העיניים מביטות בעטיפת הספר, לאחר שנטלתי אותי בידי הימנית: בחור, אולי בשנות העשרים לחייו, תצלום של גבו, פלג גופו העליון, לובש חולצה של להקת נירוונה, צווארון קרוע, הגב העליון חשוף מעט, קעקוע שלא ברור מהו. מכנסיי ג'ינס, התצלום נעצר בירכיים, הברכיים אינן נראות. הידיים שמוטות, כמו ממתינות, משתהות או שמא באיזו נקודת הנחה בהוויית הדברים. הרקע, חניון תת קרקעי או בניין נטוש. לא ברור. הפנים לא נראות, החניון מעומעם. בדומה לפרצוף בחולצה, עיניים בצורת איקס. משהו טמיר, נסתר, יותר מכל, נכסף. כמהָ. הגעגוע מתחיל להתפזר בכמויות קטנות. וכך, 'בוא כמו שאתה', כשמו של השיר האייקוני של נירוונה 'come as you are', הינו ספר מסע שכולו געגוע מתפקע. מייל שנשלח ממאיה, מביא את איתמר לנסוע צפונה, לבקר אותה ואת רוני – הילדה המשותפת של מאיה ויותם. מאיה, יותם ואיתמר, שלושת הצלעות, שלושת הקודקודים במשולש. זהו סיפור התבגרות בשנות התשעים, בהם מוסיקת הגראנג', נפוצה, השפיעה בכוחה הרב, בגיטרות החשמליות, באהבה, בהתבגרות, בנעורים שכבר לא יחזרו, בדיסטורשן שמערפל את העולם, ממסך אותו אל תוך מחשבות והרהורים חוזרים ונשנים, כאלה שכנראה עדיין יצופו ויעלו, בכל פריטת דיסטורשן, אין זה משנה באיזה זמן. איתמר נוסע לבקר את מאיה ורוני, כאשר חייו כביכול 'מסודרים', כקופירייטר. חלומו להיות סופר לא התממש ואהבתו למאיה לא התממשה. החוטים שהתפרקו טרם שבו למקומם. חיווט החוטים בערפולו, במורכבותו. השיחה של מאיה, מערערת את סדר חייו של איתמר, המחשבות והרגשות שהודחקו, שבים וצפים. מאיה הייתה הטריגר שהעלה את מה שהיה חבוי, נסתר, ממתין לסימן. קרה משהו ליותם ואיתמר עוזב את המרכז, דירתו הקטנה והנוחה ונוסע לצפון. עם הנסיעה, נפרשת לפנינו מערכת היחסים בין איתמר – מאיה – יותם, אך גם את ילדותו ובגרותו של איתמר: יתמותו, נדודיו עם אביו – מעבר דירות לעיתים תכופות, זוג חברים מבוגרים אצלם איתמר מוצא מקום כלשהו של נחמה בחייו המעורערים, דמויות מבוגרות שהיו חסרות בחייו, ובעיקר זו האהבה הראשונית, ההיולית, זאת שמשפיעה רבות על חייו של איתמר. נדמה לי שכולנו יכולים לזכור את האהבה הראשונה שלנו, עד כמה נוכחנו, הושפענו, דמענו, קיווינו, פיללנו, חששנו, כאבנו. איתמר אוהב את מאיה, גם בהווה. המסע אל עבר מאיה, יותם ורוני, הוא מסע של איתמר אל תוך עצמו, השאלות הלא פתורות, ההיעלמויות, מנסות למצוא את מקומן, לבוא אל פתרונן. האם כך קרה? לא בטוח. אך איתמר היה חייב לצאת מהמקום הבטוח למסע זה. וכמו בספרי מסע הגיבור עובר איזו טלטלה, משהו מנסה לבוא אל פתרונו, אל קיומו האחר, אל השתנותו. וזה קשה, מסע ההתבגרות הזה או שמא מסע ההתפכחות. איתמר נוסע צפונה, אך גם יוצא למסע בנפשו. בתוכה כוחה של האהבה וכוחה של המוזיקה. המוזיקה משמשת מטאפורה להלך הרוח של הגיבור אך גם להלך הרוח של התקופה. למשל: כשרדיוהד מופיעים, יש איזו ראשוניות יוקדת, מתפקעת, בדומה לאהבה ראשונה. לא פלא, שהשיר האהוב על מאיה הוא 'black' של פרל ג'אם ובפרט השורה 'יום אחד את תהיי השמש בשמיים של מישהו אחר', כמה אירוני. איתמר נוסע בעקבות המייל והשיחה ממאיה, נוסע לראות מה קרה ליותם. המפגש עם מאיה ויותם, הוא בעצם מפגש עם העבר - הדברים שהיו וחלפו מן העולם, עם ההווה – הדברים שנותרו קיימים, נושמים בנפשם של הגיבורים ובפרט בנפשו של איתמר ועם העתיד – כיצד ממשיכים מכאן הלאה. איתמר חלם להיות סופר ונדמה כי המסע צפונה, הינו מסע אל עצמו, אך גם מסע בו הספר שרצה נכתב. הסיפור שרצה לכתוב התממש. המילים הכתובות של הספר, מספרות את סיפורו של איתמר, אך מספרות סיפור של דור שלם שגדל על אותה מוזיקה, על ההופעות ששוברות את משטחי המציאות, מערערות את הקיום ומאפשרות מבט אחר, שונה, כזה שיש בו ניסיון להבין ולקבל משמעות בעולם שבו המשמעות נמוגה והתפוררה אל תוך אדמה נפערת.

