חובה להיות בעל סיבולת גדולה לסיים רומן זה ובכלל כל הספרים בסדרה זאת. למרות זאת הרומן מעניין, כתוב בסגנון מיוחדץ מומלץ לקריאה.

בדיוק לפני 143 שנה, ברוּ דה גרֶנֶל השוכן במקוף השביעי של העיר פריז התרחש אירוע מבעית, מזעזע ומסתורי. בקומה הראשונה של הבית, שהשתייך ללורד ליטלבי, אספן אמיד של אוצרות מהמזרח, נמצאו תשע גופות שנראו כאילו עברו לעולם טוב יותר בשלווה ורוגע. המתים היו משרתים, שוערים ומנהלת משק וכללו ביניהם שני ילדים. בעל אחוזת הפאר, לורד ליטלבי עצמו נמצא בקומה השנייה עם גולגולת מרוטשת, שוכב בשלולית דם. פסל מרהיב של שיווה עשוי זהב היה הפריט היחיד שנעלם מהאוסף המפעים ואילו כל השאר נותרו במקומם ללא פגע. אולם, יום למחרת, בעוד שכל פריז שרויה בהלם והשיח על הרצח המזוויע לא מש משפתי תושביה, נמצא לפתע השיווה המוזהב בתחתית נהר הסֶן על ידי דייג צעיר.

הקומיסר גוש, שועל קרבות ותיק ממשטרת הבירה הצרפתית מופקד על הטיפול בתיק. שאלות רבות מתערבבות במוחו ובראשן שתיים עיקריות: כיצד זה שתשע גופות שוכבות או יושבות בנחת וסדר מופתי ללא טיפת דם אחת בקרבן ואילו בעל הבית עצמו נרצח בדרך אלימה ומלוכלכת כל כך? אם הפושע היה מעוניין בפסלו של שיווה ולשם כך נטל את חייהם של עשרה בני אדם, בהם שני ילדים, מדוע נמצא הלה בנהר?

בחיפושו הקדחתני אחר רמזים וקצה חוט מבחין הבלש בסיכה המחולקת לרוכשי כרטיסים להפלגה ב"לוויתן", אניית הנוסעים הגדולה בהיסטוריה העולמית הנמצאת בבעלות בריטית – צרפתית. הסיכה ,שיועדה למפליג מהמחלקה הראשונה, נמצאה אצל הנרצח ליטלבי שככל הנראה קרע אותה מגופו של הבא להורגו בעת מאבק...

בדרך ערמומית מרכז גוש את החשודים האפשריים באולם 'וינזדור' – אחד הסלונים המיועדים לנוסעיה החשובים של אוניית הפאר ומפריד אותם בדרך אלגנטית משאר הנוסעים. הרכבה של חבורת וינזדור הסופית כולל את הדמויות הבאות: קלריסה סטאמפ, רווקה אנגלייה לא כל כך צעירה המטיילת בגפה; רֶנהֶ קלֶבֶר, אשתו ההריונית והפטפטנית של בנקאי שוויצרי הנוסעת אל בעלה לכּלכּותה שבהודו; גינטָרו אָאונו – אציל יפני שסיים את הסמכתו לקצונה בסֶן – סיר שבצרפת; מסייה טרופו – רופא הספינה האיטלקי ורעייתו האנגלייה; אינדולוג (מומחה להודו) – ארכיאולוג אנתוני סוויטצ'יילד; רג'ינלד מילפורד – סטוקס - ברונֶט בריטי תמהוני; אראסט פנדורין – דיפלומט רוסי צעיר, למעשה הגיבור של כל סדרת הספרים. אליהם מצטרף רניֶה – סגן מפקד הספינה הלכה למעשה וגוש עצמו המזדהה כסוחר. מי מהם יכול להיות הרוצח? יכול להיות זה בכלל מישהו מחוץ לחבורה הזו?

כך מתקבל למעשה רומן בלשי "הרמטי", כלומר מתרחש במקום סגור וכולל מספר משתתפים מוגדר מראש. הוא מהווה מחווה ישירה לפרשיות ההרמטיות של אגתה כריסטי ווילקי קולינס.

הספר שואב ממש, נקרא בקלות ולוקח את הקורא למחוזות מרתקים. תוך כדי החקירה והתפתחויות המובילות אותנו אל הקתרזיס, מספק הרומן טעימות בשפע ממורשת הספרותית וההגותית של העולם, רמזים לדמויות היסטוריות אמתיות וגם גיבורי עלילות ממיטב הספרים. למשל העיתונאי החתום על הכתבה המבשרת על הרצח המזעזע הוא לא אחר מאשר ז'ורז' דה רוּאהָ, כתב העיתון 'החיים הצרפתיים' מתוך 'בל – אמי' (1885) של גי דה מופּסאן.


