעשה שהוא נכון לכל הדעות שכן היא אינה יכולה לגזול משאר התלמידים את שעת הלימוד שגם כך אינה מספיקה.
מה שהמורה המסכנה לא שיוותה בנפשה, שכמה שעות לאחר האירוע חסר החשיבות הזה, היא תמצא עצמה בלב-ליבו של אירוע מפחיד, שככל שהשנים עוברות הופך לפחות חריג במחוזותנו, במהלכו תחשוש לחייה. שתי אימהות יכנסו אל הכיתה בה היא מלמדת, אותן אימהות של הילדים שהפריעו למהלכו של השיעור, ויאיימו עליה וינסו לתקוף אותה.

אלימות כנגד מורים איננה דבר חדש. לא מצד התלמידים ובשנים האחרונות לא מצד הורי התלמידים שגומלת בליבם ההחלטה לקחת את החוק לידיים ולהשמיץ ולפגוע פיזית במורים העמלים יום ביומו בשביל להכניס לילדיהם עוד פיסת ידע, לגרום להם לחבב את הלימודים.
סוגיית החינוך הבית ספרית היא סוגייה רבת שנים שטרם הגיעה לפתרונה. נכון הוא הדבר שמדובר אולי במערכת מיושנת שאמורה להתאים עצמה לילדי המאה ה-21 שמרגישים לעיתים מוטלים בין הכיסאות בגלל המערכת המשעממת שאינה תואמת את התקדמותם והחשיפה לגירויים רבים הפוקדים אותם מדי שעה.
כך או כך, אלימות נגד מורים אינה עניינית ואינה נאה. היא צריכה להעלם מן העולם. נדמה שהתלמידים בימינו מחוצפים יותר, דרשנים יותר ואגוצנטרים יותר ללא שום תחושת הענקה לאחר. כמובן שתמיד ישנם יוצאים מן הכלל אבל -כמה- זה באמת משנה?

הספר "הלב" מתאר את ימי חייו של נער צעיר בשם אנריקו באיטליה של סוף המאה התשע עשרה. הוא מספק לקורא הצצה אל האירועים המלווים את חייו במשך שנה תמימה באמצעות יומן אותו הוא כותב. ביומן זה אנו עושים הכרות עם מגוון דמויות מלבד גיבורו של ספר זה, כגון: אימו, אביו, מוריו וכמובן חבריו. גרונה הנער החביב והאהוב על הכול, דורסי התלמיד המצטיין שהכול מקנאים בהצלחתו, ביופיו ובהשגתו את פרס ההצטיינות הראשון מדי שנה בשנה ואי-אילו תלמידים אחרים כמו הנער הפרוע אשר מתפרע בכיתה ומפריע למהלך השיעור אך המורה מתמודד איתו ביד רמה ורק להפצרותיה של אימו הענייה והחולה שימיה ספורים הוא מסכים לקבלו בחזרה.
בימים אלה, שאנו שומעים שוב ושוב על אלימות נגד אדם אחר, לרבות אלימות בין תלמיד למורה, בין תלמיד לתלמיד אחר ועוד כהנה וכהנה, ספר כזה מעניק לקורא מספר שעות או ימים [ במידה ואתה מחליט לטעום כל פעם שלוק נוסף מן הקריאה ולא לשתות בבת אחת ובצימאון גדול] של הקלה, הנאה ובעיקר תחושת חדווה שמתפלשת בתוך האיברים ואינך רוצה שתנתק מגופך. נכון שכבר בשלב הראשון האמינות של הספר לוקה בחסר וצלה של ספקנות שורה על הקורא, כי בינינו, כמה כבר מציאותי יכול להיות ספר שרוב-רובו של אנשיו הם טובים, סלחנים ובעיקר רוחשי צדק?
ועם זאת, כשאתה משהה עיניך על הכתוב, אתה מסלק ממוחך את תחושת הספקנות ומתמסר לסיפור. ליומן אותו כותב אנריקו בחוכמה, רצינות ובעיקר מודעות גדולה. אנריקו, ביחס לחבריו האחרים, אינו ילד טוב מבחינה לימודית. הוא מתעצל בלימודיו ופוטר שיעוריו בכדי לצאת ידי חובה על מנת לרוץ ולהמשיך במשחקיו. אף על פי כן, הוא אינו עושה זאת בלב שלם, הוא בוחן את דמותו ביחס לחבריו ותחושת האשמה נותנת בו אותותיה, הוא מבין שהוא עושה רע להוריו שהצליחו, בניגוד לחלק מהורי חבריו, להעניק לו מעל ומעבר. הוא אינו מעניק להם כגמולם.
האמת חייבת להיאמר: למרות הבנאליות של הסיפורים שנוסבים כולם על צדק, פטריוטיות, לעיתים פטריוטיות מוגזמת שבעקבותיה נשאלת השאלה: האם באמת נער צעיר יקריב עצמו למען מולדתו עד כדי אובדן חיים? דבר מה בסיפורים נגע בי וגרם לי לחשוב על עצמי, על בני משפחתי, ועל הסובב אותי. הספר גרם לי לזכור שוב מה חשוב באמת, והם האנשים היקרים לליבך.
ודווקא בתקופה כזאת, עבורי, שאני אישית מרגישה שישנו ניכור רב , אדישות וחוסר התחשבות בזולת, ספר כזה מגיע לידיי וגורם לי להרגיש מעט אחרת, מעין אופטימיות מהולה בעצב. בספר הזה ישנה עצבות רבה, ילד מת, אב מכה את בנו שייגע על לימודיו, אך יש בו גם אופטימיות רבה, אותו האב המכה והשיכור, מבין שהוא עושה נזק לבנו ומשנה דרכיו. הילד המת זוכה ללוויה ראויה ולכבוד אחרון.