יש לי נטייה לשמור חסד לסופרים שאני אוהב, כלומר אוהב את הדברים שהם כותבים, את המילים הרוחשות על הדף הלבן, את המשפטים הניתזים, את הפסקאות הגדושות, הדיאלוגים השנונים. כשספר מסוים של סופר כלשהו או סופרת, מוצאים חן בעיניי, אני אתחיל לחקור, לחפש אחר ספרים נוספים, אקרא עוד מהם. כלומר זה עובד לשני הכיוונים: דבר חדש שהולך ובא עם הזמן, או סופר שכבר עומדים מאחוריו ספרים נוספים. הספר הראשון שנחשפתי אליו של איילת גונדר גושן הוא 'לילה אחד מרקוביץ'', שסחף אותי בעלילה שבו, אך בעיקר בהבנת נפש האדם הניבטת בתבונתה של גונדר גושן. משם המשכתי לספרים אחרים, עקבתי בציפייה אחר ספר חדש שיוצא. והנה הגיע זמנו של 'רילוקיישן'. מילה לועזית. עיתוק בעברית. אז מיכאל ולילך העתיקו את מגוריהם מישראל לארצות הברית, יחד עם בנם אדם. הם נמצאים בקליפורניה, מיכאל עובד בהייטק ולילך בבית אבות. שניהם שם, אך עדיין לא ממש שם. ללילך, קוראים לילה (לאמריקאים קשה לבטא 'ך') ולמיכאל, מיכּאל. לילך מציגה כך את שמה, למרות שממשיכים לקרוא לה לילה ומיכאל לא מתקן. מניח להם לקרוא לו כך. במילים אלו, יחד עם פסקה בודדת שבה מתואר החשש של איך אדם שוסטר בנם, יכול לרצוח את ג'מאל ג'ונס. כלומר, יחד עם הרצח, אשר האמריקאים חושדים שאדם הוא הרוצח, הספקות של לילך, מגיעה הפסקה בה מתוארים השמות של לילך ומיכאל ואיך באמת קוראים להם באמריקה. איך לא מבטאים את שמם נכון וכיצד מיכאל לא מתקן אותם ולילך עוד איכשהו מנסה. מיכאל הוא זה שכבר התרגל, הפך להיות חלק מהמקום, לילך היא זו שעדיין נטועה רגל בישראל, במדינה האחרת, בזהות היהודית, מחפשת את מקומה, אישית, מקצועית, משפחתית. וזה לא ההבדל היחיד ביניהם. העלילה מתפתחת, תחת החשדנות באדם שעשה מעשה רצח, תוך כדי חוג של קרב מגע שאדם הולך אליו, אותו מעביר אורי, חייל לשעבר בסיירת מטכ"ל. בתוך לילך מתהווה הספק, לאיטו, כמו קליפות של עץ אקליפטוס. לילך היא המעורערת, מטילת הספק, הלא בוטחת, החושדת ומיכאל הוא הרציונלי, זה שבוטח, לא חושד, אינו מטיל ספק וגם אם יש כזה הוא אינו מאפשר לו לצמוח ולגדול. לילך היא אי רציונלית, מצמיחה ומטפחת ספקות זעירות, אשר אצלה הולכות וגדלות. הסיפור אף חושף אותנו לאירועים שהתרחשו בישראל, מה שהוביל את לילך ומיכאל לבצע רילוקיישן – עיתוק (אולי לבסוף המילה תיכנס לשימוש אצלי). מלחמת לבנון השנייה הותירה צלקות ולא אחשוף יותר מכך. ארץ ישראל פצועה מוכה אך גם אהובה "אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאשה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים", מספרת לילך. היא רוצה לברוח ממלחמות, מכאבים לא רצויים, לחפש מסתור והגנה והאירוניה היא, שבאמריקה, החופשית והליברלית, הכל יכולה – למי שברשותו מספיק כסף, מתגלה הגזענות, האנטישמיות, השנאה, המלחמה. מלחמה מבית, בתוכה נמצא הילד שלה, אדם (אולי שם המעיד על האפשרות שזה יכול לקרות לכל אדם, בן אנוש, בכל זמן). לילך ניסתה לברוח מהארץ, והנה עומד למולה אורי, דמותו של האיש המגן, החזק, המכין גדרות ותיל. זה השולח את ילדי החוג לפטרל, זה המחנך לדרך של הגנה שהיא מתקפה. אורי הוא סמל למה שהיא ברחה ממנו כביכול, והנה הוא זה שמנסה לשמור עליה. לילך מתנגדת לדרך זו, אך משלימה איתה. היא כבר חלק ממנה. אין לה ברירה.
זה סיפור על חיפוש של בית. מקום להיות בו. מקום להרגיש בו נוח. מקום לחיות בו ללא חששות. ללא פחדים: "אולי אף פעם לא אהיה בבית, לא פה ולא שם", ממלמלת לעצמה לילך. כי זו היא, נטולת הספקות, מלאת ההרהורים, כוויות שאינן מתרפאות, פצעים שאינם מגלידים. היא שבורחת, נמצאת במנוסה, אך לא באמת יכולה לברוח. וזו גם הארץ אשר לילך נמצאת בה, חושדת, מחטטת, לא באמת מאפשרת. כשלילך מספרת על ניסיון לפגוש מטפלת, היא כותבת על כך שסיימה את הטיפול עקב הבדלים בין תרבותיים. המטפלת משיבה לה במילים האלה: "הבעיה האמיתית היא שאין לך שפה לדבר בה עם עצמך, כי נראה לי, לילה, שאת מרגישה קצת זרה בכל מקום, לא רק באמריקה".
וזה סיפור על בגידה. בגידה של הארץ בלילך, היא זו אשר גרמה לה לטראומה ולטרגדיה. בגידה של לילך ומשפחתה בארץ, אלה הם שנוסעים ובורחים למקום אחר, בזמן שהארץ גידלה אותם, הפיחה בהם חיים. ומפאת רצון לא לחשוף יותר מדי פרטים, אפסיק כאן למנות את הבגידות.
השפה של גונדר גושן קולחת, רצופת מתח, משוועת, בעלת דימויים שופעים, מדויקים, נכונים. שפה מושכת, מפתה, כפי שאמריקה יכולה להיות. הבנת דקויות נפש האדם אשר מתגלה לפרקים - נמצאת ומחלחלת, היחסים ביניהם, המחשבות, השרעפים, האהבות, השנאות, המרווחים של בין רגשות, נספגת לעיתים בתוך הסיפור שנבנה והמתח שנוצר. ולפעמים זה מספיק. אין צורך ביותר מכך. למרות הציפיות שהיו לי. כי עלילה טובה, כתיבה קולחת, שפה עשירה, יכולים להספיק ולהוות נחמה לנפש פצועה בפתחה של עונת האביב המבוששת לבוא.

את נעה ידלין הכרתי מ 'בעלת הבית' המוכר שזכה בפרס ספיר והנה נקרה לדרכי גם 'אנשים כמונו', שהתחלתי אותו לפני שניים שלושה שבועות וסיימתי אותו היום. כעת מתיישב מול המחשב מנסה לנסח מחשבות שונות הבאות והולכות, הולכות ובאות. העלילה די פשוטה, האורכת כשנה, משפחה שעברה לאזור מפוקפק בתל אביב, זוג הורים – אסנת ודרור, שתי בנות – חנה וחמוטל, מגלה עולמות שונים סביבה המפרים את שלוותה. עולמות שונים המערערים את השקט הקיים. את ההווה המתמשך. אחד מהם הוא ישראל השכן, שבתחילה אורחים שבאו לבקר את המשפחה, תפסו את החניה שלו והדבר מכעיס את ישראל. שני זוגות נוספים נמצאים ברקע הם, חורחה ומיכל, זוג העוסק בתיאטרון, וליאור ושני, זוג העוסק בלא ברור בדיוק מה, ידוע שיש להם כלבים והם מסוכסכים עם ישראל. שני הזוגות מייצגים עולמות שונים ומנוגדים, המציבים מראה למול עיניהם של אסנת ודרור ובעיקר למול עיניה של אסנת, הדמות הראשית בסיפור: מצד אחד חורחה ומיכל, הזוג האליטיסטי, הבורגני, עיסוקם בתיאטרון, הם רוצים את הטוב לבת שלהם ומנסים שתתקבל לבית הספר המיוחד בשכונה, אך לא באמת, הם פותחים לעצמם אפשרות נוספת, הרי מה שחשוב בעולם בורגני, פסאודו קפיטליסטי, הוא לשמור על כל האפשרויות פתוחות, הוא המגוון, הבחירה שנמצאת. למולם נמצאים שני וליאור, אלה אשר מגדלים כלבים, עם פנים מפחידות, נביחות, אשר עם בתם תובל, חמוטל מתיידדת במהרה. אלה אשר מתחת לחזות שלהם, נחבאת עלילה נבזית שטרם ברור מה היא. החשד נמצא שם תמיד, בעיקר מצדה של אסנת, שלא מאמינה לפרצופים היפים, לחיוכים הניבטים מצד שניהם ולמילים המפותלות. היא אינה חושדת בישראל כאשר תיבת הדואר מושחתת, בביתם יש חשד לפריצה. היא מפקפקת יותר בחזותם המתעתעת של שני וליאור ובכלב שנתנו לה ולדרור במתנה, אשר בחזותו המפחידה, עולה דבר מה מאיים יותר.
