ביקורת ספרותית על טוהר - ספריה לעם #727 מאת ג'ונתן פראנזן

---

אני מכור. קראתי כבר שלושה ספרים שלו, קרוב ל 2000 עמודים ואני מכור. מודיע קבל עם וסימניה. אחרי ‘חירות’, הגיע ‘התיקונים’, ואחרי ‘התיקונים’ הגיע ‘טוהר’. וכמו לא ביקשתי אותם הם באו. אולי בתת מודע. אין לדעת. והם באו ואני קראתי. גמעתי.
יש משהו רגוע באיך שפראנזן כותב את הסיפורים שלו. אנסה להסביר כיוון שיש פה פרדוקס. המילים נעות, המשפטים מתחברים, הפסקאות גדושות והעמודים רוויים. רוויים במילים של אדם שיודע לכתוב ויותר מכך, לספר סיפור. והסיפורים של פראנזן, אין בהם נחמה. יש בהם פירוק לרסיסים. עם זאת, זו לא פצצה שרסיסיה עפים לכל עבר, לכל כיוון, חודרים וחותכים בבשר החי. אלא זהו כרסום איטי, בו הקורא נחשף אט אט אל תוך סיפור חייהם של הדמויות, בעלילה שנפרשת על פני תקופות חיים שלמות (תמיד מפליא אותי העניין בכתיבה בו תקופת חייו של אדם נפרשת בדיו שחור על הלבן. השחור ממלא את הלבן, נע ונד על פני עשורים, מקומות, אנשים, אהבות, טרדות, כאבים ורגשות ומסתיים לו כשהדף העבה נסגר על הכל). פראנזן, באמנות רבה יש לומר, בונה קווים עלילתיים בין דמות לדמות, ומגלה רגישות רבה על כל אחת מהן. והחלקים מתחברים אחד לשני, לעיתים מתאחים כמו פצע שמגליד לאיטו. לעיתים נותרים באותה הסתבכות שהיו בהם מלכתחילה. אבל הוא מנסה. מנסה בחמלה הרבה שיש לו כלפי הדמויות. ב ‘טוהר’ מסופר על פיפ טיילור, בחורה צעירה בשנות העשרים לחייה, שובת לב יש לומר, עם חוב עצום שלקחה למימון לימודיה, מתגוררת בדירת שותפים ומאוהבת בגבר נשוי, עם אמא דיכאונית שאינה מוכנה לגלות לה מי אביה, ואז במקרה או שלא היא מגיעה לראיון עבודה שמשנה את חייה, הזדמנות לעבוד אצל אנדראס וולף, בעל פרוייקט ‘אור השמש’ ומשם נשלחת אל טום וליילה, זוג שבבעלותם עיתון (לא ארחיב על כך הרבה). פיפ נשלחת למסע חוצה גבולות, מגיעה לבוליביה, דנוור ואוקלנד. מסע אשר ישנה את חייה ובתוכו תנסה למצוא תשובה לשאלה המטרידה אותה: מי הוא אביה.
פראנזן יודע לשפוך אור על נרטיב. לכל אחד נרטיב משלו. בין אם הוא דומה במקצת או שונה במקצת לנרטיב אחר. לכל אחד יש את הסיפור שלו ויותר מזה, כל אחד רוצה לספר את הסיפור שלו. כך, פראנזן, הסופר היודע הכל, מספר בכל חלק על נרטיב אחר, מאפשר לכל אחת מהדמויות לספר את הסיפור שלה. ולאנדראס יש את הסיפור שלו כמו גם לפיפ, טום, ליילה ולאמה של פיפ טיילור, אנבל. בנוסף, יש את הסיפור שנכתב ויש את הסיפור שטום כתב, הרומן שרצה תמיד לכתוב ומאפשר לפיפ נקודת מבט נוספת על חייה ועל החיים של הקרובים אליה (בין אם קרובים פיזית ובין אם קרובים נפשית, ובין אם יש ביניהם קשר דם כלשהו).
כמו ברומנים האחרים של פראנזן, גם כאן המשפחות מפורקות, נישואים אינם יכולים להחזיק מעמד ואהבה הינה תשובה לחלק מן הדברים אך היא לא התשובה לכל. היא החיפוש, היא התשוקה, היא ההבנה, אך היא גם המכשול. היא התעתוע. היא הווייה והחוסר הווייה. ואולי, למרות הכל, יש גם איזו תקווה שהיא זו שתאפשר תיקון. אבל כמי שמכיר במקצת את פראנזן, אני לא חושב שהיא יכולה.
פראנזן כותב לאט. וכמו הכתיבה האיטית, כך גם הכאב חודר לאט, כמו נוזל המוחדר דרך מחט ועושה מעלליו לאט, לאט. וכשזה נוגע, זה חודר. עמוק, כואב. ולפעמים הכתיבה הזו יכולה להתיש. כיוון שהמרחק הזה הוא לא תמיד קל. פעם היה לי קשה עם ספרות כזו: הייתי קורא ספרות בה הרגשות והכאבים היו חדים, והקרבה אל הדמויות הייתה עמוקה מלכתחילה. כאן, אצל פראנזן, נבנה משהו. משהו שמצריך סבלנות. והסבלנות משתלמת, כך לפחות נראה לי. כך אני מרגיש.
אי אפשר שלא להתפעל מהידע הרב שיש לפראנזן. הידע שלו חוצה מרחקים וגבולות. הוא פשוט יודע המון. המון. והדבר מפליא. מעורר השתאות.
נראה לי גם שמשהו בספר מדבר על טוטאליות. על כריזמה. הרי אנדראס – בעל עבר מתוסבך - מנהל מעין כת, שאנשיה מעריצים אותו, סוגדים לו. הכריזמה והטוטאליות של אנדראס השפיעה על כולם עד כדי עיוורון. כל מי שבא במגע עימו, אינו יכול שלא לבוא לידי הערצה. עד כדי ביטול העצמי. כך גם טום. כך גם קולין, חברה של פיפ. אבל קולין ופיפ מצליחות איכשהו למצוא את המקום שלהן. למרות הכל. ובכך גם מצילות את עצמן.
פראנזן בונה כאן עלילה, עם נרטיבים שצריכים להתאחות לבסוף ולכן גם ישנם נושאים וקווים שלא טופלו עד הסוף. חושב שזהו החיסרון של הספר.
הספר הסתיים אך השאיר טעם של עוד. רצון לעוד. השתוקקות לעוד. נדמה כי פראנזן היה יכול להמשיך ולכתוב אבל החליט לעצור בנקודה הזו.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על טוהר - ספריה לעם #727