ביקורת ספרותית על ה-100 - ה-100 #1 מאת קאס מורגן
ספר בסדר

---

***ה-100 – ספר 1 בסדרה***

אמ;לק: כן או לא? בואו נגיד את זה ככה, קראתי את הספר הזה לראשונה לפני חמש שנים, ועכשיו כשהמשכו יצא סופסוף והוא הופיע מחדש בחנויות (כנראה מתוך הנחה שרוב מי שקרא אותו כשיצא לראשונה כבר מת בשיבה טובה) עדיין קניתי אותו, כלומר הוא מספיק טוב כדי שלא אשלול את הרעיון שמתישהו אקרא אותו אפילו פעם שלישית. הוא לא איזה יצירת מופת מפילה מהכסא, אבל בהחלט מהנה מאוד

תקציר מגב הספר:
רגל אדם לא דרכה על כדור הארץ מזה מאות בשנים – עד עכשיו
מלחמה גרעינית הרסה את העולם. מאז חיים בני האדם במושבות השוכנות בספינת חלל, גבוה מעל פני כדור הארץ הנגועים ברדיואקטיביות. אולם לנוכח הגידול באוכלוסייה והמשאבים המידלדלים במושבות הללו, מחליטה הממשלה שיש לחזור ולהתיישב בכדור הארץ, לפני שיתרחש אסון בספינת החלל. לשם כך נשלחים מאה עבריינים צעירים, שחייהם חסרי ערך בעיני החברה, למשימה המסוכנת: ליישב את כדור הארץ הנטוש. האם תהיה זו עבורם הזדמנות שנייה בחיים או משימת התאבדות?
הנחיתה קשה. הנשלחים מגיעים לכוכב הארץ הפִּראי והיפהפה שאותו ראו רק מן החלל. בעולם החדש והשומם הזה, הצופן בחובו סכנות, הם נאבקים כדי לייסד חברה אנושית. אולם הם לכודים בעברם וחרדים מפני העתיד. כדי לשרוד עליהם ללמוד שוב לבטוח בזולת ואפילו לאהוב. ( =^.^= ובתחרות המשפט הסתמי, הקלישאתי והמאוס ביותר זוכה...תקצירים=איכס =^.^=)
הטרילוגיה ה-100 זכתה לשבחים עוּבדה לסדרת טלוויזיה מצליחה ( =^.^= מצליחה?! היא לא הצליחה לגרום לי אפילו לסיים את הפרק הראשון, מה שממש מדהים בהתחשב בעובדה שהספרים עליהם היא מבוססת לא רעים בכלל. אולי לזה הכוונה? "מצליחה בלהיות כשלון אפי כנגד כל הסיכויים?" =^.^= )

