בהיותי בת 12 יצאו הורי למסיבה.
נשארנו בבית: אחותי הפעוטה ואחי הקטן ממני בשנה עם זוג שמרטפיות, תאומות בגיל 30 בערך ממושקפות, חביבות אך חסרות חן.
לאחת היו זרועות שעירות ושומות רבות בפניה והשנייה התעקשה ללכת עם גופיות בצבע זרחני שחשפו שדיים עצומים ופצעי בגרות מוגלתיים על גבה.
על אף כל אלה אהבתי אותן מאוד: תמיד היטיבו עמי ושלחו את השאר מוקדם למיטה על מנת שנוכל לצפות יחדיו בדאלאס, להתלהב מבובי היפהפ

ילדים יקרים היום אני אספר לכם קצת על עצמי. את שמי ואת המקצוע שלי אתם כבר מכירים אז אנסה לספר לכם קצת דברים שלא ידעתם. למשל אני חושב שאתם לא יודעים שבכל פעם שאני עובר מול בית הקברות שבו קברו את אבא שלי אני לוחש לו בוקר טוב אם זה בבוקר או ערב טוב אם זה בלילה ואני מנשק את קצות האצבעות שלי ושולח אליו את הנשיקה. לפעמים אם זה בחושך ואני לבד זאת לא בעיה אבל אם בדיוק נוסע איתי לקוח או שיש לידי מכוניות וזה

בנקאי אפרורי שועה לעצת עמית לעבודה ומביא הביתה שרקן מחמד (בעל החיים רב השמות: קביה, חזיר ים, שרקן, זה שנראה כמו הכלאה בין אוגר לאריק שרון) שני בניו מפתחים עם חיית המחמד יחסים מוזרים, אחד מהם יחלה, לשני אין מעיל כחול. הבנקאי מגלה שהבנק בו הוא עובד עומד לקרוס ומפתח תאוריה המחברת בין גידול חזירי ים, כלכלה, מוות וספרות. ובסוף..הו... הסוף..

אני יכול להודות בפה מלא שלא כל כך הבנתי את משמעות הסיפור. ה

כמו שאני אוהבת, הסיפור מסופר בגוף ראשון. הדובר הנו ואשק, גבר כבן 40, נשוי לאווה ואב לשניים, ואשק בן 13 ופאבל בן 9. המשפחה מתגוררת בפראג, ומוצאם מהכפר.
ניתן לחלק את ההתרחשות בספר לשתי ספירות. הספירה האחת היא הזירה המשפחתית, הבית והיחסים בין בני המשפחה, והספירה השנייה היא זו העוסקת בעבודתו של ואשק ובחוויותיו כבנקאי בבנק המדינה בפראג. ואשק מספר על יחסיו עם הקולגות שלו, על אירועים שונים בבנק, על "קו