ככל הנראה, אני לא האדם הנכון לכתוב ביקורת על פראנזן.
בניגוד לרוב הקוראים של ספריו, אהבתי את חרות ולא סבלתי את התיקונים.
(כל כך לא סבלתי אותו, שלולא הייתי בסוף שבוע ארוך בבקתה מבודדת בלב יער בפנסילבניה ללא חומר קריאה נוסף בעברית, לא סביר שהייתי מגיעה לסופו).
אז בזכות חרות - החלטתי לנסות גם את טוהר, ספרו החדש.

גם את טוהר צלחתי רק בקושי, אבל לא מתוך הכרח. הפעם היה לי שפע של חומר קריאה בעברית, מה שאומר כמובן שהוא מוצלח יותר מהתיקונים בעיני, וכן, אני יודעת שזה הופך את דעתי ללא רלוונטית לרוב מוחלט של מי שקרא את ספריו של פראנזן.
למי שלא קרא אף ספר שלו עד היום, אין שום סיבה להתחיל דווקא מטוהר, מה שהופך את הביקורת שלי ללא רלוונטית באופן כללי.
שיהיה.

***

הפרק הראשון של "טוהר" מכיר לנו את פיפ, שהסוד הנורא והמביש ביותר שלה הוא שמה המלא: פיוריטי.
פיפ, צעירה בשנות העשרים לחייה, היא בת לאם תלותית המסרבת לגלות לה את זהותו של אביה (אביה של פיפ הכוונה, אבל בעצם, גם אביה שלה עצמה). פיפ עובדת בעבודה שהיא שונאת, בשכר נמוך, ואין לה מושג איך אי פעם תחזיר את ההלוואה שלקחה לשם לימודי הקולג' שלה.
כצפוי, היא סובלת מתסביך אב כזה או אחר, ומנהלת מערכות יחסים כושלות ואומללות.
היא מקבלת הצעת עבודה בפרוייקט "אור השמש" של אנדראס, סוג של ג'וליאן אסאנג', המדליף סודות ברשת ומאיים על מקצוע העיתונות הותיק (נושא שהיה אפשר לצפות כי יפותח במהלך הספר, והוא אמנם זוכה להתייחסות בהמשך, אך לא כזו שיש בה תובנות מעניינות או מעמיקות).
הצעת עבודה זו צפויה להשתלם לפיפ ולאפשר לה להחזיר את חובה, מה שכמובן מעורר תהיה: בזכות אלו כישורים מיוחדים רוצים אותה כל כך שם? האם אמה צודקת ומדובר בסוג של כת, האם צפוי לה ניצול כזה או אחר?

לא ברור אם פיפ נועדה להיות דמות מתוסבכת או סתם מייצגת סטנדרטית של דור ה-Y. כך או כך, בעיני היא היתה לא אמינה במיוחד.
אפשר לתהות האם בכלל אפשרי שסופר, גבר, בשנות החמישים לחייו, יצליח לכתוב צעירה, אשה, בשנות העשרים לחייה, באופן אמין. מצד שני, אפשר גם לתהות על האפשרות שלי, אשה ישראלית בשנות השלושים לחייה, לקבוע האם אשה אמריקאית בשנות העשרים לחייה כתובה באופן אמין.
נתתי לפראנזן להנות מהספק והמשכתי לפרק הבא.

