ביקורת ספרותית על לווייתן - תיבת פנדורין #3 מאת בוריס אקונין
ספר מעולה

---

תיבת פנדורין השלישית במספר היא תיבת אוצר מרתקת, מענגת ומעשירה והיא תתגלה ככזאת לא רק למעריצה שרופה כמוני -
Любовь моя ❤ Фандорин

כמו פנדורה, כך גם פנדורין פותח את התיבה בשנית ומשחרר את התקווה, מציל את החפים מפשע ומרשיע את הפושעים.

אבל רגע, לא נרתום את העגלה לפני הסוס, קודם כל ולפני הכל כדאי להכיר את פנדורין – האחד והיחיד, המאפיל על כל הבלשים באשר הם, בחור כארז, עלם חמודות, רענן ובעל עיניים כחולות, לבוש בהידור וללא דופי, דיפלומט ובלש בעל ניסיון כבר בגיל 22 (מה אתם עשיתם בגיל 22? תיזכרו רגע) אשר "לא נמנה עם אלה שמרעידים את האוויר לחינם" וזוכה לקשב רב כאשר כבר מחליט לדבר, אדיב ומאופק, בקיצור טיפוס מסקרן במיוחד.

אז איפה היינו?
פנדורין עולה על סיפון אוניית הפאר "לווייתן" בתחנת ביניים ומצטרף לחגיגה בעל כורחו.

איזו חגיגה?
פיענוח רצח של אספן אמנות בריטי ומשרתיו, שעליו מופקד הקומיסר גוש (בלש צרפתי ממורמר שעסוק בלסמן את ימיו בטבלת ייאוש בהמתנה לפנסיה המיוחלת). במחלקה הראשונה של האונייה נאספים כל המי ומי והחשודים מכונסים ל"סלון" משותף ומוצגים לראווה בתור מניפה צבעונית של טיפוסים שאין ביניהם שום דבר משותף – "מוצגי הגלריה של טיפוסי אנוש למיניהם" – כל אחד מביא את סודותיו ומנסה להסתיר את חטאיו וגם עסוק בלהפליל את האחר וללחוש באוזנו של פאפא גוש כל מיני האשמות הדדיות שאותן מנפץ בתורו פנדורין, בחן ובאלגנטיות כיָאֶה לו.

אין על פנדורין. אין. הוא הוא זה שבלעדיו התעלומה לא הייתה נפתרת והפרשה לא הייתה נסגרת, הרמטית ככל שתהיה.

שוב אני נסחפת. קשה לי לשלוט בעצמי כשמדובר בפנדורין אהוב ליבי.

אז יש פרשת רצח ויש מתח, תככים וחידות אבל זה בכלל לא העיקר. אקונין לא מסתפק ברומן בלשי קלאסי של רציחות ופתרון תעלומות, הוא מפיח חיים והתרגשויות וסערת רגשות ופילוסופיות. הוא פורש בפני הקורא עלילה מרתקת וייחודית מבלי לחזור על שום פרט פעמיים ומלהטט במגוון טכניקות של מספרי הסיפורים – יומנים, מכתבים, מחשבות ודיאלוגים, דיווחים עיתונאים, מברקים ועוד.

הספר הוא מיקרוקוסמוס של החיים - על שלל הרגשות, התגובות, ההתנהגויות והמרקם העדין של יחסים בינאישיים – בשילובים מרתקים של אנקדוטות, היסטוריה וגאוגרפיה (ברוח התקופה של סוף המאה ה- 19 ואופנת ז'וּל וֶרְן), אגדות הודיות עתיקות וניחוחות יפניים, הבדלי מנטליות בין מזרח למערב וכמובן קריצה ישירה לגדולי הסופרים וגיבורי הספרות: אגתה כריסטי המדוברת, קונן-דויל, וילקי קולינס, רוברט לואיס סטיבנסון, אלכסנדר דיומא ועוד.

לסיכום, אם חשקה נפשכם בפרוזה רהוטה ואלגנטית מחד אך גם קלילה, אוורירית ומבדרת להפליא מאידך – זה הספר.

הנאה מובטחת. באחריות@

ציטוטיאדה

על פנדורין ודעות קדומות :
"סביר להניח כי הוא משתייך לַשכבה המכונה ברוסיה במלה האיטלקית intellegenzia, כאשר הכוונה היא, נדמה לי, למעמד אירופי משכיל. אני יכול להיעזר רק בכוח הדמיון שלי כדי לתאר לעצמי איזו תהום מפרידה בין מיסטר פַנדורין דְמוי-האדם לבין איזה kossack מזוקן או איזה muzhik המהווים 90% מאוכלוסיית האימפריה הטטארית-הביזנטית הזאת." [עמ' 45]

על גזענות ודעות קדומות:
"בכל זאת מוכרחים לציין שנציגי הגזע הצהוב אינם דומים לנו, והשוני כלל אינו נובע מצורת העיניים שלהם. מבחוץ הם דומים מאוד לבני-האדם, אבל מוצאם מזן אחר לחלוטין. הרי גם הזאבים דומים לכלבים, אך טבעם שונה בתכלית. מובן שלצהובי העור יש בסיס מוסרי משלהם, אלא שהוא זר לנצרות במידה כזאת עד שאדם מן היישוב לא יבין אותו לעולם. מוטב שלא היו לובשים בגדים אירופיים ולא היו יודעים להשתמש בכלי השולחן: הדבר יוצר אשליה מסוכנת של היותם מתורבתים, בעוד שלאמיתו של דבר, תחת השביל המלוקק בשערם השחור ותחת המצח הצהוב והחלק שלהם, מתחולל דבר-מה שאנחנו מתקשים אפילו לדמיינו." [עמ' 118]

על צביעות וחוסר צדק:
"ברחובות המרכזיים – שלל פרצופים אירופיים, הגברות מטיילות להן להנאתן תחת שמשיות לבנות; אדונים עשירים בכובעי הפנמה והקש פוסעים מעדנות, כרסם לפניהם. אבל כאשר הכרכרה פונה אל רובע הילידים – סירחון, זבובים, פסולת נרקבת, גאמאים ערבים מטונפים נטפלים ומתחננים לפרוטות. ובשביל מה בכלל הבטלנים העשירים האלה יוצאים למסעות? הרי בכל מקום אתה רואה את אותו הדבר: אחדים משמינים מרוב זלילה, ואחרים מתנפחים מרעב." [עמ' 30]

על אירופאיים:
"אדומי השיער הם אינדיבידואליסטים מדי מטבעם; ה'אני' היקר-מפז שלהם מסנוור את עיניהם, מעוות את תמונת העולם הסובב אותם, ואינו מאפשר לבחון את הבעיה מנקודות מבט שונות." [עמ' 106]

עלינו, הממציאים המתוחכמים והפזיזים, שבדומה לאיקרוס, סופנו להישרף מרוב יהירותנו:
"ואם האדם "יראה את הכל מגבוה" בגלל צעצועיו הטכנולוגיים, האין הדבר טומן בחובו השלכות קטסטרופליות כלשהן? האם לא הפכנו להיות שחצניים מדי באשמת שכלנו החריף וידינו הזריזות? לאן מוביל אותנו המלך הזה של "כל-בני-השחץ"? מה מצפה לנו בעתיד?" [עמ' 42]

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על לווייתן - תיבת פנדורין #3