ביקורת ספרותית על חזירי-הים - ספריה לעם #219 מאת לודביק ואצוליק
ספר טוב

---

בהיותי בת 12 יצאו הורי למסיבה.
נשארנו בבית: אחותי הפעוטה ואחי הקטן ממני בשנה עם זוג שמרטפיות, תאומות בגיל 30 בערך ממושקפות, חביבות אך חסרות חן.
לאחת היו זרועות שעירות ושומות רבות בפניה והשנייה התעקשה ללכת עם גופיות בצבע זרחני שחשפו שדיים עצומים ופצעי בגרות מוגלתיים על גבה.
על אף כל אלה אהבתי אותן מאוד: תמיד היטיבו עמי ושלחו את השאר מוקדם למיטה על מנת שנוכל לצפות יחדיו בדאלאס, להתלהב מבובי היפהפה, לקנא בפאם, אשתו (ידעת שהיא שיחקה בסרטים כחולים? לחשה לי התאומה השעירה ומיד הצטערה על פליטת הפה משראתה את פני ההמומים) ולהתעצבן על ג׳יי.אר.
החלפנו רשמים ודעות על בגדים והתנהגויות ורק כשהייתי כבר ממש עייפה ליוותה אותי אחת האחיות למיטה.
באותו ערב לאחר סאגת משפחת יואינג, שידר הערוץ הראשון פרק בסדרה שלא הייתה לי מוכרת: סיפורים לשעת לילה מאוחרת.
מעין סדרת אימה ישראלית המקבילה לזאת האמריקנית: אזור הדמדומים.
שם הפרק היה ״הבובה״ וכיכבו בו ששון גבאי ושרון הכהן, אחת הנשים היפות שנראו על מסך הטלוויזיה הפצפון שלנו.
העלילה הייתה הזויה לחלוטין: אישה מגיעה למוסך כי מכוניתה התקלקלה והמוסכניק הקשוח אך התמים למדי נלכד בקסמיה: היא סקסית, פתיינית, יפה וחדורת מטרה.
עליה להשיגו, את הגבר הייחודי הזה ולהגדיל את אוסף המריונטות שלה.
כן, מה ששמעתם.
בסופו של דבר היא הופכת את ששון לבובה על חוט, למעין מומייה שלא ברור אם חיה או מתה. פניו העגומות משתקפות במנקין המוזר וזרועותיו קשורות לחוטים דקים. הוא משתתף בתיאטרון של בובות שהיו פעם אנשים חיים ושרון הינה הבובנאית, הרוצחת.
הפרק הזה הינו היחידי מכל הסדרה שנחרת בזיכרוני.
כל כך הזדעזעתי ממנו עד כי בא לידי ביטוי אצלי בחלומות עיוועים, בסיפורים קצרים ואפילו בפנטזיות מיניות על גברים.
הייתי בטוחה שמשהו אצלי קצת מסובב ובשלב מסוים קברתי את החוויה עמוק בתוככי תודעתי ושכחתי ממנה לזמן מה.
אך היא חזרה בגדול וללא כל אזהרה כאשר נסענו אישי ואני לסופשבוע קצר בפראג.

עיר יפה שרב הנסתר בה מן הגלוי. כשטיילתי ברחובותיה קוננה בי התחושה שכל רגע עומד להתרחש משהו קיצוני ולא מתקבל על הדעת.
נמשכתי לסמטאות צרות, לחנויות ספרים מאובקות ולזקנים רועדים, ישובים על ספסלי רחוב.
עשרות חנויות הציגו מרכולתן: בובות מריונטה מכל הסוגים והצבעים. לא יכולתי להתיק עיני מהן, היה בהן משהו לא תקין; חיוכים ענקיים היו מרוחים על פניהן או שהיו רציניות לחלוטין ללא מבע סתום או מטופש כמו שיש לברבי או קן.
קטעי מחשבות החלו לחלחל בי, פחדים קמאיים חידדו את עורי.
היה משהו באוויר הצ׳כי שגרם לי להתכווץ, לרצות להיעלם על אף הנוף הציורי והטירות והתיאטראות והגשרים.
אולי כי הכרתי קצת את ההיסטוריה של העיר וידעתי אודות קפקא וסיפוריו האבסורדיים וקראתי את מעשי הזוועה בשורף הגופות של לדיסלב פוקס וההגות של מילן קונדרה.
מיטיבת לכת עם פצעים פעורים שמקשים עליה את ההליכה ובכל זאת היה כדאי…
לכן, כשנפל לידי ספרו של לודביק ואצוליק, חזירי-הים, כבר הגעתי מוכנה.
ואף על פי כן קראתי בו בזהירות, חוששת למעוד ואולי לפספס איזה רמז שיעצור מבעדי להיכנס להלם לקראת סיום, לנסות לרכך את המכה שלבטח תבוא מהאנטי-גיבור הראשי, איזה מעשה חסר רחמים בלתי נסלח שוודאי לא ישכח.
אני קצת מצטערת על אמצעי הזהירות שנקטתי אם כי הקריאה עברה בשלום.
אך עדיין נותרה האימה ונותר הפחד: צ׳כיה מעולם לא עזבה את הבניין ורוחה שוררת בכל: ברקע, באווירה, בדמויות. הזמן כמו עמד מלכת ולמרות שמדובר בתקופה מודרנית עדיין ניתן לחשוב שהאירועים בסיפור קורים בעידן בלתי ברור, בין מלחמות אולי.
השתלשלות העלילה פשוטה לכאורה: פקיד בנק אפרורי ולו שני בנים צעירים, אשתו מורה בבית ספר יסודי וחייהם מתנהלים בעצלתיים.
הבנקאי מספר לנו את קורותיו ומתייחס אלינו כדרדקים קטנים שיש לחנך. מסביר לנו מילים שייתכן ונחשוב כי הן קשות לפענוח ומנסה להצדיק את דבריו ומעשיו.
לכל שאלה שייתכן ותהיה לנו, יש לו תשובה.
הוא מעולם לא מתנצל, לא מתבלבל ובטוח במסקנותיו אך לנו, הקוראים בורחת הודאות מבין האצבעות.
איננו בטוחים שאנו רוצים לקרוא או להבין את מה שיש לאיש לומר. הוא קצת מלחיץ אותנו, קצת מסובב כמו מר קופפרקינגל, שורף הגופות של לדיסלב.
טיפה דומה לדמות מספרו של קוך ״ארוחת הערב״ – האב.
ואצוליק שנפטר ב 2015 היה סופר צ׳כי ועיתונאי
את הסיפור ״חזירי הים״ כתב ב 1970. קדמו לו שתי נובלות נוספות שמעולם לא תורגמו לעברית: ״בית אכזר״ ו״הגרזן״
מישהו אמר אמאל׳ה ולא קיבל?!?

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על חזירי-הים - ספריה לעם #219