הפרק הבא עוסק באנדראס ומתאר את ילדותו והתבגרותו במזרח גרמניה הקומוניסטית. אנדראס סובל מאם חולת נפש ומייחוס נעלה - אביו הוא בעל תפקיד חשוב בממשל - המאפשר לו למתוח גבולות באופן נדיר בממלכת השטאזי.
(אמהות בעייתיות לרוב יש בספר הזה. למעשה, הוא יוצר את התחושה שהורים מתפקדים הם עניין נדיר ביותר)
בבגרותו הוא עוסק בסיוע לנוער בסיכון. או סוג של סיוע. אחרי הכל, הוא מקפיד לשכב עם כל הנערות שעברו את גיל 16. לפחות על פי הצהרתן. לאחר נפילת המשטר, אנדראס הופך, לאו דוקא מהסיבות הטהורות ביותר, לפורץ הארכיון המזרח גרמני ולמדליף העוסק בחשיפת שערוריות.
אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, כידוע.
אלא אם כן הוא יגיע לאנדראס עצמו, חלילה.
אנדראס היה גם הוא דמות בלתי אמינה, ומה שיותר גרוע - בלתי נסבלת.

משפט שצד את עיני בחלק הזה היה התייחסות מסויימת של אנדראס לדמות נשית מרכזית בחלק זה:
"ושוב הרגיש אסיר תודה לה כי היא לא היתה סתם חכמה בדרכו הגברית, היא היתה חכמה בדרכים נשיות שלא היו ברשותו"
פרגון לנשים? האמנם?
כשמייחסים לנשים חכמה מיוחדת משלהם, אני לא יכולה שלא לתהות על המקום שנותנים להן בעולם ה"אמיתי", הגברי.

המשכתי לחלק השלישי בעיקר בשביל לא להישבר מוקדם מדי.

החלק השלישי הוא החלק שהשאיר אותי בתוך הספר.
החלק הזה מתאר את טום אברנת וליילה חילו, עיתונאים ובני זוג, את מערכת היחסים שלהם (או שמא עלי לומר מערכות, ברבים) ואת המרדף שלהם אחר סקופ.
את הקשר שלהם לעלילה לא אפרט מחשש לספוילר, אך זה החלק היותר אמין ומעניין בספר.
גם כאן, ניתן לזהות יחס בלתי אוהד לפמיניזם, מכיוון שליילה, לכאורה אשה עצמאית, מוכשרת וחזקה, סללה את דרכה המקצועית ע"י פיתוי מרצה וסופר מוערך, שנטש בשלה את אשתו.
כאן גם ניתן לזהות אירוניה של פראנזן כלפי עצמו:
"הוא התיישב לכתוב את הספר הגדול, את הרומן שיקנה את מקומו בקנון האמריקני המודרני. פעם היה די לכתוב את הקול והזעם או את וזרח השמש, אבל עכשיו הגודל היה חיוני. העובי, האורך"
וגם:
"כל כך הרבה ג'ונתנים. מגפה של ג'ונתנים ספרותיים. אם תקראי רק ביקורות ספרים של הניו יורק טיימס, תחשבי שזה השם הנפוץ באמריקה לבנים. שם נרדף לכישרון, גדולה, שאפתנות, חיוניות"
נקודה לזכות פראנזן, אם כי האירוניה העצמית לא גרמה לו לקצר...

בחלק הרביעי אנו חוזרים לפיפ ומגלים שהיא בחרה להצטרף לפרוייקט אור השמש וטסה לדרום אמריקה לשם כך.
שם היא מוצאת את עצמה בקרב קבוצת בחורות יפהפיות ועשירות המתוארות כ:
"הן כבר קראו את יוליסס כמה פעמים בגיל שתים עשרה בבתי הספר הפרטיים למחוננות על[...]
פיפ נוכחה שאין שום סיכוי שפרוייקט אור השמש הוא אפל או סוג של כת כי הבחורות האחרות שם לא היו מהסוג שטועה בחיים"
אנדראס, כצפוי הוא אליל, מושא התשוקה של כל הבנות, המסוגל לבחוש להן במוח בכף, כהגדרת הספר.
ההפרדה המגדרית בפרוייקט ברורה: הגברים עוסקים בפריצה למחשבים, נשים בתחקירים וכל מה שדורש קשר אנושי. חכמה נשית, שוב?
האם פיפ הסובלת, כאמור, מתסביך אב, תפתח מערכת יחסים עם אנדראס המבוגר ממנה? האם יתברר לקורא למה בכלל רצו אותה שם?
כן, אם יחבר את הנקודות מהפרקים הקודמים.
באחת השיחות שלה עם אנדראס הוא מספר לה על אמו:
"רוב חיי שנאתי אותה... ואני נזכר שאלו לא היו הסיבות האמיתיות, או לא הסיבה כולה. הן חצי הסיבה. החצי האחר הוא שלעולם לא אוכל להפסיק לאהוב אותה, למרות כל הסיבות האחרות. פעם אחר פעם אני שוכח את זה..."
והיא עונה:
"אולי האהבה חשובה יותר מהשנאה".
הרמתי גבה למקרא הקלישאה והמשכתי הלאה.

