ביקורת ספרותית על השען מסמטת המזלות - ספריה לעם # מאת אביגדור דגן
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 21 בנובמבר, 2018
ע"י סקאוט


למרות היותי אדם מאופק, לעיתים מקנן בי רצון להשתחרר, להתפרק. לשוב לרגעים מספר להיות ילדה קטנה ולחוות את החיים סביבי בצורה שונה ומאירת עיניים.
אחד מהרצונות הללו קשור באופן ישיר לגשם. אני מאוד אוהבת גשם. להתבונן מבעד לאדן החלון בגשם השוטף את הארץ ולהקשיב לרוח הנושבת בחוזקה. מראות אלה גורמים לי לחשוב מחשבות פילוסופיות: מי אנחנו ברגע זה? האדם הקטן הוא שום דבר אל מול איתני הטבע הכל-יכולים, הכבירים. הכמיהה הזאת מתחזקת והדחף לפרוץ אל הרחוב הסואן, כאשר האנשים נחפזים להגיע אל הבתים ולהסתתר מפני הסערה שנחתה על ראשם במפתיע כחפרפרת המתחפרת ביעילות במחילתה, ולהירטב עד שד עצמותיי בגשם ברכה מיטיב וטוב כשלגופי בגדים ארוכים הנדבקים אל עורי ונוטפים מים, לעצום עיניים ולחוש כאילו טיפות הגשם זורמות בעורקיי בעוד ראשי גלוי, עירום ועריה, מכל מגן, הוא חזק אבל אני מרסנת אותו מכיוון שהוא נוגד את קוד הנימוס ועלול להעיד על אי- שפיות זמנית.
לנסוע אל חוף הים, לחלוץ נעליי ולפסוע על החול החם והרך, להרגיש את עצמי מתמזגת עם הטבע ועם המיית הגלים, גם אם למראית עין בלבד ופעם נוספת להרהר במחשבה החזקה מכול, המתבקשת כל כך: מי אנחנו אל מול איתני הטבע, משלח ידו ופאר יצירתו של אלוהים?

ספרים כאלה מהווים עבורי תחליף לגשם זלעפות. תחילתו של הספר הוא מדבר צחיח ויבש. יש בו עצב רב, כאב, מחשבות מסוחררות ומסחררות. הפרקים קצרים וחדים, ונותנים מרחב נשימה לפני הצלילה הבאה אל התהום השחור משחור, האפלולי. כל פרק נותן בך אגרוף פלדה לנוכח הזוועה שויקטור, גיבור הספר, עבר. ויקטור הוא גבר בגיל העמידה [כבן 40] החי ביפו ומנהל חנות לתיקון שעונים. הוא נשוי לאישתו מגדה ושניהם חשוכי ילדים. כביכול חיים פשוטים של האדם הקטן אבל האמת היא שבתוך מוחו של ויקטור שוררת אנדרלמוסיה רבה. ויקטור הוא ניצול שואה וכיאה לניצול שואה הנושא על זרועו מספר החרוט בעורו כאות קין צולב, הוא מתמודד יום-יום עם החזיונות ועם הסיוטים מהתקופה הנוראה ההיא שהוא לא מרבה לדבר אודותיה. היחידה שהוא פותח את סוגר ליבו בפניה היא מגדה אישתו.
אולם, בשלב מסוים, האפלה השורה בליבו של ויקטור מתחזקת והוא מרגיש לא כאדם אלא כחי-מת, שבר כלי מהלך על שתיים, שאף אדם, אפילו לא מגדה אהובתו, יכולים להועיל לו. הוא מתכנס בתוך עצמו, בתוך חנותו עמוסת השעונים המתקתקים שבכל בוקר, בצורה מוטנטית וחסרת חיים, הוא מכוונם. כך כל בוקר הוא משכים קום ומנהל את חייו הקטנים וחסרי המשמעות, כשהזכרונות הקשים אופפים אותו ולא מאפשרים לו מנוחה. אפילו ברגע מימוש אהבתו אל מגדה שאמור להיות רגע אינטימי, חושני, רגע התערטלות נעים, הופך עד מהרה לזיכרון סיוטי ובלתי נסבל מימי המלחמה בו ניצל ויקטור בעור שיניו מבור הירי, כשהררי גופות מקיפות אותו, וגורמות להשתנקותו אפילו לאחר 20 שנה מתום המלחמה. העירום הפיוטי למען איחוד לבבות אוהבים הופך לעירום גס, מבחיל, המבשר אחת: מיתה.

