“לא הצלחתי לסיים אותו. אני פחות מתחברת לסגנון הזה. אני לא חושבת שיש ספר ישראלי שקראתי ונתתי לו יותר משלושה כוכבים. אולי זה עניין של טעם, משהו בישראליות בספר הזה לא בא לי טוב, ויש לציין שבהתחלה מצאתי את הסגנון מצחיק. אבל אחרי תקופה שעזבתי את הספר וחזרתי אליו, הסגנון שנראה לי אז מצחיק פתאום נראה לי בינוני וחסר. אני כנראה לא אקנה יותר קובץ סיפורים קצרים, יש משהו בספרים מהסוג הזה שהוא לא שלם ומספק. מה גם שקשה להתחבר. יש סיפורים שמונעים מעלילה או מהדמויות, ואני פשוט לא מצליחה להבין מה מניע סיפורים קצרים. מה גם שקשה לקרוא ספר שאתה קורא קטע אחד סבבה, קטע אחד עם איזשהו טוויסט שיטחי, קטע אחד סתם מטריד, פשוט אין עיקביות ולא ברור מה הספר הזה בא לתת. אלו פשוט סיפורים קצרים, חלקם טובים, חלקם סתם ניראים מיותרים, ואין משהו שגורם לרצות להמשיך לקרוא. אתם יודעים איך פאנפיק בנויים, שתמיד יש איזשהו מתח בסוף כל פרק, מה שיגרום למי שקורא לרצות להמשיך לקרוא, אז אני מניחה שבקונספט של סיפורים קצרים, הדרך הכי טובה לוודא שמי שיקרא ימשיך לקרוא, היא להכניס לקובץ סיפורים טובים, או שלפחות ברור שיש בניהם איזשהו סיפור משותף שאם נמשיך לקרוא נגלה מה הוא. יכול להיות שיש את זה פה, מסר אחד מוצפן שאם הייתי קוראת הייתי מגלה מהו, אבל שורה תחתונה, זה פשוט לא שווה את זה. התוכן לא מעניין אותי, לא מוסיף לי שום דבר, זה כנראה כי הספר הזה פשוט לא בשבילי. אולי הייתי צריכה להמשיך לקרוא בזמן שחשבתי שהספר הזה מצחיק, נראה שבתקופה שהפסקתי לקרוא משהו בחוש הומור שלי השתנה, פשוט מצאתי את הספר הזה אפור, חורפי, קר, ולפעמים סתמי, וזה לא הטעם שלי. הוא פשוט לא בשבילי, ואת זה אני יודעת כי כשאני מסתכלת עליו על המדף, אני רוצה להיפטר ממנו. אני יודעת שספר הוא לא בשבילי כשאני מתחרטת על כך שקניתי אותו. כי בדרך כלל ספרים מעניקים לך איזשהו משהו, שאפילו אם הם לא טובים, עצם הבידור מספר מגוחך או הלימוד מכתיבה גרועה, הופך את הספר לשווה משהו. והספר הזה בעיניי איכשהו לא שווה את זה. לא עבורי. מסיבות שאני לא יודעת להסביר. אפילו שהוא גרם לי לצחוק, איכשהו הזיכרון של עצמי צוחקת ממנו נהיה עצוב, כי זה כבר לא מצליח להצחיק אותי. אולי הספר הזה איכזב אותי באיזשהו מובן, כי באמת נהניתי ממנו בהתחלה, וזה מוזר כי הספר לא השתנה. זה למה השלושה כוכבים, אפילו שזה מרגיש יותר כמו שניים.”