החלק החמישי חוזר אחורה בזמן, לחייו של טום עם גרושתו אנבל.
אנבל היא אשה יפהפיה, תלותית, בעלת עקרונות מעוותים.
זוכרים את ה"חכמה הנשית" מהחלק השני?
אנבל לוכדת את טום ברשת מפותלת של קורי היגיון דביקים וסבוכים המובנים רק לה. תיאור הויכוחים ביניהם, בהם טום הולך לאיבוד במעלה "עץ ההיגיון" הפרטי של אנבל חוזרים על עצמם במהלך הפרק.
קשה להימנע מהתחושה שמערכת היחסים בין טום לאנבל מייצגת איזשהו מאבק כוחות כללי בין גברים לנשים. אנבל איננה אשה אלא התגלמות הנשיות הפמיניסטית:
"שוב אפפה אותי התחושה הישנה של טעות זכרית בלתי נמנעת" מתאר טום את תחושותיו.
"מעשי היו כפרה על חוסר הוגנות מבנית. הכאיב לה שיש לי כישורים מעשיים"
אנבל מצדה מאשימה אותו בשם כל המין הנשי: "ובכל פעם אני חושבת כמה לא הוגן להיות אשה. אתה אפילו לא מבין כמה זה לא הוגן, אין לך מושג, שום מושג". ובוכה, כמובן. כי זה מה שנשים עושות.
אנבל, שנשיותה באה לידי ביטוי בהיותה מחוברת במובן הפיזי ביותר למחזור הירח, יושבת בבית ועוסקת ב"אמנות" שכל כולה עיסוק בגופה שלה, ללא אופק, ללא עתיד. טום הוא זה שמפרנס אותה, תוך שהוא נזהר לא להצליח יותר מדי כדי שלא לדכא אותה.
אנבל מסרסת את טום ומאמללת אותו עד שהוא מוצא כוחות לברוח מהזוגיות הזו.
כנראה שבכל זאת נשאר בו משהו מהגבריות שלו, איזה מזל.
טוב, לא רק מזל. גם ההיכרות עם אנדראס, הגבר והכריזמה השופעת והחברות איתו מצליחות לעורר את הגבריות החבויה של טום ולהוות נקודת משען שתחלץ אותו מתוך נישואיו האומללים והמסרסים.

שני הבאים עוסקים באנדראס ובפיפ, סוגרים את כל המעגלים ומחברים את קצוות העלילה.
כמו כן: האינטרנט כמשטר טוטאליטרי.
מי שהגיע עד כאן - מן הסתם כבר יתקשה לנטוש.

אז מהו טוהר?
ובכן, טוהר הוא לא מה שמאפיין את אנבל, אשה ש"כל הקטע שלה הוא להתנהל ללא דופי מבחינה מוסרית" כפי שמגדיר בעלה, וניסיון לגרום לכל הסובבים אותה להרגיש אשמים ונחותים.
גם לא הניסיון הבומבסטי ליצור עולם מטוהר ע"י אור השמש המחטא של ההדלפות, ניסיון התלוי בכריזמה של המדליף ובאישיותו שלעולם אינה יכולה להיות טהורה דיה בכדי להניף אצבע מאשימה כלפי כל העולם.