כאשר ויקטור נשא את מגדה לאישה הוא הרגיש רגעי אושר קטנים שנראה כי בכוחם להשיבו לחיים, לעורר את הגוויה המהלכת ששבקה חיים בים הרוע, כאשר שהה במחנה אושוויץ וחזה בחבריו מובלים לתאי הגזים, אל מותם הוודאי, אך מהר מאוד ויקטור מבין שהאושר הזה, עם כל אהבתו הרבה למגדה אישתו, לא ניתן להינתק מהשלשלאות הכבדות שנגזר עליהן לאחוז בו כל חייו.
גם מגדה אישתו, לצד בעלה, סוחבת ערמת קשיים מכובדת משלה. היא סוחבת את קשייו של בעלה. הרי כולכם תסכימו עימי שלהינשא לניצול שואה אין זה פשוט. כאשר אתה נישא לאדם שכזה הנך צריך לדעת שמדובר בחבילה כבדה שמגיע עם האדם המיועד. מטענים רגשיים ונפשיים שיהיו מנת חלקך בצורה מובהקת יותר מאשר אילו נישאת לאדם "מן השורה". לכן אין זה פלא ולא הופתעתי לגלות שמגדה אישתו בעצם מבטלת את ישותה למענו. למרות רצונה לילדים היא לא מביאה באופן מודע מכיוון שאינה יודעת כיצד ויקטור, הנטוע בתוך הסיוט וחי אותו כל פעם מחדש, יגיב כאשר ידע שהיא משוועת לילדים. אולי הבאת הילדים תסב לו נזק רב יותר? במקום זאת, בכל 14 שנות נשואיהם, ויקטור הופך להיות מעין ילד מגודל עבור מגדה. היא מעמידה פנים שקורי השינה הכניעו אותה אך בעצם היא כלל אינה רדומה אלא קשובה לנשימותיו של בעלה ומיטיבה להבחין בין נשימה קלה, קצובה ורגועה לבין נשימה מהירה, מתאמצת וחרדה שמבשרת על סיוטי הלילה הקבועים.

כפי שכתבתי קודם לכן, תחילתו של הספר הוא מדבר צחיח של אפרוריות, חוסר חיים, של יובש, עצב, כאב, תסכול ובעיקר העמדת פנים אינסופית של הגוויה המהלכת העונה לשם ויקטור. העמדת פנים אשר נגעה בי מאוד. הרגשתי שרגעים מסוימים אני יכולה להזדהות עם ויקטור. התחושה שאף אחד לא מבין אותך ואתה צריך להעמיד פנים שהכול בסדר כשבעצם שום דבר אינו בסדר...מי מאיתנו לא חווה תחושה כזאת? כמעט אין אדם כזה.
עם זאת, אף על פי שהסיפור מתחיל בצורה המתאימה לספר שהשואה הינו נושאו הדומיננטי, חלקו השני נהפך והוא מערב בתוכו אומנם עצבות אך גם אופטימיות. פגישה עם ילדה קטנה בשם דליה משנה את ויקטור מן הקצה לקצה ומעוררת בו רגשות חמים, צחוק מלבב ותחושת אושר שחשב שקבר זמן רב ושאין סיכוי כי ירגיש בהם פעם נוספת. רגע המפגש עם הילדה גורם הן לויקטור והן לאישתו מגדה לפרוח ואלה היו הרגעים היפים ביותר בספר. לראות כיצד ויקטור מתהפך ופתאום מבין את מכס, ניצול שואה שעבר תופת דומה, אשר מצליח להנות מן החיים, להתקדם ואף להוליד ילדים. שהמסקנות מן השואה עבורו הן שונות והוא דוגל בכך שההישארות בחיים בימי השואה שינתה את אופן הסתכלותו על החיים באופן מוחלט, את הפרספקטיבה בה דבק בזמנו. כל דבר עבור מכס חברו הוא יקר ערך פי שבעתיים מאדם רגיל רק בשל הזוועה שחווה: ריחו של ורד, כחול השמיים, חיוך, צחוק וכן הלאה.