“תקציר ואזהרה - הביקורת תהיה מפרגנת ולכן משעממת. סיפורים קצרים הם הסוגה הכי קשה בספרות, יש לדחוס לכמה עמודים בודדים עולם ומלואו. אולי זו הסיבה שזו הסוגה שאני הכי אוהב. אליס מונרו הכוהנת הגדולה של הסיפור הקצר מסוגלת לכתוב עשרות סיפורים על אותה פיסת אדמה זערורית באונטריו, קנדה על אותו חוויות ספק מציאות ספק חלום ובכך אפילו מעצימה את הקושי. היא לא רק מגבילה את גודל הסיפור אלא גם את מקומו וזמנו. איינשטיין מצא יקום אחד המוגבל בארבעה ממדים, ואולי שבעה ממדים לדעת כמה מומחים. אליס מוצאת עשרות יקומים, ואולי מאות בתוך אותן מגבלות. אבל אתגר קרת מזכיר לי כוהנת גדולה אחרת של הסיפור הקצר, פלאנרי אוקונור. סיפורים שהאימה מזדחלת בשולי ההכרה עד שהיא מתגלה בעוצמת התפכחות. לכאורה קל יותר לכתוב סיפורי אימה מסיפורי התבגרות נשיים בערבות קנדה. למעשה, לאימה פנים רבות ומפתיעות לא פחות. זה קצת ענין של טעם אישי אבל באימה ובהתפכחות גיש לדעתי גם יותר כיף. ואולי ראוי להזכיר במשבצת הזו של אמנות כתיבת הסיפורים קהצרים נוטפי טרגדיה גם את פרופ עדי צמח שלצערי הרב באמת כבר שנים רבות אינו כותב. לוגופה של תקלה בקצה הגלקסיה - כון שהסיפור אינו בעל העוצמה המהממת של צינורות או געגועי לקיסינג'ר. אבל לעניות דעתי הסיפורים כאן לא נופלים באיכותם, פשוט אי אפשר לחזור על החוויה המסעירה של הכרות ראשונית עם סופר גאון. לעולם תיה הפעם הראשונה חד פעמית.”

“המתין יפה בערימה שרכשתי בחודש הספר ועליה היו כמובן מליון דברים נוספים. אז עכשיו כשחיפשתי ספר קליל יותר התחלתי ומאוד נסחפתי... הסיפורים של קרת מאוד מעניינים יש לו שיטה לכתוב ולעשות טוויסט לעלילה ולסיים את העלילה במקום שלא חשבנו עליו. אני מאוד ממליצה עליו במיוחד לאנשים שאוהבים סיפורים ואתנחתא בין לבין זה ספר בשבילכם. תהנו.”

“זוהי כמובן איננה הפעם הראשונה שאני קורא ספרים של אתגר קרת. אבל מבחינתי הוא תמיד מצליח להמציא את עצמו מחדש. קרת הוא מבחינתי ה"פול אוסטר" של הסיפורים הקצרים. העלילות של שניהם מבוססות קודם כל על רעיון ואצל שניהם הרעיון הזה מתפתח על כנפי הדמיון רק שאצל אוסטר מדובר ברומנים ארוכים ואילו אצל אתגר קרת מדובר בדרך כלל בסיפורים קצרים ביותר, שרובם המכריע מגיע בסך-הכל לשנים שלושה עמודים. הסיפוריים כתובים בלשון דיבור רזה ויום-יומית; אצלו לא תמצא מעולם מילים ספרותיות נמלצות שצריך לחפש אותן במילון כדי להבין את משמעותן... בסיפור של קרת אין טעם לחפש את המציאות של החיים האמיתיים המציאות בסיפור קצר שלו היא מציאות של חלום שמתפתח לכיוונים בלתי צפויים עם חומרים פואטיים. מדע בדיוני הוא עניין שבסיפור של קרת עוברים אליו אפילו מבלי להרגיש הנה כותרת לסיפור אופייני של קרת שהוא במקרה גם הסיפור הראשון בקובץ. "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח"... הכותרת הזו עצמה של הסיפור מכילה בתוכה כבר את כל החומרים האופייניים של סיפורי קרת. ואולי זהו אחד ההסברים להצלחה האדירה של קרת בעולם; בחלק המדינות הוא ידוע אפילו יותר מאשר בישראל... בקיצור, קובץ הסיפורים הזה נהדר בעיניי ואני ממליץ עליו מאוד!”