לצד הכאב והעצבות הנוכחים ברבים מן הסיפורים או קטעי יומנו של הנער, יש גם רגעי שמחה. וזה היופי האמיתי בספר זה, למרות כל מגרעותיו, למרות מתיקותו הרבה, לעיתים. מתקתקות העולה על גדותיה כמו גזוז עתיר סוכרים, אבל הבדל מהגזוז שבשלב מסוים גמיעתו הקולנית נמאסת ומעוררת תחושת קבס, כאן אין תחושה כזאת, להפך, אירוע רודף אירוע, סיפור רודף סיפור, וכולם יחדיו גורמים לך לרצות להמשיך בקריאת הספר ולא להפסיקו, לפחות עבורי. מעין אוטופיה אך לא בדיוק אוטופיה במלוא מובן המילה מכיוון שהיא מלווה ברגעים חמוצים לא פחות ותחושת החמצה.

חשוב לציין שהיומן של אנריקו אינו מתעד את מאורעות חייו בלבד אלא גם מצורפים אליו סיפורים שהמורה הקשיש מקפיד לספר לילדים בכל חודש, כל חודש סיפור אחד, סיפור שמסגרתו חינוכית, כדוגמת אהבת המשפחה, אהבת המדינה והצדק. ילד המקריב עצמו למען סבתו לאחר שנדמה שכשל ואיכזב אותה מרות. ילד אחר נפצע לטובת מדינתו האהובה איטליה וכמובן, בל נשכח, את הסיפור המפורסם שהפך ברבות הימים לסדרה מצוירת מפורסמת שאין כמעט מי שלא מכירה המתארת את קורות חייו של הילד מרקו. לא אכנס כאן לפרטי הסיפור והבדליו מהסדרה, רק אגיד שישנו שוני והוא בהחלט בולט.