בספר זה ישנם ציטוטים רבים שביכולתי לצטט יומם ולילה מכיוון שהוא ספר נפלא, פואטי, חודר לבבות וגורם למנעד רחב של תחושות, רצונות. פעם רצונך בעת הקריאה לפרוץ בבכי לנוכח מסקנותיו העצובות של ויקטור, ופעם אחרת הרצון הוא לפרוץ בצחוק מתגלגל כאשר אתה קורא על מכס וויקטור מתחרים ביניהם מי יזכור יותר שירי סוסים.
רגעי המפגש של ויקטור עם דליה הם טיפות גשם זעירות שמתחילות לצנוח על האדמה ולהרוותה. עד מהרה לטיפות הללו מצטרפות טיפות אחרות שיוצרות יחדיו גשם חזק וסמיך השוטף בבטחה את הארץ ומבשם את הצחנה והנוקשות בריח רענן, חורפי ונעים. מריח אדמה חנוק, חום יוקד לריח גשם מתקתק, ריח התקווה.
עד רגע המפגש שעון חייו של השען הוותיק, ויקטור, נעצר מלכת. כל פעם כאשר היה נכנס אל החנות ועובד בה את שעות עבודתו, תקתוקי השעונים השונים היו מסמרים את בשרו ונדמים לו כצעדי מגפיהם של הנאצים, הטובעים חותמם בבוץ ומחפשים אחר יהודים. לאחר פגישתו של ויקטור עם דליה, שעון חייו העצור התחיל לתקתק מחדש. כיצד ניסחה זאת מגדה? " תגיד לו שזה יום ההולדת שלי. זה לא יהיה שקר מוחלט כי אני מרגישה שנולדתי מחדש."

אין ספק, החיים, כמו בחיים, הייאוש והתקווה דרים בכפיפה אחת. כך גם בסיפור זה.


"וכי איך תוכל מגדה להבין? איך תוכל אף לנסות ולחוש שהיא חלק מכל זה, לעמוד במקומו, להלך בנעליו? ואיך יוכל הוא או כל אדם אחר, לקוות שאפילו מעט מזעיר ממה שינסה להעביר לאחרים, ימסור אפס קצה של הזוועה האמיתית?"

" מן המעלה הזה נראתה לו יפו תמיד כמין כלב גדול, שבע- שנים, שיצא אל המפתן והוא רובץ לו בעצלות, ראשו על רגליו הקדמיוץ, ומתחמם לו בשמש השופכת את חומה על הארץ מאז הבוקר, כדבש הזה שנשפך על פרוסת לחם טרי."

" כך תמיד היה ויקטור נעצר לרגע. זה היה אולי הרגע היחיד בלוח השעות האפור של יומו- וימיו היו אפורים כאותה אוניה שבאופק, וגם הם נראו כעומדים בלי נוע, תמיד באותו מקום- שם ראה צבעים, חש את מגע קרני השמש, ויכול כמעט לשמוח ביופי הים, בתחרת האדוות שליד חוף הים, בהמולה שברחובות מתחת לאותו מעלה סלע מסולע שממנו עמד עתה לרדת. באותו רגע קצר, באותה עצירה קצרה, היה יורד לרגע מן הרכבת האפורה המסיעה אותו דרך נוף אפור אל יעד אפור. כאן היה יוצא לרגע מן האפרוריות, זה היה הרגע היחיד שבו ראה צבעים, נשם אותם נשימה עמוקה."

" מגדה שכבה בגבה אליו. גם כך יכול היה להבחין שפניה מכוסים בכפות-ידיה. וגם עכשיו לא בטח בעצמו ולא העז לנגוע בעירומה. רק בשערה נגע חרש,
והמתין לבוקר."

