ביקורת ספרותית על סמואל בקט מחזות (הוצאה מחודשת) - מכלול יצירתו הדרמטית מאת סמואל בקט
ספר מעולה

---

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, (השלם את החסר), מאוד אוהב את סמואל בקט. כנראה המחזאי הכי גדול של המאה ה-20 (ואיך הוא היה שונא את העובדה שכתבתי את זה עכשיו). הבחור שהראה לנו בטוב לבו שהחיים עצמם חסרי כל משמעות ותכלית. ולא משנה מה ננסה לעשות. בין אם נכריז שנזוז, בין אם נדבר ונחפור גם כשכל הגוף שלנו תקוע באדמה, בין אם נקליט את עצמנו ולא משנה מה, סופנו נידון לכך שנותרנו ללא תכלית בחיים, אבל מנסים להמשיך ליצור לנו את התכלית. וכן אפשר להתאבד, אבל זהו ניצחון חוסר המשמעות וסותר לגמרי את דברי האבסורד. למרות שזו הייתה יותר גישה של קאמי, בקט היה הרבה יותר אפל. המחזות שלו מינימליסטיים, קצרים, בעלי השקפות דיכאוניות, אבל עמוסות בהומור שחור.

כאן, בקובץ הזה שמאגד את כלללל המחזות שלו (בתרגומו המבורך של פרופ' שמעון לוי) - כולל מחזות לתיאטרון, לרדיו, התסריט היחיד לסרט שכתב ושלל ירקות, אפשר לצלול אל תוך העבודות של האיש ולהבין אותו קצת יותר טוב. איך ממחזות המצייתים למסורת (אבל במובנים של בקט כן?) של דמויות ברורות, דיאלוגים ברורים וכמה דאחקות אפלות על הדרך, מצטמצם לאט לאט התיאטרון הייחודי של בקט לתוך מונולוגים סתומים, דמויות שהן לא דמויות, אנשים ללא מילים, ישויות שמתקיימות באמצעות הדיבור, שילוב של מוזיקה ומילים יחדיו כשהמדיומים נלחמים אחד בשני. ההומור הצטמצם עד כדי כך שכבר נעלם, כל העסק נהיה ניסיוני יותר וזה מרתק יותר ויותר.

בין המחזות המפורסמים אפשר למצוא את הלהיט של בקט "מחכים לגודו" שכבר כתבתי עליו ובתכל'ס, זה עוד כלום למה שעומד לקרות, "סופמשחק" המדהים לא פחות, הניסויים המעניינים של מוזיקה וטקסטים כמו המחזה המשונה "מילים ומוזיקה" (יש ביוטיוב עם מוזיקה של מורטון פלדמן), תסכיתי הרדיו, המחזה שעד היום משום מה גורם לי כמעט לדמוע "לא אני" ושאר ירקות. המחזה "אלאותריה" פה הוא הפתעה בזכות עצמה. מה שהיה אמור להיות מוצג במקום "גודו" הפך לחומר שלא יצא לאור העולם ובקט יתעקש שייצא לאחר מותו, הוא למעשה מחזה ארוך במיוחד, מצחיק בטירוף, עם שבירות קיר רביעי שומטות לסת שמראה שבעולם של בקט, הכל אפשרי.

יכול להיות שאולי עדיף שלא לשקוע עמוק לתוך זה כי אז נהיים דיכאוניים בצורה שלא תאומן ומתנכרים לחברה, אבל יש פה מראה לנפש האדם. כל עוד תהיו בסדר ותהיו חזקים, אפשר לקרוא וליהנות מגוף העבודה של אחד האנשים הכי גדולים שהאדמה הזו זכתה שהילכו עליה. זה התנ"ך המודרני שלי. מספר לי משהו על החיים ועל הדרך, גם מביא אותי לסקרנות שמעוררת יותר שאלות מתשובות. למי שאהב את "מחכים לגודו", צפוי לו פה משהו שהוא קצת יותר גדול ואתם לא בדיוק תצפו לזה, מי שסלד מהאירי הזה ואף פעם לא אהב "אבסורד", "זרם תודעה", "אוונגרד" ועוד ועוד, עדיף שיוותר.

כל מי שבא עם ראש פתוח, ייצא מפה עם משהו. אני באתי לפני שנתיים כשהייתי בי"א וקראתי את "גודו". מאז, בקט הוא אחד האנשים החשובים ביותר בשבילי. ולא משנה מה, אני תמיד חוזר למחזות שלו וצולל ומסתקרן.

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על סמואל בקט מחזות (הוצאה מחודשת) - מכלול יצירתו הדרמטית