האם טוהר הוא צעירה מבולבלת ופסיבית המובלת ע"י אחרים (אבל מצליחה להישאר טהורה ולא לשכב עם אנדראס הנערץ למרות הפיתוי העז, תארו לעצמכם!), ומאמינה שהאהבה תנצח?
"רק כששבו ונפתחו ארובות השמים, והגשם מחשכת האוקיינוס העצום במערב ניתך על גג המכונית, וקולות האהבה גברו על הצליל האחר - רק אז האמינה שאולי תצליח."
פיפ, מהווה תיקון מסויים לאמה, שכן היא "יכולה לעשות את מה שהיא עושה, כלומר לא לחשוב, פשוט לזוז, פשוט לשמוח בגופה" בניגוד לאמה שהרעיבה את עצמה, ומשטרה את גופה בכל כך הרבה דרכים.
הטוהר של פיפ בולט גם בפתיחה ובסיום של הספר, בין כמעט-קיום יחסי מין מזדמנים עם בחור אקראי למימוש האהבה בינה לבין אותו הבחור על מצע של מערכת יחסים אמיתית, טהורה.
(כן, נו ספוילר. מצטערת. לכו תכתבו ביקורת על ספר של 637 עמודים בלי שום ספוילרים).
או שאולי כל זה אינו אלא תיאור אירוני?
לפראנזן הפתרונים.

את השורה הסופית שלי כבר כתבתי בהתחלה:
אם טרם קראתם את פראנזן, אל תתחילו דווקא בטוהר.
אם קראתם כבר, אתם לא זקוקים לדעתי על הספר כדי להחליט אם לקרוא את טוהר או לא.
ספר קריא, מושך ומעורר סלידה, עוסק במגוון נושאים, אך לאו דוקא לעומק, ובהחלט ארוך מדי ביחס למה שיש לו להציע.

ככל הנראה, אני לא האדם הנכון לכתוב ביקורת על פראנזן.
בניגוד לרוב הקוראים של ספריו, אהבתי את חרות ולא סבלתי את התיקונים.
(כל כך לא סבלתי אותו, שלולא הייתי בסוף שבוע ארוך בבקתה מבודדת בלב יער בפנסילבניה ללא חומר קריאה נוסף בעברית, לא סביר שהייתי מגיעה לסופו).
אז בזכות חרות - החלטתי לנסות גם את טוהר, ספרו החדש.

גם את טוהר צלחתי רק בקושי, אבל לא מתוך הכרח. הפעם היה לי שפע של חומר קריאה בעברית, מה שאומר כמובן שהוא מוצלח יותר מהתיקונים בעיני, וכן, אני יודעת שזה הופך את דעתי ללא רלוונטית לרוב מוחלט של מי שקרא את ספריו של פראנזן.
למי שלא קרא אף ספר שלו עד היום, אין שום סיבה להתחיל דווקא מטוהר, מה שהופך את הביקורת שלי ללא רלוונטית באופן כללי.
שיהיה.

***

הפרק הראשון של "טוהר" מכיר לנו את פיפ, שהסוד הנורא והמביש ביותר שלה הוא שמה המלא: פיוריטי.
פיפ, צעירה בשנות העשרים לחייה, היא בת לאם תלותית המסרבת לגלות לה את זהותו של אביה (אביה של פיפ הכוונה, אבל בעצם, גם אביה שלה עצמה). פיפ עובדת בעבודה שהיא שונאת, בשכר נמוך, ואין לה מושג איך אי פעם תחזיר את ההלוואה שלקחה לשם לימודי הקולג' שלה.
כצפוי, היא סובלת מתסביך אב כזה או אחר, ומנהלת מערכות יחסים כושלות ואומללות.
היא מקבלת הצעת עבודה בפרוייקט "אור השמש" של אנדראס, סוג של ג'וליאן אסאנג', המדליף סודות ברשת ומאיים על מקצוע העיתונות הותיק (נושא שהיה אפשר לצפות כי יפותח במהלך הספר, והוא אמנם זוכה להתייחסות בהמשך, אך לא כזו שיש בה תובנות מעניינות או מעמיקות).
הצעת עבודה זו צפויה להשתלם לפיפ ולאפשר לה להחזיר את חובה, מה שכמובן מעורר תהיה: בזכות אלו כישורים מיוחדים רוצים אותה כל כך שם? האם אמה צודקת ומדובר בסוג של כת, האם צפוי לה ניצול כזה או אחר?