בעודי ממשיכה בקריאתי את הספר, מתענגת על שפתו המליצית והחדה, על תכניו הכתובים בצורה יפה, מרגשת ואנושית, אני חושבת במקביל על יחסם של תלמידים והוריהם למורים, כיצד השתנו הזמנים שהמורה אינו דמות נערצת עוד, כפי שאביו של אנריקו מקפיד לתאר באחד ממכתביו אליו, ומעמדו הוא רק שני למעמדם של ההורים ויש לכבדו לא פחות מאביך מולידך.
אז נכון, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, מודעת אני לעובדה שזהו ספר שהוא חינוכי ביסודו ובחיים לא הכול ורוד, ובוודאי שהסופר ליטש כראות עיניו את המציאות האמיתית ולא איזכר במיוחד בסיפוריו מורים מרביצים ומטילים אימה על התלמידים, עובדה זו ידועה לי היטב. ומבחינה זו התקדמנו רבות. לא עוד חינוך אלים ונוקשה בעזרת סרגל אלא באמצעות שיח מכבד, לנסות לדבר אל ליבו של הנער ולאוו דווקא באמצעותן של הפלקות, סטירות ומכות. אבל כמה השיח המכבד והמכיל באמת תורם? ועד איזו רמה הוא כדאי? ואולי הוא בעצם שורש הבעיה? אולי אם המורה לא ינסה להיות חברו של התלמיד, המשמעות והכבוד כלפיו, ישובו? ואם כך, מדוע תלמידים מרשים לעצמם להתחצף למורה שאמור להיות כהורה שלישי עבורם, דמות סמכותית להערצה וקבלה ולא להנחית ידך עליה. מדוע האלימות זורמת כמים בכיתות וברחבי בית הספר? פוגעת בתלמידים ובמורים כאחד?
ועד כמה המורה והמחנך הם באמת דמויות משמעותיות בחיי ילדנו? אולי החינוך הקלוקל אינו אשמתם של המורים והוא תוצר של הבית ממנו מגיע הילד?

וספר זה, כשמו כן הוא, לב רחב מימדים. לב עצום בגודלו שמכיל בתוכו סוגי אנשים רבים וסוגי ערכים שונים. הדמויות בסיפור אף הן עושות שגיאות אך הן מתקנות את עצמן ומתחרטות על מעשיהן, לדוגמא, אביו של אחד הנערים שנאמר לכולם שהוא שוהה באמריקה ולבסוף מתברר שהוא רצח אדם שהתנקר אליו באופן קבוע, למרות היות הפשע "נסלח" כביכול [ אין דבר כזה. לא באמת, אבל מבחינה תיאורטית] אותו אב פושע ששילם חובו לחברה במשך שש שנים של ישיבה בבית האסורים, עדיין חש את כובד העול והחטא על כתפיו החלושות.

בתום הקריאה הרגשתי תחושת מפח נפש וצער. צער על כך שהספר אינו חלק מתוכנית הלימודים. מכיוון שהוא מקסים ומלמד על ערכים חשובים שנראה כי אבדו בים האגואיזם והביטחון העצמי המופרז. האם ייתכן אחרת? בעידן שכל זאטוט הופך לכוכב רשת נחשק שלא קם כדוגמתו וכל נערה הופכת לדוגמנית בעלת מליוני עוקבים בין לילה?
ומה בדבר התלמידים? כל התלמידים בלא יוצא מן הכלל, צריכים לקרוא בו. כולל הוריהם. למעשה, גם אותם הורים שמעזים לתקוף מורה פיזית ומילולית, בייחוד בלא עוול בכפו, לדעתי, לא יזיק להם לקבל את הספר הזה במתנה לשנה החדשה שבפתח. כולל האימהות מהמקרה שציינתי למעלה.
אולי בצורה כזאת יתווספו למערך הערכים שלהם ערך חיובי או שניים של כיבוד האחר והרגשת בושה ונסיון לכפר, לשם שינוי, כשאתה מבין שעשית מעשה רע.


4-5 כוכבים בקלילות.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על הלב [מהדורת עמיחי 1986] - ציורים: חוה נתן