למרות היותי אדם מאופק, לעיתים מקנן בי רצון להשתחרר, להתפרק. לשוב לרגעים מספר להיות ילדה קטנה ולחוות את החיים סביבי בצורה שונה ומאירת עיניים.
אחד מהרצונות הללו קשור באופן ישיר לגשם. אני מאוד אוהבת גשם. להתבונן מבעד לאדן החלון בגשם השוטף את הארץ ולהקשיב לרוח הנושבת בחוזקה. מראות אלה גורמים לי לחשוב מחשבות פילוסופיות: מי אנחנו ברגע זה? האדם הקטן הוא שום דבר אל מול איתני הטבע הכל-יכולים, הכבירים. הכמיהה הזאת מתחזקת והדחף לפרוץ אל הרחוב הסואן, כאשר האנשים נחפזים להגיע אל הבתים ולהסתתר מפני הסערה שנחתה על ראשם במפתיע כחפרפרת המתחפרת ביעילות במחילתה, ולהירטב עד שד עצמותיי בגשם ברכה מיטיב וטוב כשלגופי בגדים ארוכים הנדבקים אל עורי ונוטפים מים, לעצום עיניים ולחוש כאילו טיפות הגשם זורמות בעורקיי בעוד ראשי גלוי, עירום ועריה, מכל מגן, הוא חזק אבל אני מרסנת אותו מכיוון שהוא נוגד את קוד הנימוס ועלול להעיד על אי- שפיות זמנית.
לנסוע אל חוף הים, לחלוץ נעליי ולפסוע על החול החם והרך, להרגיש את עצמי מתמזגת עם הטבע ועם המיית הגלים, גם אם למראית עין בלבד ופעם נוספת להרהר במחשבה החזקה מכול, המתבקשת כל כך: מי אנחנו אל מול איתני הטבע, משלח ידו ופאר יצירתו של אלוהים?
ספרים כאלה מהווים עבורי תחליף לגשם זלעפות. תחילתו של הספר הוא מדבר צחיח ויבש. יש בו עצב רב, כאב, מחשבות מסוחררות ומסחררות. הפרקים קצרים וחדים, ונותנים מרחב נשימה לפני הצלילה הבאה אל התהום השחור משחור, האפלולי. כל פרק נותן בך אגרוף פלדה לנוכח הזוועה שויקטור, גיבור הספר, עבר. ויקטור הוא גבר בגיל העמידה [כבן 40] החי ביפו ומנהל חנות לתיקון שעונים. הוא נשוי לאישתו מגדה ושניהם חשוכי ילדים. כביכול חיים פשוטים של האדם הקטן אבל האמת היא שבתוך מוחו של ויקטור שוררת אנדרלמוסיה רבה. ויקטור הוא ניצול שואה וכיאה לניצול שואה הנושא על זרועו מספר החרוט בעורו כאות קין צולב, הוא מתמודד יום-יום עם החזיונות ועם הסיוטים מהתקופה הנוראה ההיא שהוא לא מרבה לדבר אודותיה. היחידה שהוא פותח את סוגר ליבו בפניה היא מגדה אישתו.
אולם, בשלב מסוים, האפלה השורה בליבו של ויקטור מתחזקת והוא מרגיש לא כאדם אלא כחי-מת, שבר כלי מהלך על שתיים, שאף אדם, אפילו לא מגדה אהובתו, יכולים להועיל לו. הוא מתכנס בתוך עצמו, בתוך חנותו עמוסת השעונים המתקתקים שבכל בוקר, בצורה מוטנטית וחסרת חיים, הוא מכוונם. כך כל בוקר הוא משכים קום ומנהל את חייו הקטנים וחסרי המשמעות, כשהזכרונות הקשים אופפים אותו ולא מאפשרים לו מנוחה. אפילו ברגע מימוש אהבתו אל מגדה שאמור להיות רגע אינטימי, חושני, רגע התערטלות נעים, הופך עד מהרה לזיכרון סיוטי ובלתי נסבל מימי המלחמה בו ניצל ויקטור בעור שיניו מבור הירי, כשהררי גופות מקיפות אותו, וגורמות להשתנקותו אפילו לאחר 20 שנה מתום המלחמה. העירום הפיוטי למען איחוד לבבות אוהבים הופך לעירום גס, מבחיל, המבשר אחת: מיתה.
