“השתקפות של מערכת יחסים אנושית מתקיימת במחזה ״מחכים לגודו״ בין שני צמדים: אסטרגון וולדימיר ופוצו ולאקי. שני הראשונים, נוודים שאינם זזים לשום מקום, הקשורים זה לזה מכורח בדידותם ואי יכולתם לעזוב זה את זה ופוצו ולאקי המקיימים מערכת יחסים לכאורה של אדון-עבד אך למעשה מסתבר כי גם הם אינם יכולים לעזוב זה את זה - לא בשל חובה מעמדית כלשהי אלא דווקא מתוך הזכות לבחור שוב ושוב להיות אדון סדיסטי ועבד מזוכיסטי. העבד לאקי, לטענת פוצו האדון, הוא זה שנוקם בו בהישארותו הבלתי נסבלת כאסכופה נרמסת. העבד אשם בתפקידו של האדון. כמו בהרבה ממחזותיו של בקט, החזרה היא המוטיב הדומיננטי גם כאן. שוב ושוב שוקעת השמש ועולה הירח, המקום השומם אי שם, מקום שאינו מצוי בשום מקום, אינו משתנה, ושום דבר למעשה אינו קורה. הנער מודיע על אי בואו של גודו, יום אחרי יום וזה אינו מגיע לעולם. חשיבותו של בקט, לדעתי היא במהפכה הצורנית שהביא לתיאטרון - שבירת העלילה המסורתית המחייבת התפתחות, שיא ופרימה. תחושת האבסורד של החזרה הנצחית של עלילותיו מעלה תחושת שיממון וכפי שקשה לקרוא את מחזותיו קשה גם לצפות בהם. אני זוכר שכילד העלו בי סיפורי עליזה בארץ הפלאות תחושה דומה ואולי אף חריפה יותר: תחושת האבסורד העולה מחוסר רצף סיפורי ושבירה הן של הזמן והחלל והן של המציאות והשפה. ילדים זקוקים למציאות מובנת, אחידה וקוהרנטית יותר ואולי בגלל זה טוענים רבים שעליזה בארץ הפלאות מיועד למבוגרים שיכולים להכיל את האבסורד שלהם. ואכן, בעוד המציאות של עליזה הפכה בעיני למופלאה כאשר בגרתי, עולמו של בקט נותר תמיד עולם מייאש, חסר מובן ונטול תקווה - גם אם בדומה לחנוך לוין הוא משתמש בהומור כדי לבטא אותה.

הביקורת כנגד הדת ניבטת ברבות מיצירותיו. החזרה הנצחית הנוצרית הופכת ביצירותיו לסיוט. במחזה הקצר ״פעולה ללא מילים 1״ מושלך אדם לבימה שהיא מדבר צחיח ומלמעלה מונחתים עליו בחבלים מיני דברים: עץ, קנקן מים, סולם חבלים וקוביות. כל נסיונותיה של הדמות היחידה לכסות בצל או להשיג את המים בקנקן ניתקלים בניסיונות ״המכוונים מלמעלה״ למנוע ממנו מעט צל או מים על ידי משיכתם מעלה מהישג ידו. הדבר הזכיר לי כמה מעלילותיה של הסדרה ״מראה שחורה״ - אלא שלעומת סידרה זו נראה שבקט ייחס את הסדיזם לא לאדם עצמו אלא לאל או לצורך שלנו לא להיות לבד. הסדרה ״מראה שחורה״ הפוסט טרנטינית/11 בספטמבר/דאעש מביטה על הסדיזם כצורך בפני עצמו ולא כדבר המיוחס למבנה היקום או האדם. בקט לא האשים את האדם בסדיזם ומבחינה זו הוא היה עדיין הומניסט, אף כי הוא היה עד למאורעות מלחמת העולם השניה (ואף לחם בשורות הרזיסטנס בצרפת). לכן גם האבסורד הוא מצב קיומי ואינהרנטי ליקום אליו ״מושלך״ האדם (כמו לבימה בהרבה מיצירותיו). האבסורד הוא חלק מחוקי המשחק עמם צריך האדם להתמודד. בשל כך ייחסו את בקט לזרם האקזיסטנציאליזם, אלא שאלו האחרונים היו קיצוניים פחות מבחינת הייאוש שביטאו ביצירותיהם ולכן גם היו לרוב (אפילו קאמי) אופטימיים יותר.