“לא הצלחתי לסיים אותו. אני פחות מתחברת לסגנון הזה. אני לא חושבת שיש ספר ישראלי שקראתי ונתתי לו יותר משלושה כוכבים. אולי זה עניין של טעם, משהו בישראליות בספר הזה לא בא לי טוב, ויש לציין שבהתחלה מצאתי את הסגנון מצחיק. אבל אחרי תקופה שעזבתי את הספר וחזרתי אליו, הסגנון שנראה לי אז מצחיק פתאום נראה לי בינוני וחסר. אני כנראה לא אקנה יותר קובץ סיפורים קצרים, יש משהו בספרים מהסוג הזה שהוא לא שלם ומספק. מה גם שקשה להתחבר. יש סיפורים שמונעים מעלילה או מהדמויות, ואני פשוט לא מצליחה להבין מה מניע סיפורים קצרים. מה גם שקשה לקרוא ספר שאתה קורא קטע אחד סבבה, קטע אחד עם איזשהו טוויסט שיטחי, קטע אחד סתם מטריד, פשוט אין עיקביות ולא ברור מה הספר הזה בא לתת. אלו פשוט סיפורים קצרים, חלקם טובים, חלקם סתם ניראים מיותרים, ואין משהו שגורם לרצות להמשיך לקרוא. אתם יודעים איך פאנפיק בנויים, שתמיד יש איזשהו מתח בסוף כל פרק, מה שיגרום למי שקורא לרצות להמשיך לקרוא, אז אני מניחה שבקונספט של סיפורים קצרים, הדרך הכי טובה לוודא שמי שיקרא ימשיך לקרוא, היא להכניס לקובץ סיפורים טובים, או שלפחות ברור שיש בניהם איזשהו סיפור משותף שאם נמשיך לקרוא נגלה מה הוא. יכול להיות שיש את זה פה, מסר אחד מוצפן שאם הייתי קוראת הייתי מגלה מהו, אבל שורה תחתונה, זה פשוט לא שווה את זה. התוכן לא מעניין אותי, לא מוסיף לי שום דבר, זה כנראה כי הספר הזה פשוט לא בשבילי. אולי הייתי צריכה להמשיך לקרוא בזמן שחשבתי שהספר הזה מצחיק, נראה שבתקופה שהפסקתי לקרוא משהו בחוש הומור שלי השתנה, פשוט מצאתי את הספר הזה אפור, חורפי, קר, ולפעמים סתמי, וזה לא הטעם שלי. הוא פשוט לא בשבילי, ואת זה אני יודעת כי כשאני מסתכלת עליו על המדף, אני רוצה להיפטר ממנו. אני יודעת שספר הוא לא בשבילי כשאני מתחרטת על כך שקניתי אותו. כי בדרך כלל ספרים מעניקים לך איזשהו משהו, שאפילו אם הם לא טובים, עצם הבידור מספר מגוחך או הלימוד מכתיבה גרועה, הופך את הספר לשווה משהו. והספר הזה בעיניי איכשהו לא שווה את זה. לא עבורי. מסיבות שאני לא יודעת להסביר. אפילו שהוא גרם לי לצחוק, איכשהו הזיכרון של עצמי צוחקת ממנו נהיה עצוב, כי זה כבר לא מצליח להצחיק אותי. אולי הספר הזה איכזב אותי באיזשהו מובן, כי באמת נהניתי ממנו בהתחלה, וזה מוזר כי הספר לא השתנה. זה למה השלושה כוכבים, אפילו שזה מרגיש יותר כמו שניים.”

