“אחד הספרים המצמררים שקראתי בימי חיי והפך בשעתו לסרט פולחן היה ״פסיכופת אמריקאי״. אחסוך מכם את הפרטים הדוחים, האימה והניתוחים הפסיכולוגים כי אין בכוונתי לדון בו אך שני דברים מצאו חן בעיני בעלילה זאת: ישירותו של המספר וההומור השחור שבה. מלכתחילה מצהיר הדובר על אישיותו ובכך מכין אותנו לזוועות העומדות להגיע. לא יהיו הפתעות פה, כמו מתכוון להגיד ואל תאמרו שלא הזהרתי אתכם מראש. הוא פותח בתיאור ״האני מ”

“השאלה הגדולה ביותר היא, אני חושב, מה מבדיל בין סמואל בקט לבין אוטיסט, אם בכלל. "גם הגשם, לעתים קרובות הייתי שומע אותו, לעתים קרובות ירד גשם". אבל באוטיסטים כך אני מאמין יש איזו שמחת חיים טבעית לפחות כאשר הסובבים אותם הם איכפתיים. לדידם המציאות היא די שמחה, בעוד שמציאותו של בקט היא אפורה עד מייאשת, והוא משתמש בהומור כדי להרפות קצת מן התחושה ש- הזה הדבר היחיד שאפשר להיאחז בו? אלה החיים שאין לנו דבר”

“אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, (השלם את החסר), מאוד אוהב את סמואל בקט. כנראה המחזאי הכי גדול של המאה ה-20 (ואיך הוא היה שונא את העובדה שכתבתי את זה עכשיו). הבחור שהראה לנו בטוב לבו שהחיים עצמם חסרי כל משמעות ותכלית. ולא משנה מה ננסה לעשות. בין אם נכריז שנזוז, בין אם נדבר ונחפור גם כשכל הגוף שלנו תקוע באדמה, בין אם נקליט את עצמנו ולא משנה מה, סופנו נידו”

“הרבה נאמר על כיכובו של "הדבר" מאת קאמי בימי הקורונה הנוכחיים, אגב גם כאן בסימניה דובר לא מעט. עבורי התקופה הזו לא היתה חזרה לשם, ובחרתי דווקא השבוע לצלול אל תוך המחזה המופתי "מחכים לגודו", קראתי את תרגום מולי מלצר (לא זה שמופיע בתמונה ליד). במרכז המחזה ההמתנה המתישה והממיתה של שני גברים, ולאדימיר ואסטראגון, לגודו. בין הדמויות מתנהל שיח חרשים, כשמדי פעם נאמר במישרין כי השיח מתקיים במטרה "להעביר את”

“אחד הספרים המצמררים שקראתי בימי חיי והפך בשעתו לסרט פולחן היה ״פסיכופת אמריקאי״. אחסוך מכם את הפרטים הדוחים, האימה והניתוחים הפסיכולוגים כי אין בכוונתי לדון בו אך שני דברים מצאו חן בעיני בעלילה זאת: ישירותו של המספר וההומור השחור שבה. מלכתחילה מצהיר הדובר על אישיותו ובכך מכין אותנו לזוועות העומדות להגיע. לא יהיו הפתעות פה, כמו מתכוון להגיד ואל תאמרו שלא הזהרתי אתכם מראש. הוא פותח בתיאור ״האני מ”

“השאלה הגדולה ביותר היא, אני חושב, מה מבדיל בין סמואל בקט לבין אוטיסט, אם בכלל. "גם הגשם, לעתים קרובות הייתי שומע אותו, לעתים קרובות ירד גשם". אבל באוטיסטים כך אני מאמין יש איזו שמחת חיים טבעית לפחות כאשר הסובבים אותם הם איכפתיים. לדידם המציאות היא די שמחה, בעוד שמציאותו של בקט היא אפורה עד מייאשת, והוא משתמש בהומור כדי להרפות קצת מן התחושה ש- הזה הדבר היחיד שאפשר להיאחז בו? אלה החיים שאין לנו דבר”

“אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, (השלם את החסר), מאוד אוהב את סמואל בקט. כנראה המחזאי הכי גדול של המאה ה-20 (ואיך הוא היה שונא את העובדה שכתבתי את זה עכשיו). הבחור שהראה לנו בטוב לבו שהחיים עצמם חסרי כל משמעות ותכלית. ולא משנה מה ננסה לעשות. בין אם נכריז שנזוז, בין אם נדבר ונחפור גם כשכל הגוף שלנו תקוע באדמה, בין אם נקליט את עצמנו ולא משנה מה, סופנו נידו”

“הרבה נאמר על כיכובו של "הדבר" מאת קאמי בימי הקורונה הנוכחיים, אגב גם כאן בסימניה דובר לא מעט. עבורי התקופה הזו לא היתה חזרה לשם, ובחרתי דווקא השבוע לצלול אל תוך המחזה המופתי "מחכים לגודו", קראתי את תרגום מולי מלצר (לא זה שמופיע בתמונה ליד). במרכז המחזה ההמתנה המתישה והממיתה של שני גברים, ולאדימיר ואסטראגון, לגודו. בין הדמויות מתנהל שיח חרשים, כשמדי פעם נאמר במישרין כי השיח מתקיים במטרה "להעביר את”