ביקורת ספרותית על בכף ידי הריקה : שירים מאת יעקב צור
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 17 במרץ, 2019
ע"י סקאוט


הבן שלא ישוב-

כל מוות הוא נורא, הוא מעקצץ, שורף, בותר את נשמתך לאלפי חתיכות. כל מוות הוא כמו חותמת נלעגת למצבך. הוא מצב בלתי הפיך. הוא משליך אותך באבחה אחת, בפתאומיות, באכזריות אל עולם אחר, יקום אחר,
יקום שאתה אנוס לבקר בו, בעל כורחך. שלא פיללת אפילו לגעת בקצה קצהו...חששת, חששת שזה יקרה גם לך..שהמוות יעטוף , ינתץ, יכרסם במשפחתך...
חרדת לאדם אהוב. אטמת את אוזנייך ולטשת מבט השמיימה והתפללת לאלוהים, גם אם לא מצאת את המילים לומר בעל פה, הרצת אותם במוחך, במחשבתך...שפתייך נעו, כמתפללות, התפללת לאל שאינך מכיר, שאינך מאמין בו...
אך לשווא. הדבר קרה. הדבר הנורא התרחש. מלאך המוות אחז בציפורניו השחורות באהובך, הוציא את קרביו וסילק את פתיל החיים מגופו שבין רגע הפך למריונטה בובתית שמוטת איברים שלא יעבור זמן רב והתולעים יכרסמו בה...
כל מוות הוא נורא.
מוות של פרי בטן הוא נורא שבעתיים. הוא סוגר אותך בגטו חשוך, בלי יכולת לראות, בלי יכולת לשמוע, בלי יכולת לעשות את הדברים שבעברף עשית אותם ברצון וכעת הם מתבצעים באופן מכאני.

יעקב צור איבד את בנו אייל באחת ממלחמות ישראל. הוא איבד אותו בשנת 82'. הוא נקטף באיבו. פרח צעיר שעוד לא החל את חייו.
השירים בכרך זה נוגעים במיוחד. כמובן שכל ספר שירים העוסק בנושא הקשה מכול, השכול, הוא מרטיט, מדמם ועצוב אך ספר שירים זה היה ייחודי וגרם לי לדמוע. מספר שירים אף גרמו למחנק בגרוני.

ככל ספר המתמקד בנושא קשה ואישי האינטימיות בשירים הללו מורגשת במיוחד. האב, יעקב צור, שופך דרך השירים את צפונות ליבו, רחשי לבו של אב אשר נאלץ להתמודד ביום אחד בכאב שלא הכיר מעולם והיה מוטב לו היה נבצר ממנו להכיר.
בתיאורים רגישים, עדינים ומכמירים הוא פורש בפנינו את התמודדתו עם לכתו של בנו בטרם עת. הוא מתאר תופעה רחבה ומוכרת בעיקר בישראל. השכול מגיע בשלל צורות אך אחד הוא לכולם: הוא אינסופי. לעולם ועד הוא יכסוס בגופך. יהדהד לנצח ויאזכר את קיומו כאות קין טורדני שלא ניתן למחיקה, להסרה.

" בלילות רעייתי בוכה
ואני לא שואל על מה,
ואני לא מנחם
אין לי מילות נחמה.


בלילות, שותק בהקשבה
לוטף ראש אישתי הבוכה
כאב בליבי, מחנק בגרוני.
לו מותי אני תחתיך
בני."

כל מוות הוא איום ונורא. כל מוות הוא דום לב לבני המשפחה הנותרים מאחור.
מוות של ילד הוא המוות הנורא ביותר מכולם. והאבסורדי ביותר. מי שמע על דבר כזה שאב או אם יקברו את ילדם? ילד שטיפחו באהבה, ברוך והקשבה. שהתפתח ברחם אימו במשך תשעה חודשים...ילד עם חלומות, עם רצונות, עם עתיד מזהיר לפניו...כל החיים לפניו...חיים שנגדעו בין רגע.

"נשמתך בנשמתי-
שנים חולפות,
אני נבהל.
ההיית בכלל, אייל?
אולי רק חלום הוא
מקסם שווא?

אך הלא
קולך מתנגן באוזני
מבטך עמוק בעיני
נשמתך
בנשמתי."

השיר הזה הזכיר לי את המתים הסובבים אותי. מתים שהכרתי וכאלה שהנסיבות אילצו אותנו לא להכיר לעולם. מתים שגרמו לי לאותה חרדה בדיוק. אותה תהיה:
האם היו קיימים או היו יציר דמיוני?
כיצד ניתן להתרגל למצב שהיה פעם קיים אדם כזה, שהיית רואה אותו תקופה מסוימת ופתאום הוא אינו חלק מחייך יותר?
כיצד מתרגלים למצב שהוא אינו מתקשר עימך יותר? אינו עומד מולך ומחייך, לופת ידך, צוחק, נושם?