הרומן מלמד רבות את הקורא על שושלות הודיות דוגמת צ'נדרה – גופטה, על יהלומי ברהמפור, שעל פיהם נוצר תקן שמשמש אבני חן עד היום ותולדות הודו בכלל, אבל בדרך ששמה דגש על פרטים מעניינים באמת. ניכר גם כי אקונין הינו מומחה של ממש לתרבות יפן, שכן מכתביו של אאונו וסיפורו בכלל, חושפים ניואנסים מסקרנים אודות החשיבה היפנית והוא אפילו חיבר כמה שירי הייקו מסורתיים בעבורו.

הרומן מהווה אפוא הומאז' למורשת התרבותית העולמית בדרכו הייחודית. העלילה והדמויות כל כך מצאו חן בעיני מנהלי רדיו BBC שהם אף הוציאו גרסה רדיופונית אנגלית שלו!

עם זאת, יש ברומן משהו תיאטרלי, לא מהעולם הזה, כאילו הוא מתרחש במציאות אחרת. זה גורם לו להרגיש בכל זאת קצת מלאכותי, כמתאמץ מאוד להתאים לאווירה והלכי הרוח של המאה ה-19, שאת הקרימינולוגיה שלה המחבר אוהב במיוחד, כפי שהוא מצהיר בראשית הספר. בנוסף הוא בכל זאת חוטא במעט טריקים קצת זולים .

אני ממעט לקרוא ספרי מתח ולכן אני אולי לא מומחה גדול לז'אנר הזה. אבל איכות אני יודע לזהות ואני יכול לומר באופן חד – משמעי כי אהבתי את "לוויתן". הוא הספר השלישי בסדרה אחרי "עזאזל" ו"גמביט טורקי" והוא טוב יותר משניהם. הכתיבה משופעת בהומור (הגם כי נראה שלפחות חלקו אבד בתרגום), מה שהופך אותה לזורמת ומהנה.

ספר מתח אינטליגנטי ומרתק, אך בו בזמן קליל שבהחלט מספק את הסחורה .

הורס.
כמו אגאטה כריסטי, רק יותר טוב.

הספר השלישי בסדרת תיבת פנדורין מוגדר על ידי אקונין כ״פרשה הרמטית״, כלומר, בלש בסגנון אגאטה כריסטי שבו יש כמות חשודים מוגבלת, הרמזים לזהות הפושע שתולים לאורך כל הסיפור, וכל מה שצריך לעשות, לכאורה, הוא להפעיל את ״התאים האפורים״ ולפתור את התעלומה.

למה לכאורה ? כי מי שהוא לא אראסט פנדורין (או הרקול פוארו. או שרלוק הולמס. או מגרה. או מיירון בוליטר. או אחד מחבריהם) כנראה לא יצליח לעשות זאת.

למה יותר טוב מאגאטה כריסטי ?
כי יש כאן סוג של עומק, דמויות עגולות, סודות שלא קשורים לפשע העיקרי, פסיכולוגיה, פילוסופיה, חוכמת חיים ושירה יפנית, פראפרזות על ספרות קלאסית, אהבה, אומץ, טרגדיות. שכחתי משהו ?

רק ציטוט אחד שהוא דוגמה גם לחוכמת החיים היפנית וגם לשירה. אחד ה"חשודים", יפני במוצאו, מחבר מדי פעם שירי הייקו תואמי סיטואציה.

אחד מהם הוא:

גַחְלִילִית אַחַת
בּוֹדֵדָה בִּמְעוּפָהּ
מוּל לֵיל כּוֹכָבִים.

והפירוש: ״האדם הוא הגחלילית הבודדה, המתעופפת בחושך האינסופי של הלילה. אורו כה חלש עד שהוא מאיר רק פיסת חלל זעירה, ומסביבו רק קור, חושך ואימה. אבל אם תפנה את מבטך הנפחד מן הקרקע האפלה שמתחתיך ותביט אל על (ולא יותר מכך - עליך רק לסובב את ראשך!), תראה כי הרקיע מכוסה בכוכבים. הם זוהרים באור מדוד, בהיר ונצחי. אינך שרוי בחושך הזה לבדך. הכוכבים הם ידידיך, הם יעזרו לך ולא ייטשו אותך בעת צרה. וקצת מאוחר יותר אתה מבין דבר נוסף ולא פחות חשוב: גם הגחלילית היא כוכב שאינו שונה מכל השאר. גם אלה שנמצאים בשמים רואים את אורך, והוא עוזר להם לעמוד בקור ובחושך של היקום״.