עקב המעבר, מתגלפות להן שכבות של הגנה אשר היו ושכבו שם, כנראה שנים: היחסים בין אסנת ודרור מתחילים להתערער, מחשבות על יחסים של אסנת עם גלעד, חינוך של חנה וחמוטל. ידלין כותבת על הווה הנתון לפקפוק. על תת מודע הולך ומתמלא, גודש את עולמם של הדמויות ואת עולמו של הקורא. ההווה אינו מה שקיים, מה שמתהווה, אלא הוא זה הרוחש, המבעבע, מתחת לשגרת היום יום. וזה חלק מהיופי בכתיבה של ידלין: דברים אינם מתפוצצים, אינם מגיעים בקול רעש גדול, אלא מבעבעים לאיטם, כמו גייזר, מים ההולכים ומבעבעים בתוכו, אך בכלל לא בטוח שיתפוצצו, אלא ימשיכו לבעבע, לעיתים יותר מדי קרובים למאגמה, לעיתים מתרחקים, לעיתים רועשים, לעיתים שקטים, אך תמיד נעים באיטיות מתמדת, ההולכת ונמשכת. הכתיבה של ידלין לא מפרקת את המציאות, אלא מעלה אותה על תהיותיה, הרהוריה, ספקותיה, לבטיה. בדומה ללבטים עמוקים, הרדומים אי שם בתוכנו, בתוך הנימים הדקים, ספוגים בתוך דמנו אנו, אך נותרים טמירים ונעלמים, חבויים ונסתרים, מקיצים במפגשים שונים, צפויים ובלתי צפויים. "תמיד יש גדר ומישהו מעבר לה" כך נכתב באחד המשפטים לקראת סוף הספר. כנראה שככה, בדומה לאירוניה העולה משמו של הספר, 'אנשים כמונו', אף אחד לא באמת כמונו, אנחנו לא יכולים להידמות באמת לאף אחד, אין כזה דבר כמונו קולקטיבי, וגם שאנחנו מנסים להידמות, הדמיון רחוק מהמציאות. תמיד יש עוד גדר, עוד חומה, ומעבר להם, מישהו, משהו, מאוויים, כיסופים, רצונות, חשקים. לא תמיד ניתן לפרוץ, ניתן להתקדם, אך הגדר תעמוד שם, ניצבת למולנו, גם אם עברנו אחת, תמתין אחת נוספת תחתיה.

בכריכת הספר, איור של שתי מכוניות, אחת ירוקה ואחת ורודה. נראה כי הן נוסעות אל אותו כיוון, אך האחת מקדימה את השנייה. ומאידך, אינני בטוח, האם לפנים של המכונית מעיד על כיוון הנסיעה או שמא זהו החלק האחורי והמכוניות נוסעות בכיוון הנגדי. סימן שאלה הנותר פתוח. הודאות היא בכך שמכונית אחת מקדימה את השנייה ושתי המכוניות מקבילות אחת לשנייה. בספר היפהפה שכתבה סמדר שטינברג, מתמזגים להם סיפורים שונים, הקשורים זה בזה, נמהלים זה בזה, נמתחים זה בזה, בין אם בקשר גורדי, הדוק, חזק ובין אם בקשר רופף, קלוש, מתכלה. אך בכל, הסיפורים נקשרים זה בזה. הספר מתחיל עם בני ואריקה שמגיעים לטקס בו בני אמור היה לנאום, אך למעשה הטקס התקיים עשור קודם לכן, והדמנציה של בני מתחילה את שרשרת הסיפורים, עם דמויות שונות, אשר ישפיעו זו על זו. בני ואריקה פוגשים את שפיצר, מאהבה של אריקה ומשם סיפור נכרך בסיפור. חיינו כהרף עין, על אהבותינו, אכזבותינו, תקוותינו, כאבינו, דרכינו. והנה, קצת יותר ממאתיים וחמישים עמודים, נפרשים חיים שלמים, הכרוכים זה בזה. הדבר הבולט הינו הקשר הבין דורי ועל כך שהגורל הנשקף מהורינו, ממשיך למתוח את החוט ההולך ומתאחה אף בדורות שלאחר מכן. יש משהו בחוסר אפשרות לברוח מהגורל הרודף אחריך. הזוגיות של בני ואריקה הינה זוגיות מתפתלת, יודעת עליות ומורדות, ובתוכה מחלתו של בני ואישיותו ההולכת ודועכת ובתוך כך, מאהבה של אריקה, שפיצר. פתלתלות עיקשת, אבן שואבת, הימלטות בלתי נמנעת. אחד הסיפורים המתמזגים הינו סיפורה של אמו של שפיצר, אשר הולכת ומתקרבת למותה ממחלת הסרטן וכבקשה אחרונה היא מפללת למנוע את חלקת הקבר של רות, המאהבת של בעלה שכבר נמצא בעולם שכולו טוב. כלומר, דור אחר דור, גורל רודף גורל והדרך לחמוק ולברוח מכך, כנראה קשה יותר מאשר להיכנע להתהוותם של הדברים. המציאות הרבה יותר חזקה ממה שאנחנו חושבים. אט אט אנחנו מתוודעים לדמויות השונות, מגלים את הקשרים השונים, את החיבורים השונים, את השפעתן של הדמויות אחת על השנייה. בטוויית חוטים איטית, ארוכה, אך מאוד משמעותית. לקח לי זמן להיקשר לדמויות אך ברגע שזה קרה, הרגשתי אותן נמצאות בתוכי. אני בעיקר מרגיש את המציאות שהינה גדולה יותר מכל דבר אחר. הרצון לברוח ממנה, לעיתים בלתי אפשרי. שבע דרכים לאיבוד. לא שבע דרכים ללכת לאיבוד. אלא שבע דרכים לאיבוד. כל דרך ואובדנה היא. כל דרך וסיפורה שלה. לא דרך אחת לאיבוד אלא שבע דרכים. בכל דרך גם יש עוד דרכים נוספות שבהן ניתן ללכת לאיבוד. המציאות המורכבת של חיינו. במהלך הקריאה חשבתי על מי שאנחנו והאישיות שלנו, הדרכים בחיינו, הבחירות בחיינו ומאידך על ההורים, מה שהם מנחילים לנו, על חייהם שלהם ועל מי שאנחנו בתוך החיים שלהם. על הבחירות שלהם ומה מתוכן אנחנו מגשימים בחיינו אנו. על הדמיון והשוני. על ההתאחות ועל ההפרדות. על הזמניות ועל הארעיות. לקח לי קצת זמן לקרא את הספר. אינו נקרא בנשימה אחת. אלא בנשימות איטיות, ארוכות, פנימה והחוצה. פנימה. החוצה. מרגיש שהספר נותר בתוכי ובתומו חשבתי על השיר הזה של עמיר לב, 'יכולנו לראות':

השארת לי מקום אהובתי
הצעת לי לשתות
עברנו בשער הגיא
ראינו שקדיות פורחות
זה לא היה מזמן
כמה שבועות
היינו קרובים
יכולנו לראות

זרים בכלא
עובדים במפעל
דומים יותר להורים
דיברתי עם אלוהים
בין העצים בכפר
בין הבתים בעיר
חושב עליך
מסתובב לפני הקיר
כמעט הפסדנו את הבית
השופטת אמרה מה שאמרה
הסתובבנו דבוקים
בעיר העתיקה
מבט שרק אני מכיר
הצעתי שנחזור
חיכו לנו בחוץ
ביקשת שנגיע באור

זרים בכלא...

