#
אלישבע פוגל, האם במשפחה המטריארכלית המתוארת בסיפור, היא מרכז המשפחה. היא בעלת תפקיד בכיר באחד המכונים לשלום, המוקמים חדשות לבקרים כדי שלעשירי חו"ל יהיה איפה לתרום למען עולם טוב יותר. מכון בו עושים פעילויות ניו אייג'יות שמצטלמות היטב והן חסרות ערך לחלוטין. אלישבע פוגל היא ידוענית, מטפחת קשרים עם ידוענים אחרים, חיה בבית "שווה" בירושלים, נוסעת המון לחו"ל (לעבודה, אלא מה?)

לה ולבן זוגה יש שלושה "ילדים" (שגילם בין סוף שנות השלושים לאמצע שנות הארבעים והם בעצמם הורים). תפקידם במשפחה הזו להיות "הילדים". הם נכנעים למנהיגותה של האם, מקבלים את קביעותיה הפסקניות לגבי איך מתנהגים. "הילדים" האלה, במיוחד אסא האמצעי, כמהים להסכמה ולקבלה של אמם, לשווא. יש לה משימות חשובות יותר מאשר לקבל ולהסכים עם בני משפחתה. למשל לחנך את כל העולם, להדגיש בפני ילדיה שהם אינם שונים בעיניה מאנשים אחרים שאינם צאצאיה, לדרוש ולקבל צייתנות וחוסר סקרנות לגבי פעילויותיה, להעריץ אותה.

הספר כתוב בהומור אירוני. הוא מסתלבט על אותם אנשים נשואי פנים, פריבילגים, שגידלו משפחה, צברו רכוש, ראו את עצמם מורמים מעם גם במיוחד, כשמדובר בחוקים שכמובן אינם חלים עליהם. הם הפכו את עצמם למכובדי השבט עם קוד בלתי פציח של התנהגות ושיח. קרתה להם תקלה – למרות ההקפדה על סודיות מה שעשו התפרסם. מבחינתם זה מטרד לא נעים שהם יכולים למחוק באמצעות מלים והתנהגות כאילו אריסטוקרטית. לא משהו שיפריע להם להמשיך לקנות את הסיפור שהם מספרים לעצמם לפני השינה.

ההומור של ידלין דומה יותר לשמחה לאיד. אפשר להבין את השמחה לאידה של אלישבע, שמכף רגל ועד ראש מעצבנת, מתחסדת ומשחקת תפקיד בלי שמץ מודעות. אבל השמחה לאיד לא עוצרת שם ולמעשה כל הדמויות, גם המשניות ביותר, הן נלעגות, סטיריאוטיפיות, ומציגות לפנינו סוג של תיאטרון אבסורד דווקא בשאיפתן להשפיע על עולמן ולבנות אותו בדרכן.

יש סופרים ישראלים שאולי מה שמשותף להם הוא התייחסותם לדמויותיהם בבוז אנין. ידלין כמובן, על בסיס שלושת הספרים שלה שקראתי וגם מאיה ערד, החוטאת באותה חמיצות חסרת אמפתיה כלפי דמויותיה כמו ידלין (אולי מינוס ההומור).

התחלתי לחשוב שזה הבון טון שלנו. אנחנו הרי מצהירים שאנחנו נוסעים לחו"ל כדי להתרחק מישראלים אחרים. אז הדמויות שנאהב לכתוב ולקרוא עליהן, הם ישראלים אחרים עלובים ומדכדכים. הם מביכים, הם מסתבכים, הם קטנוניים. אנחנו כמובן טובים מהם, רק מכוונים זרקור אל אלה שלא יודעים להתנהג. אבל ככל שידלין מרחיקה את עצמה מהגיבורה שלה, מסתבר שהיא בעצם אלישבע פוגל, שבטוחה שהיא יודעת הכי טוב איך אחרים צריכים (לא) להתנהג.

לפני כמה שנים ראיתי את הסדרה 'שטוקהולם', סדרה עם קאסט שחקנים משובח, הזכורה לי כקומדיה שחורה ועוקצנית כדבעי. הבנתי שהיא מבוססת על ספר של נעה ילדין, אז רשמתי לפני. לפני כמה ימים הזדמן לי לנסות ספר שמע, דבר שלא ניסיתי עד היום, וכשראיתי את הספר הזה וראיתי שהסופרת היא ידלין, אמרתי, ננסה.