הורס. אמרתי כבר ?

ספר שהוא כולו תענוג אחד גדול. מומלץ מאוד מאוד.

הספר האהוב עליי בסדרה, ולדעתי גם הטוב ביותר עד כה, אלא אם כן "יועץ ממלכתי" או "ההכתרה" לכשאסיים אותם ישנו את דעתי.

ב-1878, בעקבות רצח אספן עתיקות ואנשי משק הבית בפריז, עקבות הרוצח מובילים את אוניית הקיטור המפוארת "לווייתן", וגוסטב גוש, רב-פקד צרפתי מבוגר וכבד-גוף (מזכיר לכם בלש צרפתי אחר?) מחליט לחפש אותו על האונייה, כשכיוון החקירה הראשוני המנחה אותו הוא נוסע שעליו לא תהיה סיכת לווייתן, המסמלת את היותו אחד מנוסעיה.
ואכן, הנוסע הראשון ללא סיכה הוא לא אחר מאשר מיודעינו, אראסט פנדורין, אשר עושה את דרכו ליפן (ואני מקווה שהספר המתאר את עלילותיו ביפן יתורגם לעברית).

הספר עצמו הוא מחווה לכל גדולי הספרות הבלשית והספרות בכלל, עם אזכורים לשרלוק הולמס, לנסיך פלוריזל של רוברט לואיס סטיבנסון, לווילקי קולינס האגדי, וכמובן לגברת כריסטי המהוללת, שהאזכור אליה הוא הבולט ביותר (בעיקר ל"רצח על הנילוס"), שלא לדבר על המחווה לסימנון.
דמות הקומיסר גוש, שמראהו, גילו, מבנה גופו וגם הלכותיו, החל ברושם שמדובר בזקן עייף, אך למעשה מסתתר בולדוג קשוח מתחת לחזות זו, וכלה בחיבה לאלכוהול ועישון, ותיאור יחסיו עם אשתו, היא הצדעה אדירה לרב-פקד מגרה הידוע, ודמותו מאוד חביבה עליי, אפילו כשמתגלה מניע נוסף לחקירה.
הספר מציג דמויות רבות ומעניינות, מהקומיסר דרך צעיר מבולבל ומאוהב, ליידי אנגלייה טרחנית, רב-החובל, צעירה הריונית, ונתין יפני המציג עצמו כקצין המספק את הצד הפואטי בסיפור, המתואר בכתיבת הייקו, וכמובן שחדות המחשבה והתעוזה של פנדורין, גם אם היא מעטה לעומת שאר הדמויות, וזוהי הביקורת היחידה שיש לי על הספר.
כמו אצל כריסטי, גם כאן כל רגע יש אפשרות לחשוד בדמות אחת, ופתאום לחשוד באחרת, כאשר פרק מנקודת מבטה מסתיים בכך שעוד פרט נגלה עליה, ומתברר שרב הנסתר על הגלוי.
כל זה, וכמובן הנספחים מפי המתרגם יגאל ליברנט, שדאג גם להוסיף סימן בצורת זכוכית מגדלת המסמן כי הכתוב הוא מחווה ספרותית, הופכים את הספר לחוויה מהנה, הרמטית כמובן, אבל מהנה!

חיפשתי ספר בסגנון אגתה כריסטי, תעלומת רצח שבה יש מס' חשודים בחלל סגור, וחוקר שצריך לפענח את הפשע. מישהו הפנה אותי לספר הזה, לאחר שביקשתי המלצות. למען האמת, לא ידעתי שהוא חלק מסדרה, ואולי זה היה משנה משהו בחוויית הקריאה אם כן הייתי יודעת, אבל אני בכלל לא בטוחה.

אני בדרך כלל נותנת לספר כ- 50 עמודים כדי לייצר אצלי עניין מזערי, מינימלי, להמשיך לקרוא, ואם זה לא קרה, אני מפסיקה את הספר. אם יש עניין, אני אמשיך לפחות עד עמוד 100 כדי לתת לספר הזדמנות להתרומם. באמת שרציתי שהספר הזה יהיה הצלחה, אבל איפשהו באזור העמוד ה-120 סגרתי אותו והחלטתי שלא מעניין אותי בכלל איך הסיפור הזה יתפתח (ואם ממש יעניין אותי אני אחפש את הסיום באינטרנט), ושאם לא בא לי להרים אותו ולקרוא אז כנראה שאין טעם לדחוף בכח עד הסוף. אני לא אוהבת לקרוא בכח.