כן אהובתי
אנחנו נרטבים
נצא מזה
כבר יוצאים

באר שבע תמיד סימלה עבורי מקום שהוא מעבר ל, תחנה בדרך לאנשהו: בדרך לבסיס, בדרך חזרה צפונה, בדרך לאזור מדבר פתוח. כאילו הבניינים עמדו שם דוממים בשתיקתם, בדומה לאנשים שהילכו ברחובותיה – בעיקר באזור התחנה המרכזית, תחנת רכבת והקניון. הכל היה כמו תמונה שקפאה בזמן ואני רק צריך להביט בה רגע ולהמשיך הלאה. בפעם הבאה שאפגוש בה התמונה תהייה אותו דבר, ללא שינוי. ואני לא ספגתי את ריחות האנשים, את הנוף האורבני, את העירוניות הזאת הקרובה למדבר, את שלל התרבויות, את שפת העולים החדשים, את האוויר המהביל. חלפתי שם בלבד. עובר אורח. אפילו לא זה. והנה גיא עד, מחייה את באר שבע, בספר שנקרא 'הבארשבעים', נותנת ביטוי למקום שקפא בזמן, ביטוי של חיים אמיתיים, של ילדות ובגרות, של כמיהה וגעגוע. גיא עד מספרת על דניאלה ואידו, אחים, דניאלה צלמת המתגוררת בתל אביב ואידו נותר להתגורר בבאר שבע, נשוי עם ילד. הוריהם נפרדו כשהיו קטנים: האב עזב את המשפחה לאמריקה, בעקבות ספר שקרא והשפיע על החלטתו לשנות את חייו. האם נותרה בבאר שבע. אידו מתנהל עם המצב באופן פרקטי, החלטי, הרי הוא אף רואה חשבון, עסוק במספרים, מאוד סכמטי, ודניאלה מתקשה להיות החלטית, נותרת פזורת נפש, צלמת, אוחזת בתמונות צבעוניות במציאות. שתי ישויות, שתי התמודדויות, שתי אחיזות שונות במציאות. עבודת צילום משיבה את דניאלה לבאר שבע ושם מתרחשת פגישת ילדות המעוררת את העבר ואת הילדות הבארשבעית של שני האחים, האם השבורה והאב שנסע לאמריקה.
הספר כתוב בגוף ראשון – אוהב את התחושה הזו של אמת בכתיבה כזו, ולתחושתי הוא כמו איזה תרפיה לטראומה שהייתה בעבר, בין אם הדבר קרה באמת במציאות או שמא זו היא בדיה של גיא עד. לאורך הסיפור, זה הרגיש לי כמו לחזור לעבר ולנסות לעבד אותו. אני חושב כך, כי לפעמים גם אני מספר לעצמי סיפור, סיפור שחוזר ושט אל עבר מרחק מסוים, שב והולך, נוסע וחוזר. והסיפור שגיא עד מספרת, הוא פשוט קסום ביופיו ובפשטותו. באחד מהרגעים דניאלה יושבת במרפסת בתל אביב ומביטה על העוברים ושבים, על השכנים ומתארת ומדמיינת את המתרחש, כל אחד וחייו הוא. כל אחת וחייה שלה. זאת דניאלה, מתבוננת, מדמיינת, חורצת כאבים בנפשה, נותרת עם מחשכי ותקוות העבר, אינה מדלגת הלאה כל כך מהר. ההתבוננות הזאת, מאפשרת לה לנוע במרחבים, להקשיב לקולות של אחיה, אמה, אביה, חברת ילדותה. היא זאת אשר שומעת, מקשיבה, סופגת אל תוכה את הנעשה. סופגת את מה שהיא חוותה. והיא זו אשר חולמת ומייחלת למפגש איחוד של משפחתה, ביום הולדתה השלושים, ולו רק לערב אחד. בדומה לצילום, דניאלה רוצה קצת לקפוא בזמן או להקפיא את הזמן.
באר שבע מקבלת בספר ביטוי לעושר תרבותי. היינו יכולים לחשוב שאולי בתל אביב, מקום מגוריה של דניאלה, שם תתרחש לה הפריצה של דניאלה, שם היא תוכל לקבל הזדמנות לתערוכה, למרות שנראה שזו לא שאיפתה אלא היא פשוט חיה ומתעדת את מה שצריך לתעד, מתבוננת כחלק מהווייתה: התבוננות שלה בחיים. ובכל זאת, בבאר שבע קיים תיאטרון, שם גם נוצרת הזדמנות לתערוכה של דניאלה. למען הכנות, מהיכרותי הקטנה, בבאר שבע יש המון מוזיקה טובה, מיוחדת, וישנה איזו התרחשות אמיתית, מגוונת. יותר מכך, תל אביב ממשיכה את הסטריאוטיפ של החופש הבלתי מוגבל (שגולש גם לבאר שבע) – שם דניאלה פוגשת את אמה עם החבר החדש שלה, ובאר שבע הופכת להיות מקום מעניין יותר, במובן מסוים אפילו מרתק יותר. אבל לדניאלה זו אותה עיר בה היא גדלה, אותה ילדות שנקטעה באבחת שגעון לא ברור של אביה. וכך כשהיא יושבת במרפסת בבית הוריו של גיורא, חברם מהילדות, היא מהרהרת לעצמה שמה שלא תעשה תרגיש בעיר הזאת כבת תשע. דניאלה לא הותירה את העבר מאחור, לא החליטה להמשיך הלאה, כפי שאידו אחיה החליט ועשה. דניאלה נותרה במובן מסוים, אותה ילדה, שמפללת לחזור לבית בו אמא מבשלת ואבא מספר סיפור (לאו דווקא בסדר הזה). טרם נטש. ועל כל אחד מהאחים הנטישה הזו השפיעה באופן שונה, דניאלה אינה רוצה לחיות חיי שקר ואידו אינו מוכן לוותר על השקר אם מחירו הוא פירוק משפחה. חוויות הילדות שלנו משפיעות על מי שאנחנו.
בסיפור שגיא עד מספרת, קיימים סודות שמתגלים, סודות מן העבר וסודות מן ההווה. משהו בכך מערער את הקרקע היציבה ומעיד על זה ששום דבר לא בטוח. כמו שאביה עזב/ נטש אותה בהיותה ילדה קטנה כך גם בהווה דברים טמירים ונעלמים מתרחשים, רוחשים. הקרקע נעה ונדה. מבעבעת. זה חלק מיופיו של הסיפור, חוסר הידיעה, הצטלבותם של דרכי החיים, היפרדותם. שזירת התרחשות זו, בעדינות וברוך, באמפתיה ובאהבה, כפי שגיא עד עושה.