והציטוט החביב עלי ביותר, שגרם לי לדמעות:

" ובכל זאת, כאשר נשתתק לבסוף, ושוב היה אפשר לשמוע את לחש הגלים, שכמו באו לחלות את פני החוף, ומיד שבים ונעלמים, התרוממה מגדה לרגע, גחנה עליו, ונשקה את זרועו, במקום שקעקעו בו במחט לוהטת את המספר שלפיו היה צריך להירשם- ומעולם לא נתחוור לו כיצד נמלט מכך רק הוא לבדו- בכרטסת האסירים המתים במחנה הריכוז בירקנהאו.
רק אז לקח אותה בזרועותיו בפעם הראשונה ולחץ אותה אליו כמבקש להתאחד איתה, להאחז בה כאזוב שעל סלע, להיות בשר מבשרה, כצלקת של פצע שהגליד ואינו כואב עוד. "

הסקירה מוקדשת למחשבות! בזכותו הכרתי את הספר הקסום והעצוב הזה.
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
בכייף, רובין (:
רובין הוד (לפני שלושה שבועות)
מדהים תודה רבה !!!
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
בת יה, להסתכל על חצי הכוס המלאה זה לא מאפיין דומיננטי אצלי אבל יש צדק בדברייך. מסכימה.
בת-יה (לפני שלושה שבועות)
סקאוט, למרות הכל צריך לחשוב על שלושים שנה של נס - על חצי הכוס המלאה.
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
בת-יה- מסכימה איתך. זה כנראה כך. אכן, נס גדול אבל אולי חצי נס כי הבן בכל זאת מת...
בת-יה (לפני שלושה שבועות)
סקאוט, ממה שסיפרו לי, הרופא בבית חולים אמר לה: שמנגלה היה כנראה רופא גרוע, ומשהו בטוח נשאר, אחרת לא היה ילד.
(צריך לזכור שב- 1959 לא היה מכשור רפואי כמו היום) כשאני למדתי בתיכון, במגמה מורחבת של חקלאות וביולוגיה, סקרן אותי גם הנושא הזה, ואז התברר לי שיש בגוף אברים שמחדשים את עצמם. בהקשר זה ידוע בעיקר הכבד, אבל מסתבר שגם אברים אחרים, בהנחה שנשארו מהם חלקים, מנסים כל הזמן לחדש את עצמם, כמו ריפוי פצע. לא אצל כולם זה מצליח, אבל ברור שזה הצליח במידת מה אצל האמא הזאת. איך אומרים לכבוד חנוכה: 'נס גדול היה פה'.
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
ראסטה- תקרא! תקרא! תקרא! ותודה רבה (: זה ספר וסופר מופלא! אני בטוחה שלא תתאכזב (:

ואני מסכימה איתך! אין על גשם וסתיו. הרעש של העלים המיובשים שמתנפצים תחת הרגליים זה רעש מדהים...כמו מוסיקה.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
סקירה מקסימה סקאוט, תודה! עשית חשק לקרוא.
אני, כמוך, אוהב מאוד את הגשם ואת החורף והסתיו בכלל. אני מחכה לחודשים האלו שיגיעו בכיליון עיניים.
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
בת-יה, מאז התגובה שלך אני מתקשה לא לחשוב על סיפורה המחריד של ניצולת השואה ואני תוהה לעצמי איך היא הרתה ללא שחלות באופן טבעי?! זה בלתי אפשרי בכל קנה מידה שהוא!
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
בת-יה, תודה רבה. אלוהים ישמור! איזה סיפור מזעזע והזוי. איך היא נכנסה להריון ללא שחלות?! באמת נסתרות דרכי האל. רק הוא יודע כיצד העולם פועל באמת וכמה שלא ננסה להסביר בדרכים " מדעיות" זה בלתי אפשרי.
בת-יה (לפני שלושה שבועות)
תודה, סקאוט, על הביקורת המעניינת. גדלתי לצד ניצולי שואה רבים ואכן הסיפורים קשים.
ומקרה אמיתי של חזרה לחיים, שהייתי עדה לו כילדה, אני "סוחבת" כל חיי: ניצולת שואה, היתה בטוחה שחלתה בסרטן כשהתנפחה לה הבטן, היא חיכתה לכאבים ואפילו למוות, אבל אלה לא הגיעו. בעלה ניסה כמה חודשים לשכנע אותה ללכת לרופא. היא לא רצתה. בסוף כשהבטן היתה כבר נפוחה מאוד היא החליטה שאין לה מה להפסיד, והלכה. ובשורת הרופא: את בהריון. היא לא האמינה לו. סיפרה לו על הניסויים של מנגלה, שהשאיר אותה בלי שחלות, שדקר ודקר ולקח חלקים מאברי המין שלה. ולמעשה לא השאיר כלום. וגם הודיעה לרופא שהיא בטוחה שהוא משקר. הבעל היה חכם יותר ולקח אותה לבית חולים. גם שם אמרו לה שהיא בהריון, אבל כששמעו את הסיפור שלה החליטו להשאיר אותה באישפוז להשגחה (השנה היתה 1959) נולד בן. בריא וחכם. האנשים לא הפסיקו לדבר על הנס הזה. רק מצער שאותו בן נהרג בתאונת דרכים בגיל 32. תאונה מוזרה: משאית התהפכה וגלגל שעף ממנה פגע במונית שבה ישב אותו צעיר, הוא נהרג ברגע. מוזרות דרכי האל.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
תודה רבה, זשל"ב (: שמחה לקרוא!
זה שאין לנקוב בשמו (לפני ארבעה שבועות)
כתיבה יוצאת מן הכלל יש לך!
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
פאלפ- תודה רבה! אני שמחה שהזדהת כך, באמת ובתמים, אני מרגישה ביחס לטבע וביחס לגשם בפרט. אכן, אתה צודק. הקריאה על השואה היא לא משימה פשוטה וסביר להניח שאילולא הפן האופטימי בספר ותחושת האהבה לחיים לצד הייאוש, לא הייתי קוראת את הספר. זה אומנם ספר שואה אבל ספר שואה שונה שמותיר טעם מתוק בפה, עם כל הכאב שמלווה בעיסוק בשואה ולכן אני ממליצה מאוד לתת צ'אנס לספר.
Pulp_Fiction (לפני ארבעה שבועות)
סקאוט, סקירה נהדרת! בכל אופן גם אני אוהב גשם מאוד וכל תיאורייך של התמזגות עם הטבע מדברים אליי כל כך.
זכרון השואה במיוחד אצל הניצולים אינו פשוט, קראתי ספרים רבים על כך בנערותי זה השפיע עלי עד כדי שלא יכלתי לקרוא על הנושא שנים רבות... התחברתי בסקירה גם למוטיב השעון.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
ולמי שיש עוד המלצות לספרים מן הסוג אני אשמח מאוד. לאוו דווקא שואה. ספרים שהתקווה והייאוש נמצאים נוכחים בהם בחוזקה.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
ורץ, עוד דבר אחד: השעון הוא באמת מוטיב שנוכח בספר הזה בכל פרק ופרק כמעט. הוא מוטיב שמתאר את חייו של ויקטור, את אי-יכולת קבלת ההווה וגם כשהוא כבר מקבל אותו ואף את העתיד אז השעונים נמצאים שם. זה מוטיב יפה מאוד שבאמת באמת הוקסמתי ממנו. זה פשוט ספר נפלא שאני יכולה לברבר עליו שעות. הוא כל כך מדהים, כשאני חושבת עליו אני רועדת. עד כדי כך הוא נפלא בעיניי.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
רץ- תודה רבה. אני מניחה שזו אחת הסקירות הטובות ביותר שלי [לטעמי] מכיוון שכל כך התחברתי לספר הזה. הספר הזה משול בעיניי לפאזל שכל חלקיו מתאימים בצורה מושלמת. יש בספר הנפלא הזה הכול: רגש, עצב, כאב, ייאוש והחשוב מכול- תקווה, אופטימיות, ואהבה. הספר הזה אומנם מדכא אבל לא לאורך זמן וזה מה שיפה בו. הייאוש והתקווה הולכים זה לצד זו.