קשה לשים את האצבע מה בדיוק לא בסדר בספר, כי יש מסתורין, יש תעלומה, יש דמויות מעניינות. לדעתי זה משהו בקצב ובשפה המתפנפנת שאמורה כביכול להיות שפת המאה ה-19. לא יודעת, הספר הרגיש לי כתוב בשפה מתאמצת מדי, כשממש פעם בעשרים עמודים של חפירה נותנים לקורא איזשהו רמז לפתרון התעלומה, אבל בעיני זה לא מספיק בשביל להחזיק אותי שם עד הסוף, למרות שזה לא ספר ארוך בכלל.

בקיצור- לא מומלץ.

תיבת פנדורין השלישית במספר היא תיבת אוצר מרתקת, מענגת ומעשירה והיא תתגלה ככזאת לא רק למעריצה שרופה כמוני -
Любовь моя ❤ Фандорин

כמו פנדורה, כך גם פנדורין פותח את התיבה בשנית ומשחרר את התקווה, מציל את החפים מפשע ומרשיע את הפושעים.

אבל רגע, לא נרתום את העגלה לפני הסוס, קודם כל ולפני הכל כדאי להכיר את פנדורין – האחד והיחיד, המאפיל על כל הבלשים באשר הם, בחור כארז, עלם חמודות, רענן ובעל עיניים כחולות, לבוש בהידור וללא דופי, דיפלומט ובלש בעל ניסיון כבר בגיל 22 (מה אתם עשיתם בגיל 22? תיזכרו רגע) אשר "לא נמנה עם אלה שמרעידים את האוויר לחינם" וזוכה לקשב רב כאשר כבר מחליט לדבר, אדיב ומאופק, בקיצור טיפוס מסקרן במיוחד.

אז איפה היינו?
פנדורין עולה על סיפון אוניית הפאר "לווייתן" בתחנת ביניים ומצטרף לחגיגה בעל כורחו.

איזו חגיגה?
פיענוח רצח של אספן אמנות בריטי ומשרתיו, שעליו מופקד הקומיסר גוש (בלש צרפתי ממורמר שעסוק בלסמן את ימיו בטבלת ייאוש בהמתנה לפנסיה המיוחלת). במחלקה הראשונה של האונייה נאספים כל המי ומי והחשודים מכונסים ל"סלון" משותף ומוצגים לראווה בתור מניפה צבעונית של טיפוסים שאין ביניהם שום דבר משותף – "מוצגי הגלריה של טיפוסי אנוש למיניהם" – כל אחד מביא את סודותיו ומנסה להסתיר את חטאיו וגם עסוק בלהפליל את האחר וללחוש באוזנו של פאפא גוש כל מיני האשמות הדדיות שאותן מנפץ בתורו פנדורין, בחן ובאלגנטיות כיָאֶה לו.

אין על פנדורין. אין. הוא הוא זה שבלעדיו התעלומה לא הייתה נפתרת והפרשה לא הייתה נסגרת, הרמטית ככל שתהיה.

שוב אני נסחפת. קשה לי לשלוט בעצמי כשמדובר בפנדורין אהוב ליבי.

אז יש פרשת רצח ויש מתח, תככים וחידות אבל זה בכלל לא העיקר. אקונין לא מסתפק ברומן בלשי קלאסי של רציחות ופתרון תעלומות, הוא מפיח חיים והתרגשויות וסערת רגשות ופילוסופיות. הוא פורש בפני הקורא עלילה מרתקת וייחודית מבלי לחזור על שום פרט פעמיים ומלהטט במגוון טכניקות של מספרי הסיפורים – יומנים, מכתבים, מחשבות ודיאלוגים, דיווחים עיתונאים, מברקים ועוד.

הספר הוא מיקרוקוסמוס של החיים - על שלל הרגשות, התגובות, ההתנהגויות והמרקם העדין של יחסים בינאישיים – בשילובים מרתקים של אנקדוטות, היסטוריה וגאוגרפיה (ברוח התקופה של סוף המאה ה- 19 ואופנת ז'וּל וֶרְן), אגדות הודיות עתיקות וניחוחות יפניים, הבדלי מנטליות בין מזרח למערב וכמובן קריצה ישירה לגדולי הסופרים וגיבורי הספרות: אגתה כריסטי המדוברת, קונן-דויל, וילקי קולינס, רוברט לואיס סטיבנסון, אלכסנדר דיומא ועוד.