הסיפורים ב 'בריכה כמעט אולימפית', נשזרים יחד לאיטם, במעין קשר סמוי, חבוי אך גם גלוי וכזה שצף מעל פני המים, לעיתים צף בגאות חזקה מדי. רוני ברודצקי כותבת על מקום, ספק עיר, ספק עיירת פיתוח, בו יש קניון ויש יהודים וערבים ואלה גרים בחלק אחד ואלה גרים בחלק אחר, והם נפגשים ופוגשים. הדמויות שברודצקי כותבת עליהן, הן דמויות בשוליים שאוהבות לפנטז, לצייר לעצמן את העולם בצבעים אחרים, להתאהב בחלומות אך המציאות היא אחרת, אכזרית, בועטת, מנפצת חלומות על חלומות.
הספר נפתח עם הסיפור 'צומת' על בחור ערבי שלוקח טרמפיסטית יהודייה. המחשבות שלו על המקרה, הסטיגמות והסטריאוטיפ. המחשבות שלה על כך ולבסוף המוות והמציאות שכופה את עצמה על הכל. אין מקום לדמיון באמת. אלא למוות ולשנאה הרוחשים מעל ומתחת לפני הקרקע.
'צומת' הוא אבן דרך, כיוון שהוא פתיח לשאר הדרכים, הוא המקום אשר ממנו בוחרים לאן ללכת, הוא מקום הבחירה והאפשרות, אך בסיפורים האופטימיות מתפוגגת והתקווה מאבדת מקומה. אולי רק במחשבות עד אשר המציאות טופחת על הפנים. גם זה משהו בחיים האלה.
ברודצקי כותבת על דמויות נשיות ונוגעת בנושאים שונים כמו דימוי גוף, גובה לא פרופורציונלי, מיניות מתבגרת, יופי משתק, אכזבה, תקווה, אבל, הטרדה מינית. הכתיבה נעה לאיטה במין סוג של הפתעה, כאילו מתרחשת המתנה למשהו שישבש את הכל. משהו שיהרוס את ההכנות. במובן הזה הדמויות טרגיות והסיפורים קודרים.
בעיר יש את הרחוב המרכזי, הקרוי 'רחוב עמק הבכא', סמל לסבל הכלל אנושי. ברחוב זה הולך עמוס יחד עם יעלה. הולך איתה לרופאה שתבשר על מצבו הקשה ולמעשה הולך איתה ברגעיו האחרונים. ברחוב זה הוא גם ילך לבד בכדי 'להרגיש שאריות אחרונות של מציאות'. ברחוב הזה פסטי תלך שבורת אהבה.
בנוסף, יש את עניין 'לעשות את הדברים כמו שצריך'. חלק מהדמויות בסיפורים מתייחסות לתפקיד שלהן בצורה רצינית, ללא פשרות. לדוגמת במאי תיאטרון, קצינת ביטחון ראשית, מנהל אבטחה בקניון. אפילו שרונה, בהדרכתה במוזיאון. כאילו החיים האלה צריכים איזו רצינות עיקשת בשביל להנחיל משמעת וסדר במקום שאין בו משמעת וסדר. אך האירוניה היא, שהסדר והמשמעת, התוכניות והצחקוקים, נפרצים ונשברים עקב מציאות לא ברורה. כאוס החיים. לא משנה כמה תנסה לקחת שליטה על חייך, יש כוחות גדולים ממך, אתה שחקן בתוך תיאטרון מציאות החיים המזרח תיכונית, הישראלית.
שם הספר 'בריכה כמעט אולימפית' מרמז על הניסיון להיות מקצועי, לעומת פער החיים. הניסיון לחלום ולהזות לעומת כשלי החיים והמציאות המאכזבת. ואכן הדמויות חולמות, מפנטזות, על אהבה אמיתית אך הפנטזיה רחוקה מן המציאות. הפנטזיה היא חלק מהשחרור, מהניסיון להיות במקום אחר מאשר עיר פריפריאלית. ואולי הפנטזיה היא גם חלק מדבר מהותי יותר: אהבה תכסה על הכל. אהבה היא זו אשר נחוצה, זו אשר זקוקים לה, זו אשר יכולה להביא גאולה לעולם. הכמיהה לאהבה קיימת בזמן שמשפחות גוססות ודועכות, בזמן שאהבות אחרות דועכות, בזמן בו המוות רוחש.
באחד הסיפורים, שרונה מספרת לארנון על סרט שהייתה רואה, ובסופו בניינים של עיר המתמוטטים ונופלים וארנון עונה לה שהעיר לא צריכה להתמוטט בשביל שיתנשקו. והנפילה הזו, ההרס, החורבן, הוא גם התקווה שמשהו יקרה כי במקום בו השגרה שואבת, מקום בו מקדשים את השממה, צריך הרס וחורבן בשביל שממנו תגיע האהבה. וזה חלק מהיופי בסיפורים, בהם שזורים משאלות לב ותקווה למשהו אחר שיקרה, לדבר חי ונושם, לאהבה שתחייה את השממה וגם כשזו לא קורית וגיבורי הסיפורים נעזבים חבוטים ותשושים, גם אז, עדיין יש איזו תחושה שהיא זו היכולה להציל, לגאול. אני חושב שכאן יופיו של הספר. ההזדהות והאמפתיה לגיבורים, לדמויות, לשרונה וארנון ופסטי, ניז'מי, יוסוף ואורנייה, עמוס ויעלה ועוד, היא הזדהות שמתהווה מצד המספר ועוברת אל הקורא. בתוך המעבר הזה, המתרחש דרך הכתיבה הנוגה, דרך התפלות ההתרחשויות, בתוך זה, מתגלה היופי והכאב. הדמיון והמציאות. החלום ואי התגשמותו והתקווה כי עוד יקרה, כי מגיע לכל אחד ואחת יותר.
ויש את הרגעים בהם דברים מסתיימים או שבכלל לא התחילו: אהבה, זוגיות, גירושין, הצגה בתיאטרון. מה נותר אחר כך. מה הזיכרון. איך ניתן להמשיך הלאה. הקושי של הדמויות להמשיך בנהר החיים מבלי לסחוב על עצמם את כאב הזמן ואת מה שחלף, את מה שהיה. הקושי של הדמויות לקום מאי מימוש הפנטזיה.
בסיפור 'רחוב עמק הבכא', נכתב 'העצירה היא שמעניינת אותו ולא התוצאה. העצירה, הנשימה שממלאת את בית החזה, הרגליים הרועדות קלות'. נדמה שכאן המספר מתמזג עם המחבר: העצירה, ההשתאות, ההשתהות, המחשבה, ההתבוננות. וזה חלק מקסמו של ספר זה, בהתבוננות הזאת במצבים של לפני ואחרי. לא רק בשהייה בתוך הדבר עצמו. החיים בנויים מן הציפייה למשהו, מן האכזבה כשמשהו לא קורה או משתבש וההתבוננות בכך, היא עמוקה, מלאת אמפתיה, כאב, אהבה.

מה טמון בתוך הדפים הנסתרים, השחור על גבי הלבן: חיים שלמים. לעתים לא רק של אדם אחד אלא של כמה אנשים ולעתים מיוחדות גם חייהם משתרגים אלה באלה, בין אם במודע ובין אם מקריות החיים הפגישה ביניהם.
יניב איצקוביץ’ בורא כאן עולם שלם של דמויות וסיפורי חיים המשתרגים אלה באלה. הסיפור בנוי מארבעה חלקים, כאשר בכל חלק ניצב לו גיבור אחר, גיבורה אחרת, ודמויות משניות אחרות שהוזכרו בפרקים שקדמו לו, מוזכרות בהקשר של גיבור זה.