אתה צודק. לא סתם דגן בחר את משלח ידו של ויקטור שיעסוק בשעונים. זו מטאפורה לזמן האנושי והוא עושה בו שימוש באופן תדיר בספרו. פשוט ספר מופלא והטוב ביותר שקראתי בשנת 2018 ולכן אני ממליצה בפה מלא לקרוא אותו.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
סקירה מפעימה, מוטיב השעון כרצון לתקן את הזמן הסובייקטיבי האנושי באמצעות הזמן האוביקטיבי אותו מייצגת מכניות השעון, היא מטפורה מהפנטת, מבלי שקראתי דבר על הספר.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
ירי- תודה רבה! מאחלת לך שתהיה לך קריאה מהנה ווחוויתית. ספר פשוט מופלא.
ירי (לפני ארבעה שבועות)
סקירה יפה סקאוט. הספר אצלי ברשימה זה מכבר
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
ודרך אגב, אולי לא ציינתי זאת במפורש אבל מה שבעצם מדהים בספר הזה, לטעמי, שאיך דבר כל כך כביכול "פעוט" כמו ילדה קטנה במקרה הזה יכול לצבוע את עולמו של מישהו אחר בצבעים. אני בטוחה שלרבים מאיתנו קרה מצב שהיינו מדוכדכים ימים, חודשים ואף שנים ואז הגיע מישהו אחד או קבוצה של אנשים והפכה את הקערה על פיה. זה בעצם המשמעות של הספר, שגם איפה שיש חושך, יכול להתגנב מעט אור ולגרש את החושך על ידי שיאיר אותו [ אפרופו חג החנוכה שנמצא כבר בפתח]
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
תודה רבה, חני. (: שתהיה קריאה מהנה! ההנאה מובטחת!
חני (לפני ארבעה שבועות)
הזכרת לי שמזמן רציתי לקרוא . תודה על סקירה רגישה ויפה
בערך כמו טפטופים מבעד לחלון.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
טוב, אני מתקנת שוב. והפעם זה סופי חחח
שמוליק כ. (לפני ארבעה שבועות)
סקאוט, תתקני בבקשה שוב. לפי מילון אבן שושן גיל העמידה מתחיל בגיל 50 והוא נמשך עד גיל 65.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
תודה, חמודה. חחחח
אורי החמודה (לפני ארבעה שבועות)
את כותבת יפה מרוצה
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
אז בעצם צדקתי, נתי? אז אני מתקנת שוב פעם. תודה על הדיוק.
נתי ק. (לפני ארבעה שבועות)
מה רע בעמידה? הגדרת גיל העמידה
גיל העמידה מוגדר בדרך כלל כתקופה שבין הגילאים 40 ל-60. מילון אוקספורד הבריטי, מוסיף ומציין שזו תקופת החיים שבין הבגרות הצעירה לזקנה. מפקד האוכלוסין האמריקאי כולל בין בני גיל העמידה קטגוריה אחת של בני 35 עד 44, וקטגוריה שנייה של בני 45 עד 54. הפסיכולוג אריק אריקסון חושב לעומת זאת, שגיל העמידה מסתיים מאוחר יותר ותוחם אותה בין הגילאים 40 ו-65.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
מחשבות- בכייף! מגיע לך. ספר פשוט מופלא שהלוואי שהסקירה שלי תגרום להרבה אנשים לקרוא אותו. הוא שווה את זה!
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
שמוליק, נכון. אתה צודק. נדמה לי שגיל העמידה זה -50-45. אני אשנה זאת. תודה.
שמוליק כ. (לפני ארבעה שבועות)
"ויקטור הוא גבר בגיל העמידה [כבן 40] החי ביפו ומנהל חנות לתיקון שעונים" - גבר כבן 40 הוא ממש לא בגיל העמידה.
מחשבות (לפני ארבעה שבועות)
תודה.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
אוקי. והקדשתי לך את הסקירה (: בזכותך הכרתי את הספר המקסים הזה!
מחשבות (לפני ארבעה שבועות)
לא יודע אם אחד כתב ואחד ערך.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
ומחשבות, הם כתבו אותו יחדיו? חשבתי שאביגדור דגן כתב ואחיו רק ערך אותו. ומחשבות, הסקירה מוקדשת לך. בזכות סקירתך הכרתי אותו.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
תודה רבה, מחשבות. ספר מקסים וקסום ועצוב ששבה אותי כליל.
מחשבות (לפני ארבעה שבועות)
יפה כתבת על ספר נוגע ללב שכתבו האחים דגן יחדיו.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