פעם שוחחתי עם אמא על הנושא בקשר לאחיה המנוח. שאלתי אותה כיצד היא מתמודדת עם האובדן. היא הפסיקה ממלאכתה, נעצה בי את עיניה הנוצצות מדמעות והשיבה:
לא מתמודדים. זה תמיד נמצא בלב. יש אפשרות להקל על הכאב בכך שאני אומרת לעצמי שהוא בחופשה אבל זה רק מקל. לא מרפא.

קטע מתוך השיר "נערה אלמונית":
" לנערה אלמונית
אני מתגעגע
שלבני נועדה
שעה שנולד.
ששמה נרשם על שמו
אותיות עלומות
בלוח חיים חלק

אלמונית,
לא אזכה לראותך
לא אשמע קול צחוקך
חידה היית לי
לעד.
ונכסף אני אליך.
כמו בני שהיה
עורג, חולם עליך
לו אך דעך."

שיר זה מיוחד מאוד מכיוון שהוא נכתב על נערה שטרם הכיר הדובר. נערה שיכל להכיר לו בנו אייל היה בחיים. לו בנו לא היה נהרג, היה מכיר בחורה חמודה ונישא לה...
המחבר מקדיש את שיר זה לאותה נערה שהייתה אמורה להיות חלק מחייו אך לא תהיה לעולם.

כל רגע, כל שניה, כל דקה, כל שעה, כל יום האובדן מפעם בקרבך. שורט אותך מבפנים, מוצץ את לשד חיותך, גם אם אתה חי, זה למראית עין...זה לא באופן שלם...דבר מה חסר...דבר מה משמעותי ביותר...
חלקיק פאזל אחד ויחיד מעיב על העליזות הרבה. חלקיק פאזל שחסרונו מתעצם כאשר קורים אירועים שמחים. יום הולדת. בת מצווה. חתונה.
בימים השמחים ביותר גם מהולה עצובות רבה. עצובות על אותם אלה שלא יזכו להיות נוכחים לא כי לא רצו אלא כך נחתם מזלם. קו גורלם נקבע. מי לחיים ומי למוות.
אלה הרגעים הכואבים ביותר. הנוכחות שלהם קיימת. הם תמיד יהיו בליבנו אך רק תיאורטית, רק נפשית, לא פיזית. זה בעצם מכלול כל הספר הזה. חיסרון. אובדן. חור נפער. חושך.
והתמודדות. התמודדות כפויה.

" חדר זיכרון-

בספריה
בבית הספר
התיכון
חדר זיכרון קטן
כסופת שיער הספרנית
הוותיקה, מעות בעיניה
עומדת איתי
מול פני נערים מחייכים
בתמונות.
סמוכים בדומיה
בוכים בלא קול,
ומסביבנו מצהלות וצחוק
שמחת ההפסקה הגדולה
בבית הספר
התיכון"

כל מה שנותר הם הזכרונות והתמונות. תמונות של אלה שאינם. שלא ישובו עוד. אולי בחלומות תבליח דמותם.

"הנח לי,
הנח לי, אבי,
ואנוח.
בעולמי שלי הרחוק והשלו...
הן לא אשכח אותך אבי
ומעת לעת
אבוא לראותך
וייטב לך הדבר
וגם לי.

ובכיתי
איך אעמוד בפרדה הזאת,
אל תלך מעמי אמרתי
לו
וידעתי, שנחרץ גורלי."

חוסר הרצון לשחרר. חוסר הרצון להרפות מדמותם. מקיומם. כאילו מעולם לא היו מתים. דיבורים פנימיים, הרגלים שקשה להיפטר מהם..

" אך מי שבן אבד להם,
עצם מעצמם,
בשר מבשרם,
בידיהם גורפים עפר תחוח,
אל פי קבר.
מכתתים רגליהם בשבילי
בית העלמין.
ועינים לנם אך לדמוע."

קטע מתוך השיר "שיגור"-

" כמה פעמים עוד
אדליק לך נר
הנשמתי הדוויה
ביום הולדתך?"

בדיוק היום נוסף חייל נוסף לסטטיסטיקה החדשה של מוות בטרם עת. עוד משפחה הצטרפה בעל כורחה למעגל השכול הנורא, הצובט, המבחיל. רק בן תשע עשרה במותו. כה צעיר.

" לפעמים
אני רואה זקן
כורע על קבר ישן
גןפן מרטיט בבכי
שנים כה רבות הוא בוכה,
הצער, לא חל עליו
חוק ההתיישנות..."

כמה נכון. אין לצער ולאבל שום חוק התיישנות. שנה, שנתיים, עשר, עשרים, עשרים וארבע שנים, שלושים...
מה ההבדל?
האבל הוא אותו אבל. הכאב אותו כאב.
ואולי, דווקא, חריף יותר.
שורף יותר.
עצוב יותר.
הילדים מתבגרים.
יולדים ילדים.
הנכדים בעצמם מתחתנים.
הכול משתנה והמת לא יכול לחזות בכל השמחות הללו.
בכל השינויים הללו.
הכול משתנה, צומח, נובל אך המת נותר במקומו. הוא מת. אדיש לעולם.
לכן, ככל שהאבל הוא רב שנים, הוא קשה ...הוא מפווצץ...הוא בלתי נסבל עד להתפקע.