תמצית העלילה: איריס אברמוב חוקרת תקרית תמוהה בפקולטה לרפואה בטכניון, בה גופה אחת נמצאת כמיותרת. פרשייה זו, כמעין פרשיית רצח, פשע, אשר ממנה מתחיל הסיפור. אך הסיפור נמשך (נמשח) והולך לכיוונים אחרים. אברמוב התגרשה מעופר בעלה, והינה נאלצת לטפל באביה בביתו. אברמוב הינה חוקרת שנונה, חכמה. גיבורה בעלת יכולת לראות את הכללי אך גם להתמקד בפרטים בקטנים, ובייחוד, לחבר את הדברים יחדיו. מאברמוב אנחנו עוברים לחלק השני בו מסופר על עידן לוריא, כסטודנט וכנער. עידן כנער עזב את בית הוריו ועבר לגור בביתו של טוביאס – אוסף אליו נשים ואנשים שברחו מכל מיני מקומות ומצאו מחסה בביתו. עידן כסטודנט נמצא באוניברסיטת תל אביב והוא זה אשר מנתח את גופתו של טוביאס ללא חת וללא עוררין. בחלק השלישי נחשף, נוח קני, בעלה של טליה אלקלעי, זאת שהייתה חברתו של טוביאס ובחלק השלישי, מסופר על יותם, בנם של נוח וטליה, אשר לא נסע לטיול בנאפל ויצא למסע בחיפה.
לתחושתי הרומן נוגע בנושאים רבים, אוניברסאליים וישראלים ויש שהוא מצליח לגעת, לחבר, ללטש ובעיקר לאפיין תובנות ייחודיות בהן הקורא יכול רגע להשתאות, להרהר על חייו שלו ולחשוב על מעשיו שלו הוא. חלק מכוחה של ספרות. אך לפרקים – לעתים רחוקות יש לומר, הרומן אינו מצליח לעשות זאת ושאלות רבות נותרות פתוחות והנושאים טרם התגבשו לידי אמת ממשית או תובנה ממשית כזו או אחרת.
איצקוביץ’ יודע לספר סיפור והספר על חלקיו הרבים, נקרא ללא עצירה, בנשימה אחת, בשפתו הייחודית של יניב, הבורא דמויות ומצייר אותן ביד אומן, כל דמות ואישיותה היא. דמוית אלה יצטלבו וישתרגו זה בזו, זו בזה, בעדינות וביופי, כפי שהחיים איכשהו זימנו זאת.
העלילה נעה במרחבים של תל אביב וחיפה ומותירה איזה פער בין שתי הערים אלה. כמו גם הפער שנמתח בין פאלו אלטו לבין ישראל, כמו גם הפער בין החלום האמריקאי לבין חיי הרוח. תל אביב מסתמנת כעיר נהנתנית, עשירה, מלאת פיתויים וחיפה כעיר מנומנמת, ישנה, קפאה על שמריה, אבל כזאת שסיפורי החיים בה, איך אנסח זאת: נחים על איזה ניצוץ טמיר וקסום.
את החלום האמריקאי נוח קני, בעלה של טליה, מגשים ובונה במו ידיו חברת ניקיונות והופך להיות אליל נדל"ן בעל השפעה רבה, בהינף ידו יכול לתקן הכל. לעומתו, אשתו, טליה, כמו כבשה רוחנית, מורה לספרות, תרה אחרי אוונגרדיות בשירה, אשה של מילים ופיוטיות נוסכת על כל צעד ושעל שלה, פיוטיות אותה היא מרעיפה על בנה יותם ועל טוביאס, אהבתה האמתית. נוח מונע מתוך נקמה וטליה מונעת מתוך אהבה. הנקמה נמצאת בעושר וברכישה אינסופית והאהבה נמצאת בחיפה, בבית, באדם, במילים, בשירה.
דבר מהותי העולה מתוך הסיפור הינו המושג בית, מה זה בית, האם ארבע קירות, דלת וחדרים נחשבים לבית או שמא בית יכול להיות בכל מקום, או בית הינו מקום פנימי. משמעות זו של בית, באה לידי ביטוי בכך שעידן עוזב את ביתו ועובר לגור אצל טוביאס, איריס עוזבת את ביתה ועוברת לגור בביתו של אביה ולטפל בו, נוח גדל בפנימייה ויותם יוצא למסע מחוץ לביתו, בדומה לאמו שביתה כנראה היה בואדי בחיפה אך גם במילים, בספרות ובשירה. החיפוש אחר בית, הינו מסע אמיץ של הדמויות, לא להיכנע לנוחות ולחיי השגרה ולאפשר לאמת שלהן למצוא מקום אחר, בכך אינן נכנעות אלא מאמצות ערכים ופועלות על פיהן. דבר זה ראוי להערצה.
בתוך חיפוש של בית, נמצאים המקומות בהם עברו משפחות שונות, כפי שאמיל בנו של טוביאס נמצא בדירתו, וכפי שיותם בנה של טליה, מגיע אל אותו בית ותר אחר הפיוטיות והגשמת ערכים, אמיתות פנימיות, מאשר פתרונות קלים.
וקיימת היתמות, של יותם מאמו, עידן בשלב מסויים מאביו וגם לאלה שיש להם הורים, חשים כיתומים ותרים אחר משהו אחר, עמוק יותר, התמודדות אחרת.
איני רוצה לחשוף כאן את כל ההתפתלויות והשתרגויות החיים של הדמויות השונות, אלא רק לומר, חושב שיש כאן אמירה על מה אנחנו יורשים ולוקחים מהורינו, מה נמצא בבחירתנו ומה אינו שייך לבחירתנו, אלא אנחנו סופגים בלית ברירה: יותם בלית ברירה גדל בבית עשיר אך הוא בחר לנהוג אחרת ובשעת אמת אינו מסתייע בכספיו של אביו ובכוחניות שלו, אלא מנסה להתמודד עם המצב בכוחות עצמו. התמודדות זו, אף באה לידי ביטוי בתנועה הזאת בין שתי הערים, תל אביב המסמלת את החופש והעושר והנהנתנות וחיפה שקיים בה ניחוח קסם ואהבה טמירה ונעלמה.
סיימתי את הספר לא מזמן, וכעת אני מסיים לכתוב עליו: אני מרגיש כי הכתיבה של איצקוביץ’ היא ייחודית, מהפנטת לפרקים, מושכת תמיד, קלילה לעתים רחוקות ובעיקר מונעת מתוך אהבה. איצקוביץ’ בורא את דמויותיו, גיבוריו, בחמלה ובאהבה, גם אם איננו מסכימים עם ערכיהם וגם אם איצקוביץ’ עצמו אינו מסכים עם ערכיהם, ישנה איזו תחושה שהדמויות נבראות באהבה ולכל דמות על שיגיונותיה, חייה, יש לה כל כך הרבה לספר. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה לכתוב על הספר, על הדמויות השונות, על גיבורות ייחודיות בספר – איריס וטליה וסאני שלא הזכרתי אותה – גם היא מחפשת בית, התגוררה בביתו של טוביאס והייתה אהבתו של עידן, ועל טניה ולב, ועל שלום וסנדלר, אך בעיקר נותר עם התחושה שהספר הותיר בי, תחושה של הזדהות עם הדמויות, מחשבה עליהן, גם עכשיו בשעת חצות, הלילה בעיצומו, אני עדיין משוטט לי בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב, תר אחר אהבה ישנה, בית ישן, נערים המסתובבים ומחפשים מפלט, ומהרהר על החסך הזה שיש אצל כל אחד מאיתנו, החסך שהוא מעין חור, תחושה פנימית שלעולם לא תעזוב, כאב פנימי, על חוויותינו, הוא זה שמניע אותנו, מהדהד אותנו ולעתים מותיר אותנו באותה נקודה.