כאשר ויקטור נשא את מגדה לאישה הוא הרגיש רגעי אושר קטנים שנראה כי בכוחם להשיבו לחיים, לעורר את הגוויה המהלכת ששבקה חיים בים הרוע, כאשר שהה במחנה אושוויץ וחזה בחבריו מובלים לתאי הגזים, אל מותם הוודאי, אך מהר מאוד ויקטור מבין שהאושר הזה, עם כל אהבתו הרבה למגדה אישתו, לא ניתן להינתק מהשלשלאות הכבדות שנגזר עליהן לאחוז בו כל חייו.
גם מגדה אישתו, לצד בעלה, סוחבת ערמת קשיים מכובדת משלה. היא סוחבת את קשייו של בעלה. הרי כולכם תסכימו עימי שלהינשא לניצול שואה אין זה פשוט. כאשר אתה נישא לאדם שכזה הנך צריך לדעת שמדובר בחבילה כבדה שמגיע עם האדם המיועד. מטענים רגשיים ונפשיים שיהיו מנת חלקך בצורה מובהקת יותר מאשר אילו נישאת לאדם "מן השורה". לכן אין זה פלא ולא הופתעתי לגלות שמגדה אישתו בעצם מבטלת את ישותה למענו. למרות רצונה לילדים היא לא מביאה באופן מודע מכיוון שאינה יודעת כיצד ויקטור, הנטוע בתוך הסיוט וחי אותו כל פעם מחדש, יגיב כאשר ידע שהיא משוועת לילדים. אולי הבאת הילדים תסב לו נזק רב יותר? במקום זאת, בכל 14 שנות נשואיהם, ויקטור הופך להיות מעין ילד מגודל עבור מגדה. היא מעמידה פנים שקורי השינה הכניעו אותה אך בעצם היא כלל אינה רדומה אלא קשובה לנשימותיו של בעלה ומיטיבה להבחין בין נשימה קלה, קצובה ורגועה לבין נשימה מהירה, מתאמצת וחרדה שמבשרת על סיוטי הלילה הקבועים.
כפי שכתבתי קודם לכן, תחילתו של הספר הוא מדבר צחיח של אפרוריות, חוסר חיים, של יובש, עצב, כאב, תסכול ובעיקר העמדת פנים אינסופית של הגוויה המהלכת העונה לשם ויקטור. העמדת פנים אשר נגעה בי מאוד. הרגשתי שרגעים מסוימים אני יכולה להזדהות עם ויקטור. התחושה שאף אחד לא מבין אותך ואתה צריך להעמיד פנים שהכול בסדר כשבעצם שום דבר אינו בסדר...מי מאיתנו לא חווה תחושה כזאת? כמעט אין אדם כזה.
עם זאת, אף על פי שהסיפור מתחיל בצורה המתאימה לספר שהשואה הינו נושאו הדומיננטי, חלקו השני נהפך והוא מערב בתוכו אומנם עצבות אך גם אופטימיות. פגישה עם ילדה קטנה בשם דליה משנה את ויקטור מן הקצה לקצה ומעוררת בו רגשות חמים, צחוק מלבב ותחושת אושר שחשב שקבר זמן רב ושאין סיכוי כי ירגיש בהם פעם נוספת. רגע המפגש עם הילדה גורם הן לויקטור והן לאישתו מגדה לפרוח ואלה היו הרגעים היפים ביותר בספר. לראות כיצד ויקטור מתהפך ופתאום מבין את מכס, ניצול שואה שעבר תופת דומה, אשר מצליח להנות מן החיים, להתקדם ואף להוליד ילדים. שהמסקנות מן השואה עבורו הן שונות והוא דוגל בכך שההישארות בחיים בימי השואה שינתה את אופן הסתכלותו על החיים באופן מוחלט, את הפרספקטיבה בה דבק בזמנו. כל דבר עבור מכס חברו הוא יקר ערך פי שבעתיים מאדם רגיל רק בשל הזוועה שחווה: ריחו של ורד, כחול השמיים, חיוך, צחוק וכן הלאה.
בספר זה ישנם ציטוטים רבים שביכולתי לצטט יומם ולילה מכיוון שהוא ספר נפלא, פואטי, חודר לבבות וגורם למנעד רחב של תחושות, רצונות. פעם רצונך בעת הקריאה לפרוץ בבכי לנוכח מסקנותיו העצובות של ויקטור, ופעם אחרת הרצון הוא לפרוץ בצחוק מתגלגל כאשר אתה קורא על מכס וויקטור מתחרים ביניהם מי יזכור יותר שירי סוסים.