לסיכום, אם חשקה נפשכם בפרוזה רהוטה ואלגנטית מחד אך גם קלילה, אוורירית ומבדרת להפליא מאידך – זה הספר.

הנאה מובטחת. באחריות@

ציטוטיאדה

על פנדורין ודעות קדומות :
"סביר להניח כי הוא משתייך לַשכבה המכונה ברוסיה במלה האיטלקית intellegenzia, כאשר הכוונה היא, נדמה לי, למעמד אירופי משכיל. אני יכול להיעזר רק בכוח הדמיון שלי כדי לתאר לעצמי איזו תהום מפרידה בין מיסטר פַנדורין דְמוי-האדם לבין איזה kossack מזוקן או איזה muzhik המהווים 90% מאוכלוסיית האימפריה הטטארית-הביזנטית הזאת." [עמ' 45]

על גזענות ודעות קדומות:
"בכל זאת מוכרחים לציין שנציגי הגזע הצהוב אינם דומים לנו, והשוני כלל אינו נובע מצורת העיניים שלהם. מבחוץ הם דומים מאוד לבני-האדם, אבל מוצאם מזן אחר לחלוטין. הרי גם הזאבים דומים לכלבים, אך טבעם שונה בתכלית. מובן שלצהובי העור יש בסיס מוסרי משלהם, אלא שהוא זר לנצרות במידה כזאת עד שאדם מן היישוב לא יבין אותו לעולם. מוטב שלא היו לובשים בגדים אירופיים ולא היו יודעים להשתמש בכלי השולחן: הדבר יוצר אשליה מסוכנת של היותם מתורבתים, בעוד שלאמיתו של דבר, תחת השביל המלוקק בשערם השחור ותחת המצח הצהוב והחלק שלהם, מתחולל דבר-מה שאנחנו מתקשים אפילו לדמיינו." [עמ' 118]

על צביעות וחוסר צדק:
"ברחובות המרכזיים – שלל פרצופים אירופיים, הגברות מטיילות להן להנאתן תחת שמשיות לבנות; אדונים עשירים בכובעי הפנמה והקש פוסעים מעדנות, כרסם לפניהם. אבל כאשר הכרכרה פונה אל רובע הילידים – סירחון, זבובים, פסולת נרקבת, גאמאים ערבים מטונפים נטפלים ומתחננים לפרוטות. ובשביל מה בכלל הבטלנים העשירים האלה יוצאים למסעות? הרי בכל מקום אתה רואה את אותו הדבר: אחדים משמינים מרוב זלילה, ואחרים מתנפחים מרעב." [עמ' 30]

על אירופאיים:
"אדומי השיער הם אינדיבידואליסטים מדי מטבעם; ה'אני' היקר-מפז שלהם מסנוור את עיניהם, מעוות את תמונת העולם הסובב אותם, ואינו מאפשר לבחון את הבעיה מנקודות מבט שונות." [עמ' 106]

עלינו, הממציאים המתוחכמים והפזיזים, שבדומה לאיקרוס, סופנו להישרף מרוב יהירותנו:
"ואם האדם "יראה את הכל מגבוה" בגלל צעצועיו הטכנולוגיים, האין הדבר טומן בחובו השלכות קטסטרופליות כלשהן? האם לא הפכנו להיות שחצניים מדי באשמת שכלנו החריף וידינו הזריזות? לאן מוביל אותנו המלך הזה של "כל-בני-השחץ"? מה מצפה לנו בעתיד?" [עמ' 42]

שנתיים אחרי קריאת "עזאזל" - הראשון בסדרת הספרים בכיכובו של אראסט פנדורין - אני חייבת לומר שזה ספר מכשף!
רמת המתח רק התעצמה לקראת הסוף. אקונין יודע ליצור את הרגשת ה"Suspense" רוויה בנדבכים שמשולבים אחד בשני ושרק לקראת הסוף הקורא מגיע להארה בנוגע לעלילה.
הדמות המעניינת בעיני היא דמותו של הסמוראי הרופא היפני גינטרו אאונו. אהבתי את המשפט שנאמר על ידו:
"גם אלה שנמצאים בשמיים רואים את אורך,והוא עוזר להם לעמוד בקור ובחושך של היקום."

ספר שלישי בסדרת הבלש פנדורין.לטעמי הספר הטוב עד כה בסדרה .בחמישים העמודים האחרונים העלילה משנה כיוון מספר פעמים עד לסוף ...

מהספרים הפחות טובים בסדרה...לא אהבתי את המחווה לאגאתה קריסטי,הורגש לי קצת חופר מידי...