נמצא לו אדם, מסתובב לו בעולם, עם מחשבותיו, הרהוריו, רצונותיו. הרבה אנשים אינם מביטים על אנחתו של אדם מבוגר או על עץ מתכופף ברוח... אבל אדם זה מביט. ועוד איך מביט. אולי נכון יותר לומר מתבונן. תבונתו היא על אחרים וסיפור חייהם ועל עצמו. אותו אדם, שמו יאיר, נפלט מחיי משפחה, עוזב את שכונתו ועובר להתגורר בשכונה אחרת. הקשר עם ילדיו כמעט ונותק, גירושיו מותירים בו איזה חותם (בלשון עדינה) ואת פשר חותם זה הוא מנסה למצוא באנשים אחרים: הוא נאלץ לעשות עבודות שירות בבית אבות, עקב כך שסטר לתלמידו. אין זה ברור מדוע איש רגיש, חושב, אכפתי, סוטר לתלמידו, משום מקום. ייתכן וזו הטראומה שיאיר עבר, בגירושיו ופרידתו. ייתכן וזו דרכו של הסופר להפנות את הסיפור וליצור מפגש בין יאיר לאנשים בבית האבות. בבית האבות יאיר פוגש שלושה אנשים אותם אמור ללוות, ליצור קשר, כל אחד וסיפורו הוא. הוא מנסה לשוחח עימם, לדובב אותם ולחתור תחת השכבות הפנימיות ביותר. בניגוד לכרמלה, העובדת הסוציאלית בבית האבות, אשר חוזרת ואומרת שישנם דברים שלא צריך לגעת בהם, יאיר נוגע. מזדחל מתחת להריסות ומנסה למצוא את אבני הבניין החדשים. יאיר עושה זאת, כיוון שזה מי שהוא, איש של שיחה, איש של מילים, אך גם כדי למצוא את הפשר בחייו שלו עצמו, כפי שהרב בשכונה הקודמת שלו אמר לו, הדברים נמצאים אצלו והוא אמור למצוא את המשמעות כלפיו. מעבר לכך, יאיר תר אחר משמעות גדולה, איזו תכנית שיש לכל דבר: שום דבר אינו קורה סתם. קיימים סיבה ומסובב. את שלושת המבוגרים, זקנים, בבית האבות, אלה שקרובים יותר למוות מאשר לחיים, יאיר מדובב, נקשר אליהם ומנסה למצוא את פיסות החיים שאבדו. הוא מעורר את השדים במודע ואף מתמכר לכך באיזו צורה. לשלושתם מכנה משותף: כל אחד סוחב איתו טראומה ישנה - אפרים את זכר הקרב בקסטל, איבוד אהבתו, פציעתו, אברהם - את ההינצלות מן השואה והבן שאינו נמצא, ופרנסואה את מותה של אהבתו על ידי הגרמנים. בדומה לטראומה אותה יאיר מחזיק חזק בתוכו.
בניגוד לחיוואי אשר ממריא טוס, מביט ממעל, משקיף על הסובב, יודע מראש את דרכי ההליכה, דרכי המילוט והיציאה, זה אשר יכול לזהות את המכשולים, לצפות מנקודה אחת לאחרת, החיוואי שהולך וחוזר במהלך הסיפור, בניגוד אליו, יאיר אינו יכול לצפות את העתיד, מתקשה לחבר בין העבר להווה, בין הזמנים, ואת פשר הדברים הוא נצרך לאתר ולאחד במו ידיו, בדומה לבעל מלאכה שאיבד את כליו ואינו יודע מה מטרת עבודתו ולאן הוא הולך מכאן. פשר חייו של יאיר, ולא רק, אלא גם חייהם של שלושת המבוגרים בבית האבות, עימם הוא בא במגע, משוחח, מלווה, מנסה לחטט בפצעים ישנים, פשר זה מתגלה בחיים הארציים, במתרחש בתוך הקרקע, בניגוד לחיוואי אשר מתרומם מעל הקרקע ובמובן מסוים מעל המציאות. כלומר, את שלא ניתן להבין, את מה שלמעלה מאיתנו, צריך להבין דווקא למטה, בקרקע, באדמה, זו שלעיתים גם יכולה לרעוד. יאיר הוא אדם דתי, שומר מצוות וייתכן כי מהות זו הינה חיבור בין שמיים לארץ, בין אמת לאמונה. בין הדבקות לחוסר דבקות. בין טוטאליות לבין ריקנות.
ולא רק, יאיר מושפע מהרב גולדשמיט, המכיר אותו משחר ילדותו, הוא זה אשר מייעץ, נותן שיעורי תורה בבית הכנסת והוא זה שגם מדבר על תיקון עולם, על תכנית גדולה יותר ממה שניתן להבין, על משמעות גדולה, גם בזמן שיאיר זקוק רק לטיפת חמלה, אהבה, ולא לתכנית גדולה, רחוקה ולא ברורה. השפעתו של הרב על יאיר גדולה, יאיר רוצה להיות מתקן עולם, תר אחר משמעויות כבירות וחבויות, אך יחד עם המפגש עם כרמלה, ומפגשים נוספים עם הרב, נראה כי דמות הרב הולכת ומתעמעמת, ובמקום ודאות, אצל יאיר נוצר הספק. הרב שייך לשכונה אותה עזב, שייך לעבר, למקום ממנו הוא היה ואותו יאיר עוזב.