“תקציר ואזהרה - הביקורת תהיה מפרגנת ולכן משעממת. סיפורים קצרים הם הסוגה הכי קשה בספרות, יש לדחוס לכמה עמודים בודדים עולם ומלואו. אולי זו הסיבה שזו הסוגה שאני הכי אוהב. אליס מונרו הכוהנת הגדולה של הסיפור הקצר מסוגלת לכתוב עשרות סיפורים על אותה פיסת אדמה זערורית באונטריו, קנדה על אותו חוויות ספק מציאות ספק חלום ובכך אפילו מעצימה את הקושי. היא לא רק מגבילה את גודל הסיפור אלא גם את מקומו וזמנו. איינשטיין מצא יקום אחד המוגבל בארבעה ממדים, ואולי שבעה ממדים לדעת כמה מומחים. אליס מוצאת עשרות יקומים, ואולי מאות בתוך אותן מגבלות. אבל אתגר קרת מזכיר לי כוהנת גדולה אחרת של הסיפור הקצר, פלאנרי אוקונור. סיפורים שהאימה מזדחלת בשולי ההכרה עד שהיא מתגלה בעוצמת התפכחות. לכאורה קל יותר לכתוב סיפורי אימה מסיפורי התבגרות נשיים בערבות קנדה. למעשה, לאימה פנים רבות ומפתיעות לא פחות. זה קצת ענין של טעם אישי אבל באימה ובהתפכחות גיש לדעתי גם יותר כיף. ואולי ראוי להזכיר במשבצת הזו של אמנות כתיבת הסיפורים קהצרים נוטפי טרגדיה גם את פרופ עדי צמח שלצערי הרב באמת כבר שנים רבות אינו כותב. לוגופה של תקלה בקצה הגלקסיה - כון שהסיפור אינו בעל העוצמה המהממת של צינורות או געגועי לקיסינג'ר. אבל לעניות דעתי הסיפורים כאן לא נופלים באיכותם, פשוט אי אפשר לחזור על החוויה המסעירה של הכרות ראשונית עם סופר גאון. לעולם תיה הפעם הראשונה חד פעמית.”

“המתין יפה בערימה שרכשתי בחודש הספר ועליה היו כמובן מליון דברים נוספים. אז עכשיו כשחיפשתי ספר קליל יותר התחלתי ומאוד נסחפתי... הסיפורים של קרת מאוד מעניינים יש לו שיטה לכתוב ולעשות טוויסט לעלילה ולסיים את העלילה במקום שלא חשבנו עליו. אני מאוד ממליצה עליו במיוחד לאנשים שאוהבים סיפורים ואתנחתא בין לבין זה ספר בשבילכם. תהנו.”

“זוהי כמובן איננה הפעם הראשונה שאני קורא ספרים של אתגר קרת. אבל מבחינתי הוא תמיד מצליח להמציא את עצמו מחדש. קרת הוא מבחינתי ה"פול אוסטר" של הסיפורים הקצרים. העלילות של שניהם מבוססות קודם כל על רעיון ואצל שניהם הרעיון הזה מתפתח על כנפי הדמיון רק שאצל אוסטר מדובר ברומנים ארוכים ואילו אצל אתגר קרת מדובר בדרך כלל בסיפורים קצרים ביותר, שרובם המכריע מגיע בסך-הכל לשנים שלושה עמודים. הסיפוריים כתובים בלשון דיבור רזה ויום-יומית; אצלו לא תמצא מעולם מילים ספרותיות נמלצות שצריך לחפש אותן במילון כדי להבין את משמעותן... בסיפור של קרת אין טעם לחפש את המציאות של החיים האמיתיים המציאות בסיפור קצר שלו היא מציאות של חלום שמתפתח לכיוונים בלתי צפויים עם חומרים פואטיים. מדע בדיוני הוא עניין שבסיפור של קרת עוברים אליו אפילו מבלי להרגיש הנה כותרת לסיפור אופייני של קרת שהוא במקרה גם הסיפור הראשון בקובץ. "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח"... הכותרת הזו עצמה של הסיפור מכילה בתוכה כבר את כל החומרים האופייניים של סיפורי קרת. ואולי זהו אחד ההסברים להצלחה האדירה של קרת בעולם; בחלק המדינות הוא ידוע אפילו יותר מאשר בישראל... בקיצור, קובץ הסיפורים הזה נהדר בעיניי ואני ממליץ עליו מאוד!”