ביצירה הקצרה ״מחזה״, גבר ושתי נשים בצידיו מושמים בכדים כאשר זרקור מאיר על פניהם בכל פעם שמי מהם/הן מדבר/ת. מתוך קומפוזיציה מינימליסטית זו עולה משולש אהבה/בגידה שגם הוא חוזר על עצמו שוב ושוב כאשר בסוף היצירה מתחיל הדיאלוג מחדש. הסיפור מסופר כמו בחדר חקירות אבסורדי כאשר כל צד מספר את חלקו ברשומון של מערכת היחסים הזו כאשר העמדת הכדים (בהוראות בימה) מבטלים את היותן של הדמויות אנושיות לחלוטין (בקט הדגיש שחשוב שלא יראו מצד הקהל כי השחקנים יושבים בתוך הכד אלא כאילו אלו ראשים היוצאים מתוך כד). כך נוצרת תחושה של הזרה של אנושיותן של הדמויות מה שהופך את הסיטואציה המעניינת והפיקנטית לכאורה לתפלה.

בקט משתמש בחלק מיצירותיו בשפה מתמטית כדי לייצר קומפוזיציות מורכבות ולא תמיד ברור הגבול בין הערצתו לאותו עולם בהיר, נקי ומסודר, שנדמה שהושפע מהפוזיטיביזם, ובין ביקורתו אותו. ״סרט״ שכתב בקט עבור הטלויזיה ב-1965 הוא מעין ניסוי פילוסופי שלא ניתן כיום (ואולי כבר אז כשנכתב) להבינו בלי לקרוא את הוראות הבימוי. בקט יצר ב״סרט״ מעין ניסוי שמתייחס למושגים אפיסטמולוגיים פילוסופיים של הקשר בין תפיסת האני ואחרים אותי לבין הקיום של אותו ״אני״. כבר כאן עלול להסתבך מי שאין לו ולו קצת רקע בפילוסופיה, אך גם מי שיש לו יתקשה להבין סרט כזה בלי הכנה מוקדמת. המוסכמה של היצירה (הנחות היסוד - ממש כמו בכתביהם של דיקרט ושפינוזה) היא כי כאשר המצלמה תהיה בזוית של יותר מ-45 מעלות מגבה של הדמות הראשית - יווצר מרדף עמה שיאלץ אותה לבסוף להתעמת עם תפיסת הצופים/מצלמה אותה ועם תלות קיומה בהם - שאז תתאחד למעשה עם תפיסתו העצמית (התפיסה היחידה שלא ניתן להכחיד לכאורה - לעומת תפיסות אחרות של ה״אני״ - של אנשים אחרים, חיות ושל אלוהים). אף כי זה מעניין כתרגיל פילוסופי-אמנותי, כבר ב-1965 לא היה כאן הרבה חידוש מבחינה פילוסופית וזהו למעשה דיון עם תורתו של דיקרט וממשיכיו. ניתן להבין אולי את ״סרט״ כיצירה ארס פואטית העוסקת במהות האומנויות החזותיות כמו קולנוע ותיאטרון ובקשר המתקיים בהן בין קיום ומציאות. את הדמות הראשית אגב בסרט אילם זה מגלם באסטר קיטון והוא ניתן לצפייה ביו-טיוב כאן: https://www.youtube.com/watch?v=CmJ3A9sFyGM&ab_channel=GerardoVillegasEditor.