בכף ידי הריקה,
ונשמתי הסדוקה,
המתה.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סקאוט (לפני חודש)
ורץ, תודה רבה. זכרונה לברכה של אמא שלך ושלא תדע עוד צער.
סקאוט (לפני חודש)
רץ- צר לי על אימך. גם סבתא שלי שנפטרה לפני זמן לא רב השתוקקה למות. יש גיל שהאדם מבין שהגיעו מים עד נפש. נמאס לו לחיות ולכן המוות עבורו מהווה חבל הצלה, החלצות. אני מניחה שזה קורה כאשר האדם מבוגר מאוד או חולה מאוד.
לגבי דוד שלי, הוא מת בגיל צעיר מאוד ולכן אין בכך שום דבר מנחם. הוא גם היה בריא כך שאין את הנחמה של: הוא לפחות לא סובל.
זה היה מוות מיותר לכל הדעות. פשוט מיותר.
רץ (לפני חודש)
מצמרר ומרגש, יש הבדל בין מוות של אדם צעיר לאדם מבוגר. אמי שנפטרה לפני שנים רבות, אמרה בתלונה והתרסה, כשאמות סוף סוף אנוח אני מניח שהיא התכוונה לכך, וראתה במוות דבר מנחם ולא רק מאיים.
סקאוט (לפני חודש)
נראה לי שאנשים כאן ממש עושים חרם על הביקורות שלי או מה?
סקאוט (לפני חודש)
פרפר- שאלת השאלות: באיזה סדר!
החיים קצרים, והמלאכה מרובה.
זו כנראה שכל תולעת ספרים מתחבט בה, לא?
לרחרח פרח, לשבת באיזה שדה פרחים..עם ספר..החיים הטובים.
פרפר צהוב (לפני חודש)
סקאוט, ודאי וודאי שאקרא את "נופל מחוץ לזמן", כפי שאקרא גם חלק ניכר מערמת הספרים שמחכה לי. הקושי הוא לבחור באיזה סדר, ובנוסף לכך קצב הקריאה שלי הוא כשל אחרון הצבים , העוצר מדי פעם לרחרח איזה פרח או לאכול מנת ירק, ולעיתים אף לנמנם, כך שכולי תקווה שאוכל להספיק לקרוא את כל הספרים שמעניינים אותי עוד בגלגול הנוכחי :-)
סקאוט (לפני חודש)
נו פרפר, בסוף מה החלטת? תקרא את " נופל מחוץ לזמן"?
אני ממש מקווה שתיתן לספר צ'אנס על אף נושאו הכואב

סקאוט (לפני חודש)
תודה, ראסטה.
Rasta (לפני חודש)
מרגש כמו תמיד, סקאוט, תודה על הסקירה היפה.
סקאוט (לפני חודש)
תומר- תודה רבה. אכן כן, ספר מאוד אישי.
סקאוט (לפני חודש)
פרפר- תודה. אקרא את סקירתך ואגיב.
הספר מסקרן אותי.
תומר (לפני חודש)
עצוב, מרגש, כואב...
פרפר צהוב (לפני חודש)
הי סקאוט,
הוספתי סקירה על "שירת היאותה", הנותנת לטעום מעט מקטעי השירה. זה ספר נדיר למדי. לא כל השירים שם אופטימיים, אך כולם יפים.
הפואמה הזאת הופיעה גם באחד הכרכים של "כל כתבי שאול טשרניחובסקי" בהוצאת עם עובד (8 ספרים), שהייתי שמח לאתר אותם ביום מן הימים.
סקאוט (לפני חודש)
פרפר- קראתי את הספר הזה, נופל מחוץ לזמן, ואפילו כתבתי עליו ביקורת. הוא חתך בבשר שלי ונשאר בי ימים רבים. מתאים למצב רוח שפוף במיוחד.

תודה רבה על השיר המקסים. אני אחפש את הספר. מקווה שגם שאר השירים מקסימים כמותו.
פרפר צהוב (לפני חודש)
סקאוט, בעודני מנסה להדחיק ולדחות את קריאת "נופל מחוץ לזמן", באת והשקית אותי מלוא הקובעת עצב ומוות...

להקלה על האוירה אביא קטע יותר אופטימי מתוך "שירת היאותה" בתרגומו של שאול טשרניחובסקי:

"אם תתבונני בי, אהבה,
מה אושרתי, מה אושרתי,
כחבצלת הערבה,
הרוחצת בטל היורד !

ריח אפך כניחוח
פרחי-בר בעלות השחר
וכניחוחם בערוב-יום,
בירח בו העלים נושרים !"





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