לא ברור אם פיפ נועדה להיות דמות מתוסבכת או סתם מייצגת סטנדרטית של דור ה-Y. כך או כך, בעיני היא היתה לא אמינה במיוחד.
אפשר לתהות האם בכלל אפשרי שסופר, גבר, בשנות החמישים לחייו, יצליח לכתוב צעירה, אשה, בשנות העשרים לחייה, באופן אמין. מצד שני, אפשר גם לתהות על האפשרות שלי, אשה ישראלית בשנות השלושים לחייה, לקבוע האם אשה אמריקאית בשנות העשרים לחייה כתובה באופן אמין.
נתתי לפראנזן להנות מהספק והמשכתי לפרק הבא.

הפרק הבא עוסק באנדראס ומתאר את ילדותו והתבגרותו במזרח גרמניה הקומוניסטית. אנדראס סובל מאם חולת נפש ומייחוס נעלה - אביו הוא בעל תפקיד חשוב בממשל - המאפשר לו למתוח גבולות באופן נדיר בממלכת השטאזי.
(אמהות בעייתיות לרוב יש בספר הזה. למעשה, הוא יוצר את התחושה שהורים מתפקדים הם עניין נדיר ביותר)
בבגרותו הוא עוסק בסיוע לנוער בסיכון. או סוג של סיוע. אחרי הכל, הוא מקפיד לשכב עם כל הנערות שעברו את גיל 16. לפחות על פי הצהרתן. לאחר נפילת המשטר, אנדראס הופך, לאו דוקא מהסיבות הטהורות ביותר, לפורץ הארכיון המזרח גרמני ולמדליף העוסק בחשיפת שערוריות.
אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, כידוע.
אלא אם כן הוא יגיע לאנדראס עצמו, חלילה.
אנדראס היה גם הוא דמות בלתי אמינה, ומה שיותר גרוע - בלתי נסבלת.

משפט שצד את עיני בחלק הזה היה התייחסות מסויימת של אנדראס לדמות נשית מרכזית בחלק זה:
"ושוב הרגיש אסיר תודה לה כי היא לא היתה סתם חכמה בדרכו הגברית, היא היתה חכמה בדרכים נשיות שלא היו ברשותו"
פרגון לנשים? האמנם?
כשמייחסים לנשים חכמה מיוחדת משלהם, אני לא יכולה שלא לתהות על המקום שנותנים להן בעולם ה"אמיתי", הגברי.

המשכתי לחלק השלישי בעיקר בשביל לא להישבר מוקדם מדי.