השפה של שמואל לרמן עדינה, כמו ללכת על מצע עלים רך, יחד עם הכתיבה העמוקה שלו, מעוררת המחשבה, משקפת מציאות: "רוב בני האדם לא שואלים את עצמם מה פשר הדבר, מדוע זה קרה לי, מה דוחף אותי לעשות כך או אחרת. הם חושבים: מה הלאה. איך אני ממשיך. איך אני חוזר לשגרה". במספר מילים שמואל לרמן במילותיו של גיבורו יאיר, בורא עולם ומלואו, מבחין בתבונה בין בני אדם ומאפשר התבוננות כנה ועמוקה אף לנו הקוראים. אנחנו יוצאים עמו למסע הזה, בירורו הנפשי של יאיר - מה התרחש שם בגירושיו מאשתו, מה עם ילדיו, מה משמעות התקרבותו לשלושת המבוגרים בבית האבות, יחסיו עם כרמלה, עם שירלי המלצרית, הליכותיו החוזרות ונשנות - אבל אנחנו גם יוצאים למסע בנפש שלנו. יאיר נע בין השגרה הממכרת, המלטפת, השואבת ובין הרצון להתעלות מעליה ולנסות למצוא משמעות. כל יום מתעורר מחדש, אבל קרני השמש ינפצו את האשליה של טוב ותום, ההבטחה אולי תתממש ואולי לא, אבל היא תהייה שונה מן הבוקר שעלה. הטל על הארץ יהיה כבר אחרת. יאיר פוגש בשיטוטיו השונים את סיגל מן המינימרקט, שירלי מהמסעדה, כרמלה העובדת הסוציאלית, למעשה, לאחר השעייתו מן עבודתו כמורה, הוא תר אחר שגרה חדשה, אבל זו מלווה בהרהורים הולכים ונשנים על פשר הדברים, מה התרחש וקרה ליאיר, יותר נכון, מדוע דברים אלה קרו דווקא ליאיר. ישנן שאלות יותר מתשובות ולעיתים המסע עצמו הוא התשובה. ויאיר משוטט, לעיתים שגור במעשיו,לעיתים מנסה לגלות יותר על עולמם של אחרים, אלה עם אידיאלים שלא ברורים לאשורן הסיבות מדוע פעלו כך ולא אחרת. השגרה מלווה בטיוליו השונים של יאיר, ולפניה ירושלים נפרסת על יופייה, שביליה הגלויים והנסתרים, אלה החבויים. היציאה מן השכונות אל היערות, מן העירוני אל הכפרי, העיר למול היער. בדומה להבדלים בין אפרים לפרנסואה, שני הדיירים מבית האבות. שוטטות זו היא כמקום להרהוריו של יאיר, אך גם משל לחייו שלו ואולי לחיינו כולנו: בין העליות והמורדות, שאון העיר לעומת דממת היערות, דממת השבילים הירוקים. בתוך כך ישנה את התנועה, בין העבר להווה ולעתיד, הזמן כעלה נידף, שכוח, ותקווה והבנה למרות הכל. ירושלים היא גם קדומה, נושנה, כל אבן סוחבת עימה שכבות על שכבות, מעין קונגלומרט, בדומה במקצת לחייו של אדם ושכבותיו הקדומות שלו, אותם יאיר מנסה לעורר, להשיב לחיים.
ויש את יאיר וכרמלה. יאיר התר אחר תכניות גדולות, משמעות נסתרת, וכרמלה, עובדת סוציאלית המביטה על בני האדם בכלל ובפרט בבית האבות, כאלה אשר הרגע בו הם מביטים, צופים, מניחים יד, הולכים, אלה הם הרגעים החשובים. אין כאן תכנית גדולה, פשר משמעות הקיום של כל אחד ואחת, אלא פשטותם של הדברים, כשמו של הספר. בתוך כך, יחסיהם נעים, כמעין ריקוד לא ברור, עמום במקצת, ברור לפרקים, אבל ריקוד, על יופיו וקצבו ומהותו.
התגעגעתי לספר כזה בתקופה האחרונה. הגעתי אליו ממש במקרה, משהו בו צד את עיניי וליבי. בימים של שמש קופחת, עוינות מלבה, קולות זועקים מבלי להקשיב אחד לשני, ספר זה היה לי כמקום של נחמה, אבל עם הרבה חסד ואהבה.

אבשלום יוצא למסע. הוא נוסע אל עבר האלפים, בעקבות ירושה שקיבל. הירושה שהגיעה אל ידיו, הגיעה אליו בהפתעה גמורה, אינו מוכן לכך והירושה הזו הולכת לשנות את חייו. כמו שנאמר: אם אינך יכול לשנות את חייך יגיע משהו ויכריח אותך לעשות זאת. והדבר הזה הגיע, בדמות יצירות אמנות המתגלות כשוות ערך רב. והיצירות האלה מתחילות להוביל אותו אל עבר מסע בו הוא קצת יותר יגלה את עצמו וינסה לגלות את שורשיו ואת נדבכי האהבה. אבשלום הוא מעין טיפוס שעושה את מה שבא לו, חי את חייו בשקט בדירה בתל אביב, בעבודה נחמדה שכזאת, מלא הרהורים, מחשבות ופילוסופיות על העולם. הדמות הזאת, הקצת בודדה בתוך העולם שלה, מתחילה לצאת מקוויה המוגבלים, ולנסות למתוח את הגבולות ולבחון את יסודות חייה. זה לא שלאבשלום ישנו קושי בלהשתנות - אצל כולנו השינוי מעורר התנגדות, אבל הנסיעה בשבילו היא מעין הוויה תמידית, הרי הוא כל הזמן נוסע במחשבותיו והנה יש לו הזדמנות ליסוע אל מקום אחר ולנסות לברר את שורשיו ופשר הירושה. ההתנגדות הינה יותר בשינוי במצבו הרומנטי של אבשלום: אדם היכול לתת אהבה ואדם הכמה אליה.
הספר נפתח בפסקה: "רוב ההורים אינם מבקשים לילדיהם חיים טובים יותר מחייהם שלהם. לעתים יציירו לפניהם את המוכר כגבול האפשר, ולעיתים יעמדו עיקשים וסומים בדרכם, לעיתים יעשו כל שבכוחם כדי שילדיהם לא ידעו אושר רב יותר משידעו הם עצמם, משידעו עוד טרם מותם". ככל שאני חושב על זה עוד ועוד, על הפסקה הנפלאה הזו, הכל כך נבונה ומדוייקת, זוהי פסקת מפתח בספר. היא גם ההטרמה וגם האקספוזיציה וגם זו אשר עליה אבשלום מנסה לערער. הירושה היא זו אשר עוזרת לכך ולמעשה אביו הוא זה העוזר לו לחיות אחרת.
אבשלום נוסע והוא פוגש את אוטה, בחורה בערך בגילו, כמהה לאהבה כמוהו, אינטלקטואלית, שנונה. השיחות ביניהם פשוט מלבבות. והפערים בין שוויץ ותל אביב מתחילים להצטמצם.
הסיפור מסופר במקטעים, בין אבשלום לבדו, אבשלום ואוטה, הזוג שחי על יד אוטה, אוטה לבדה. החלק המהותי של הספר הינו סיפורו של אבשלום, נסיעותיו ויחסיו עם אוטה והרצון לממש את ירושתו ולמעשה את עצמו. חלקים מסוימים, אני חושב, לא מוצו עד הסוף.
הוא נוסע ומתחיל אט אט לגלות את האוצר שאביו השאיר לו, מתחיל לגלות את האהבה הממתינה לו ומתחיל לגלות סיפורים מן העבר ועל מסעותיו של אביו.
אבשלום נוסע ובמסע הזה שהוא יוצא אליו, הוא משתנה. הוא נאלץ לשנות את חייו ושינוי זה מוביל אותו להכרעות שלא היו מתרחשות אלמלא המסע.
הסיפור כתוב בגוף שלישי, וקצת מרחיק מן הדמויות אך מה שמכפר על כך אלה הן התובנות המרגשות והעדינות הזאת ביחסים בין בני אדם, בין איש לאיש, בין איש לאישה, בין אישה לעצמה ובין איש לעצמו. התובנות האלה גורמות לסיפור האישי לבלוט אך גם להרגיש את האוניברסאליות של האהבה.
ארז שוייצר כותב בצורה שנונה, מעניינת ורגישה והכתיבה הזו היא כמו מסע קסום. וברגע שהדפים הלבנים נסתיימו הרגשתי מעין ריקנות כזאת וכבר התגעגעתי לאבשלום ולאוטה ולהרי האלפים שנמצאים ברקע...