אחת היצירות שלטעמי מבטאות את עבודתו של בקט בצורה הטובה ביותר, וגם מתאימה במינימליות הלוגית שלה לעידן הדיגיטלי בו אנו נמצאים היא ״קוואד״. זוהי מעין קומפוזיציה המשלבת בין מופע חזותי ומחול והיא כתובה ממש כמו תרגיל בגאומטריה. על בימה רבועה נעות ארבע דמויות הלבושות בברדס המכסה את ראשיהן (אולי כמו נידונות למוות או נזירים) - כל אחת בצבע אחר, ולקול כלי הקשה. בקט כתב את המסלולים של כל אחד כתנועה בין צלעות הריבוע, למשל: מסלול 1: AC CB BA וכד׳ ולמעשה כל המסלולים של כולן הם זהים אך מתחילים ונגמרים בנקודה אחרת על הריבוע. כאשר ארבע הדמויות נמצאות על הבימה נוצרת קומפוזיציה מעניינת המזכירה תנועה שבין ריקוד שבטי, חלקי מכונה הנעים במשולב, חצר בית כלא, משחק ילדים ועוד. גם כאן, כמו ביצירות אחרות של בקט, אין שינוי או התפתחות- אלא חזרה שוב ושוב על אותו מבנה ותנועה. לכן אני חושב שזו אחת מיצירותיו הטובות שכן היא מבטאת את המסר הטמון בכל יצירותיו - באופן נקי, מתמטי ומינימלי - עד כדי כך שאפילו עלילה אינה דרושה כאן. ניתן לצפות בזה כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=4ZDRfnICq9M&t=3s&ab_channel=TextundB%C3%BChne

חזרה ל״לגודו״. העבד לאקי מדבר במחזה רק פעם אחת כאשר מורות לו הדמויות האחרות ״לחשוב״. מעבר לקשר שבין ״חשיבה״ ו״דיבור״ (פעולה) - שתף הדברים שהוא מלהג בחוסר פשר, ואשר לבסוף מחייבים אותו האחרים בכוח להפסיק (באלימות ממשית) הם תמצית האבסורד של העידן המודרני אבל גם מרמזים למה שכבר מתקיים היום בעולמנו הפוסט מודרני והפוסט תעשייתי. ההסתמכות האווילית, אפילו בפרסומות, על ״מדע״, ניסיון למדוד את החיים הראויים על ידי מדדים ״אובייקטיביים״ ו״רציונליים״ (מדד עשרת הזמרים הגדולים בכל הזמנים, המוצר המשתלם ביותר, המזון הבריא ביותר) והמחיר של כל זה המוסתר מעיננו (אצל בקט קורה לאקי בנאומו ״הגולגולת הגולגולת הגולגולת בנורמנדיה״) - כל אלו מותירים את בקט לא רק כמהפכן של הצורה אלא גם כרלוונטי, בעיקר ביצירותיו המאוחרות לטלויזיה, לעידן הדיגיטלי של היום. השפעה של יצירות כמו ״קוואד״ אגב ניכרת בהרבה יצירות אחרות. אחת מהן היא הקליפ של דאפט פאנק ״Around the world״, שאמנם להבדיל מבקט משתייך לעולם ההיפר קפיטליסטי והשיווקי (נעשה עבור אמ. טי. וי.) אך עדיין הוא יפה, וגם בו מסתתרים מסרים על הקשר שבין הרציונלי, האסתטי והמוות: https://www.youtube.com/watch?v=_JPa3BNi6l4&ab_channel=seunhel”

“אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, (השלם את החסר), מאוד אוהב את סמואל בקט. כנראה המחזאי הכי גדול של המאה ה-20 (ואיך הוא היה שונא את העובדה שכתבתי את זה עכשיו). הבחור שהראה לנו בטוב לבו שהחיים עצמם חסרי כל משמעות ותכלית. ולא משנה מה ננסה לעשות. בין אם נכריז שנזוז, בין אם נדבר ונחפור גם כשכל הגוף שלנו תקוע באדמה, בין אם נקליט את עצמנו ולא משנה מה, סופנו נידון לכך שנותרנו ללא תכלית בחיים, אבל מנסים להמשיך ליצור לנו את התכלית. וכן אפשר להתאבד, אבל זהו ניצחון חוסר המשמעות וסותר לגמרי את דברי האבסורד. למרות שזו הייתה יותר גישה של קאמי, בקט היה הרבה יותר אפל. המחזות שלו מינימליסטיים, קצרים, בעלי השקפות דיכאוניות, אבל עמוסות בהומור שחור.

כאן, בקובץ הזה שמאגד את כלללל המחזות שלו (בתרגומו המבורך של פרופ' שמעון לוי) - כולל מחזות לתיאטרון, לרדיו, התסריט היחיד לסרט שכתב ושלל ירקות, אפשר לצלול אל תוך העבודות של האיש ולהבין אותו קצת יותר טוב. איך ממחזות המצייתים למסורת (אבל במובנים של בקט כן?) של דמויות ברורות, דיאלוגים ברורים וכמה דאחקות אפלות על הדרך, מצטמצם לאט לאט התיאטרון הייחודי של בקט לתוך מונולוגים סתומים, דמויות שהן לא דמויות, אנשים ללא מילים, ישויות שמתקיימות באמצעות הדיבור, שילוב של מוזיקה ומילים יחדיו כשהמדיומים נלחמים אחד בשני. ההומור הצטמצם עד כדי כך שכבר נעלם, כל העסק נהיה ניסיוני יותר וזה מרתק יותר ויותר.

בין המחזות המפורסמים אפשר למצוא את הלהיט של בקט "מחכים לגודו" שכבר כתבתי עליו ובתכל'ס, זה עוד כלום למה שעומד לקרות, "סופמשחק" המדהים לא פחות, הניסויים המעניינים של מוזיקה וטקסטים כמו המחזה המשונה "מילים ומוזיקה" (יש ביוטיוב עם מוזיקה של מורטון פלדמן), תסכיתי הרדיו, המחזה שעד היום משום מה גורם לי כמעט לדמוע "לא אני" ושאר ירקות. המחזה "אלאותריה" פה הוא הפתעה בזכות עצמה. מה שהיה אמור להיות מוצג במקום "גודו" הפך לחומר שלא יצא לאור העולם ובקט יתעקש שייצא לאחר מותו, הוא למעשה מחזה ארוך במיוחד, מצחיק בטירוף, עם שבירות קיר רביעי שומטות לסת שמראה שבעולם של בקט, הכל אפשרי.

יכול להיות שאולי עדיף שלא לשקוע עמוק לתוך זה כי אז נהיים דיכאוניים בצורה שלא תאומן ומתנכרים לחברה, אבל יש פה מראה לנפש האדם. כל עוד תהיו בסדר ותהיו חזקים, אפשר לקרוא וליהנות מגוף העבודה של אחד האנשים הכי גדולים שהאדמה הזו זכתה שהילכו עליה. זה התנ"ך המודרני שלי. מספר לי משהו על החיים ועל הדרך, גם מביא אותי לסקרנות שמעוררת יותר שאלות מתשובות. למי שאהב את "מחכים לגודו", צפוי לו פה משהו שהוא קצת יותר גדול ואתם לא בדיוק תצפו לזה, מי שסלד מהאירי הזה ואף פעם לא אהב "אבסורד", "זרם תודעה", "אוונגרד" ועוד ועוד, עדיף שיוותר.

כל מי שבא עם ראש פתוח, ייצא מפה עם משהו. אני באתי לפני שנתיים כשהייתי בי"א וקראתי את "גודו". מאז, בקט הוא אחד האנשים החשובים ביותר בשבילי. ולא משנה מה, אני תמיד חוזר למחזות שלו וצולל ומסתקרן.”