החלק השלישי הוא החלק שהשאיר אותי בתוך הספר.
החלק הזה מתאר את טום אברנת וליילה חילו, עיתונאים ובני זוג, את מערכת היחסים שלהם (או שמא עלי לומר מערכות, ברבים) ואת המרדף שלהם אחר סקופ.
את הקשר שלהם לעלילה לא אפרט מחשש לספוילר, אך זה החלק היותר אמין ומעניין בספר.
גם כאן, ניתן לזהות יחס בלתי אוהד לפמיניזם, מכיוון שליילה, לכאורה אשה עצמאית, מוכשרת וחזקה, סללה את דרכה המקצועית ע"י פיתוי מרצה וסופר מוערך, שנטש בשלה את אשתו.
כאן גם ניתן לזהות אירוניה של פראנזן כלפי עצמו:
"הוא התיישב לכתוב את הספר הגדול, את הרומן שיקנה את מקומו בקנון האמריקני המודרני. פעם היה די לכתוב את הקול והזעם או את וזרח השמש, אבל עכשיו הגודל היה חיוני. העובי, האורך"
וגם:
"כל כך הרבה ג'ונתנים. מגפה של ג'ונתנים ספרותיים. אם תקראי רק ביקורות ספרים של הניו יורק טיימס, תחשבי שזה השם הנפוץ באמריקה לבנים. שם נרדף לכישרון, גדולה, שאפתנות, חיוניות"
נקודה לזכות פראנזן, אם כי האירוניה העצמית לא גרמה לו לקצר...

בחלק הרביעי אנו חוזרים לפיפ ומגלים שהיא בחרה להצטרף לפרוייקט אור השמש וטסה לדרום אמריקה לשם כך.
שם היא מוצאת את עצמה בקרב קבוצת בחורות יפהפיות ועשירות המתוארות כ:
"הן כבר קראו את יוליסס כמה פעמים בגיל שתים עשרה בבתי הספר הפרטיים למחוננות על[...]
פיפ נוכחה שאין שום סיכוי שפרוייקט אור השמש הוא אפל או סוג של כת כי הבחורות האחרות שם לא היו מהסוג שטועה בחיים"
אנדראס, כצפוי הוא אליל, מושא התשוקה של כל הבנות, המסוגל לבחוש להן במוח בכף, כהגדרת הספר.
ההפרדה המגדרית בפרוייקט ברורה: הגברים עוסקים בפריצה למחשבים, נשים בתחקירים וכל מה שדורש קשר אנושי. חכמה נשית, שוב?
האם פיפ הסובלת, כאמור, מתסביך אב, תפתח מערכת יחסים עם אנדראס המבוגר ממנה? האם יתברר לקורא למה בכלל רצו אותה שם?
כן, אם יחבר את הנקודות מהפרקים הקודמים.
באחת השיחות שלה עם אנדראס הוא מספר לה על אמו:
"רוב חיי שנאתי אותה... ואני נזכר שאלו לא היו הסיבות האמיתיות, או לא הסיבה כולה. הן חצי הסיבה. החצי האחר הוא שלעולם לא אוכל להפסיק לאהוב אותה, למרות כל הסיבות האחרות. פעם אחר פעם אני שוכח את זה..."
והיא עונה:
"אולי האהבה חשובה יותר מהשנאה".
הרמתי גבה למקרא הקלישאה והמשכתי הלאה.

החלק החמישי חוזר אחורה בזמן, לחייו של טום עם גרושתו אנבל.
אנבל היא אשה יפהפיה, תלותית, בעלת עקרונות מעוותים.
זוכרים את ה"חכמה הנשית" מהחלק השני?
אנבל לוכדת את טום ברשת מפותלת של קורי היגיון דביקים וסבוכים המובנים רק לה. תיאור הויכוחים ביניהם, בהם טום הולך לאיבוד במעלה "עץ ההיגיון" הפרטי של אנבל חוזרים על עצמם במהלך הפרק.
קשה להימנע מהתחושה שמערכת היחסים בין טום לאנבל מייצגת איזשהו מאבק כוחות כללי בין גברים לנשים. אנבל איננה אשה אלא התגלמות הנשיות הפמיניסטית:
"שוב אפפה אותי התחושה הישנה של טעות זכרית בלתי נמנעת" מתאר טום את תחושותיו.
"מעשי היו כפרה על חוסר הוגנות מבנית. הכאיב לה שיש לי כישורים מעשיים"
אנבל מצדה מאשימה אותו בשם כל המין הנשי: "ובכל פעם אני חושבת כמה לא הוגן להיות אשה. אתה אפילו לא מבין כמה זה לא הוגן, אין לך מושג, שום מושג". ובוכה, כמובן. כי זה מה שנשים עושות.
אנבל, שנשיותה באה לידי ביטוי בהיותה מחוברת במובן הפיזי ביותר למחזור הירח, יושבת בבית ועוסקת ב"אמנות" שכל כולה עיסוק בגופה שלה, ללא אופק, ללא עתיד. טום הוא זה שמפרנס אותה, תוך שהוא נזהר לא להצליח יותר מדי כדי שלא לדכא אותה.
אנבל מסרסת את טום ומאמללת אותו עד שהוא מוצא כוחות לברוח מהזוגיות הזו.
כנראה שבכל זאת נשאר בו משהו מהגבריות שלו, איזה מזל.
טוב, לא רק מזל. גם ההיכרות עם אנדראס, הגבר והכריזמה השופעת והחברות איתו מצליחות לעורר את הגבריות החבויה של טום ולהוות נקודת משען שתחלץ אותו מתוך נישואיו האומללים והמסרסים.