ומה אני חשבתי:
קודם כל, כמה כללי התנהגות:
1. *לא* משווים את הספר לבעל זבוב. לא קראתי בעל זבוב, אבל אני כן יודעת שזה סיפור על ילדים שמקימים ממשל עצמאי דיקטטורי על אי-בודד ובסוף הורגים/שורפים/אוכלים אחד את השני או משהו כזה? אז לא, פשוט לא (ולא אכפת לי מה הכריכה הפנימית אומרת. כריכות פנימיות ישוו כל דבר לכל דבר אם הן חושבות שזה יעזור במכירות של הספר). אם אתם חייבים להשוות את הספר הזה לבעלים של משהו, אלה יהיו בעלים של חתולים צמריריים וכלבים שובבים, ולא בעלים של חרקים שמטילים ביצים בתוך קקי.
2. *לא* משווים את הספר לסדרת הטלויזיה הדבילית, שהצלחתי לראות רק חצי מהפרק הראשון שלה לפני שהתייאשתי ממנה ומהאנושות באופן סופי, וזאת למרות שידעתי שבעונה הרביעית או משהו כזה הצטרף לסדרה זאק מקגוון, שאני מאוהבת בו נואשות מאז ששיחק את צ'ארלס ויין ב-black sails, והייתי עושה הכל למענו, באמת שהכל – חוץ מלראות סדרה כל-כך גרועה. בקיצור למצולמים אין כל קשר לכתבה סבבה?!
אבל אם לא אלה אז מה כן?
so, הסיפור מתרחש בעולם דיסטופי שהוא למעשה חללית ענקית, ומסופר מכמה POV-ים של ארבעה מתוך מאה העבריינים שנשלחו לכדור הארץ (מה שגרם לי לחשוב לא פעם על עבריינים שהיו שולחים לאוסטרליה בעבר: גם הם בטח היו כזה, יו איזה מגניב, קנגרו! ברווזנים! קרפדות יורקות אש! מעניין אם נמות מנזקי קרינה בגלל החור באוזון): קלארק, סטודנטית לרפואה, שנאסרה בגלל מעשה בגידה מסתורי שגרר גם את הוצאתם להורג של הוריה; וולס, בנו של מנהיג מושבת החלל והאקס של קלארק (כי כשאתה מסגיר את חברה שלך לשלטונות, תתכונן לכך שהיא תזרוק אותך) שביצע פשע בכוונה כדי להישלח לכדור הארץ יחד עם קלארק ולנסות לפצות אותה (בהצלחה עם זה בחורצ'יק); בלאמי, שגם הוא הסתנן לחללית בכוונה כדי להגן על אחותו הקטנה אוקטביה, וזה היה נורא מתוק לולא הוא היה כזה ערס חמום מח שמשתמש בבחורות *כדימויים* (ברצינות, כל ה-POV שלו זה כזה "הדבר סיקרן אותי כבחורה מסתורית", "המים היו נעימים יותר מבחורה", "השקיעה היתה ורודה כמו עור של בחורה שהלכה לים בלי קרם הגנה" וכו' וכו' (טוב, את האחרון המצאתי בעצמי, אבל זה הסגנון)); ואחרונה ומהממת, גלאס, שהצליחה להישאר בחללית האם, ודרך ה-POV שלה אנחנו נחשפים לכל שחיתויות הממשל ושאר הדברים שהופכים ספר דיסטופי לדיסטופי.
כצפוי מספר כה דקיק, אין יותר מדי מקום לעלילה סבוכה, עומקים נסתרים או עולם עתיר-פרטים, אבל מצד שני גם אין מקום לחפירות מיותרות. אהבתי את סגנון הכתיבה ששילב פלשבקים מהעבר בסיפור המתרחש בהווה, כך שהקורא נשאר כל הזמן עם פערי מידע מסקרנים שהולכים ונסגרים באלגנטיות.
היה קל להתחבר לדמויות (במיוחד לגלאס המסכנונת) ולקלוט את העולם, וקשה להפסיק לקרוא, והופ-הופ-טרללה מפה לשם הספר כבר נגמר.
אם תצמידו לי אקדח לראש ותכריחו אותי להשוות את הספר ל*משהו* (שהוא לא בעלים של חתלתולים, זאת אומרת), הייתי משווה אותו ל"הקומה האלף" – לא בגלל שהעלילה דומה (כל-כך לא) או שסגנון הכתיבה דומה (ממש לא), אבל משהו בספר (מן...וייב טלנובלי במקצת?) עשה לי מן תחושת בטן שאותו סוג אנשים יהנה משני הספרים הנ"ל (אם כי לא בטוחה שזה עובד גם לכיוון ההפוך – מי שלא אהב הקומה האלף, לדעתי עדיין כדאי לו לנסות את ה-100).
בקיצור דעתי היא שאחרי שקראתם את ספרי השנה (אם לא המילניום) המיינד-בלואינג שהמלצתי עליהם לאחרונה (למי שלא עוקב: הפאנדום, טטרלוגיית הניצוץ שבאפר, טרילוגיית מיומנויות אפלות וכמובן הספר האחרון של מגיסטריום שיצא סופסוף אהההה) הספר הזה בהחלט יכול להיות הבא בתור ברשימה.

נ.ב
אפשר לדבר על כמה שהשמות של כולם פשוט *יפים*? הסופרת לגמרי היתה צריכה לכתוב את המדריך של "איך לתת לדמויות בספר מדבפ"ד שמות שלא נשמעים כאילו החתול טייל לך על המקלדת".

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על ה-100 - ה-100 #1