רגעי המפגש של ויקטור עם דליה הם טיפות גשם זעירות שמתחילות לצנוח על האדמה ולהרוותה. עד מהרה לטיפות הללו מצטרפות טיפות אחרות שיוצרות יחדיו גשם חזק וסמיך השוטף בבטחה את הארץ ומבשם את הצחנה והנוקשות בריח רענן, חורפי ונעים. מריח אדמה חנוק, חום יוקד לריח גשם מתקתק, ריח התקווה.
עד רגע המפגש שעון חייו של השען הוותיק, ויקטור, נעצר מלכת. כל פעם כאשר היה נכנס אל החנות ועובד בה את שעות עבודתו, תקתוקי השעונים השונים היו מסמרים את בשרו ונדמים לו כצעדי מגפיהם של הנאצים, הטובעים חותמם בבוץ ומחפשים אחר יהודים. לאחר פגישתו של ויקטור עם דליה, שעון חייו העצור התחיל לתקתק מחדש. כיצד ניסחה זאת מגדה? " תגיד לו שזה יום ההולדת שלי. זה לא יהיה שקר מוחלט כי אני מרגישה שנולדתי מחדש."
אין ספק, החיים, כמו בחיים, הייאוש והתקווה דרים בכפיפה אחת. כך גם בסיפור זה.
"וכי איך תוכל מגדה להבין? איך תוכל אף לנסות ולחוש שהיא חלק מכל זה, לעמוד במקומו, להלך בנעליו? ואיך יוכל הוא או כל אדם אחר, לקוות שאפילו מעט מזעיר ממה שינסה להעביר לאחרים, ימסור אפס קצה של הזוועה האמיתית?"
" מן המעלה הזה נראתה לו יפו תמיד כמין כלב גדול, שבע- שנים, שיצא אל המפתן והוא רובץ לו בעצלות, ראשו על רגליו הקדמיוץ, ומתחמם לו בשמש השופכת את חומה על הארץ מאז הבוקר, כדבש הזה שנשפך על פרוסת לחם טרי."
" כך תמיד היה ויקטור נעצר לרגע. זה היה אולי הרגע היחיד בלוח השעות האפור של יומו- וימיו היו אפורים כאותה אוניה שבאופק, וגם הם נראו כעומדים בלי נוע, תמיד באותו מקום- שם ראה צבעים, חש את מגע קרני השמש, ויכול כמעט לשמוח ביופי הים, בתחרת האדוות שליד חוף הים, בהמולה שברחובות מתחת לאותו מעלה סלע מסולע שממנו עמד עתה לרדת. באותו רגע קצר, באותה עצירה קצרה, היה יורד לרגע מן הרכבת האפורה המסיעה אותו דרך נוף אפור אל יעד אפור. כאן היה יוצא לרגע מן האפרוריות, זה היה הרגע היחיד שבו ראה צבעים, נשם אותם נשימה עמוקה."
" מגדה שכבה בגבה אליו. גם כך יכול היה להבחין שפניה מכוסים בכפות-ידיה. וגם עכשיו לא בטח בעצמו ולא העז לנגוע בעירומה. רק בשערה נגע חרש,
והמתין לבוקר."
והציטוט החביב עלי ביותר, שגרם לי לדמעות:
" ובכל זאת, כאשר נשתתק לבסוף, ושוב היה אפשר לשמוע את לחש הגלים, שכמו באו לחלות את פני החוף, ומיד שבים ונעלמים, התרוממה מגדה לרגע, גחנה עליו, ונשקה את זרועו, במקום שקעקעו בו במחט לוהטת את המספר שלפיו היה צריך להירשם- ומעולם לא נתחוור לו כיצד נמלט מכך רק הוא לבדו- בכרטסת האסירים המתים במחנה הריכוז בירקנהאו.
רק אז לקח אותה בזרועותיו בפעם הראשונה ולחץ אותה אליו כמבקש להתאחד איתה, להאחז בה כאזוב שעל סלע, להיות בשר מבשרה, כצלקת של פצע שהגליד ואינו כואב עוד. "
הסקירה מוקדשת למחשבות! בזכותו הכרתי את הספר הקסום והעצוב הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