שני הבאים עוסקים באנדראס ובפיפ, סוגרים את כל המעגלים ומחברים את קצוות העלילה.
כמו כן: האינטרנט כמשטר טוטאליטרי.
מי שהגיע עד כאן - מן הסתם כבר יתקשה לנטוש.

אז מהו טוהר?
ובכן, טוהר הוא לא מה שמאפיין את אנבל, אשה ש"כל הקטע שלה הוא להתנהל ללא דופי מבחינה מוסרית" כפי שמגדיר בעלה, וניסיון לגרום לכל הסובבים אותה להרגיש אשמים ונחותים.
גם לא הניסיון הבומבסטי ליצור עולם מטוהר ע"י אור השמש המחטא של ההדלפות, ניסיון התלוי בכריזמה של המדליף ובאישיותו שלעולם אינה יכולה להיות טהורה דיה בכדי להניף אצבע מאשימה כלפי כל העולם.

האם טוהר הוא צעירה מבולבלת ופסיבית המובלת ע"י אחרים (אבל מצליחה להישאר טהורה ולא לשכב עם אנדראס הנערץ למרות הפיתוי העז, תארו לעצמכם!), ומאמינה שהאהבה תנצח?
"רק כששבו ונפתחו ארובות השמים, והגשם מחשכת האוקיינוס העצום במערב ניתך על גג המכונית, וקולות האהבה גברו על הצליל האחר - רק אז האמינה שאולי תצליח."
פיפ, מהווה תיקון מסויים לאמה, שכן היא "יכולה לעשות את מה שהיא עושה, כלומר לא לחשוב, פשוט לזוז, פשוט לשמוח בגופה" בניגוד לאמה שהרעיבה את עצמה, ומשטרה את גופה בכל כך הרבה דרכים.
הטוהר של פיפ בולט גם בפתיחה ובסיום של הספר, בין כמעט-קיום יחסי מין מזדמנים עם בחור אקראי למימוש האהבה בינה לבין אותו הבחור על מצע של מערכת יחסים אמיתית, טהורה.
(כן, נו ספוילר. מצטערת. לכו תכתבו ביקורת על ספר של 637 עמודים בלי שום ספוילרים).
או שאולי כל זה אינו אלא תיאור אירוני?
לפראנזן הפתרונים.

את השורה הסופית שלי כבר כתבתי בהתחלה:
אם טרם קראתם את פראנזן, אל תתחילו דווקא בטוהר.
אם קראתם כבר, אתם לא זקוקים לדעתי על הספר כדי להחליט אם לקרוא את טוהר או לא.
ספר קריא, מושך ומעורר סלידה, עוסק במגוון נושאים, אך לאו דוקא לעומק, ובהחלט ארוך מדי ביחס למה שיש לו להציע.