הספר זכה בפרס ספיר לפני כמעט עשור, וגרעין העלילה פשוט למדי. משפחה בורגנית-חילונית-ירושלמית-אשכנזית מרחביה, עם כל מה שזה אומר. משפחה שלא מזכירים בה כסף אבל יודעים שיש "נכסים". במשפחה שלושה ילדים, ובהם הדמות המרכזית, אסא, ד"ר כנראה די מעמיק לפילוספיה, אבל כושל בחייו האקדמאים, פרוד, והפחות מוצלח במשפחה, דרכה אנו מתוודעים לסיפור. האמא, אלישבע, הדמות הדומיננטית והחזקה במשפחה, מואשמת במעילה של כמה מיליונים ב"מרכז לשלום בר-קיימא על שם הירש" שבו היא עובדת כסמנכלי"ת, ומכאן העלילה מתמקדת בעיקר ביחסים בין האחים וההורים, ובינם לבין עצמם.

האמת היא שאין יותר מידי מה לנתח. בסך הכל מדובר בספר כיפי, זורם, שנון, ציני ואירוני במידה שזה שילוב די טוב. מצד אחד זו לא ספרות ירודה ויש בה המון משפטים ממזריים, ומצד שני לא כזו שדורשת מאמץ מיוחד או שטומנת בחובה תובנות יוצאות מן הכלל. ידלין יודעת את מלאכת הכתיבה, והיא משתמש בה היטב. היא נוגעת בנקודות כואבות, בעיקר בהצבת מראה ברחובות רחביה השקטים המשקפת את השמאל החילוני-אשכנזי השבע והמרוצה מעצמו, וחושפת את הזיוף הצדקני והמתנשא, כמו גם את הקיום הבנלי, המשעמם והנדוש. אגב כך, ילדין חובטת גם בתרבות הריאליטי והניו אייג' שתפסו תאוצה בעשור ההוא. הדמויות לא שטוחות לחלוטין אבל חסר בהן איזה עומק, איזו התייחסות לכאב, מלבד אולי מעט אצל אסא, ומכאן גם חוסר היכולת להזדהות או לחוש אמפתיה.

לגבי הפלטפורמה. לא חשבתי שספר שמע זה משהו שאני אתחבר אליו אבל אני מוכרח לציין שהופתעתי לטובה. הקריינית הייתה מוצלחת, הדיאלוגים נשמעו אותנטיים, ופתאום נסיעה או ריצה קיבלו גוון נוסף. שלושת הכוכבים מצהירים כי לא מדובר ביצירת מופת אבל גם לא בבזבוז של זמן.

****




"אני לא קורא ספרות ישראלית", אומרים לי לא פעם. כי או שזה פלצני ואליטיסטי (נגיד) כמו עוז, יהושע, באר או גרוסמן, ואז זה גם טעון עד זרא באלף אלפי משמעויות ישראליות פנימיות על יחסנו לכיבוש, למלחמה, ל-48' או לעיירות הפיתוח ונהיה כבד וקשה, או שזה מתנחמד ומרוצה מעצמו סטייל יעל הדיה, אשכול נבו או אפילו מאיר שלו, או שזה ג'נרי וקולי עד כדי להרתיע כמו אתגר קרת או קסטל בלום. אולי יותר מזה, נדמה לי שמה שמפריע לרוב ה"לא קוראים ספרות ישראלית" זה מה שמפריע לנו כשאנחנו מטיילים בחו"ל ולא רוצים לפגוש תיירים ישראלים אחרים. זו הפמיליאריות הדביקה הזאת, העברית הקולנית המביכה, וחוסר היכולת להרחיק את עצמנו פיזית או רגשית מהאנשים האלה, הישראלים, שכובשים, שמנגבים חומוס, שמעגלים פינות ושלא יודעים מתי להתאפק. עדיף לקרוא על פינות רחוב בשטוקהולם מאשר לפגוש מישהי שדומה לדודה שלך או לאקסית שלך או לרס"פ שלך מהטירונות בבית קפה בגדרה. די, אנחנו פה בשביל להתרחק. העברית הזאת, שלא עוברת אף פעם בתרגומים משפות אחרות, זאת עם המילים המסובכות והגבוהות, מסתדרת לנו איכשהו רק כשאנחנו קוראים עיתון בארץ, גם זה די והותר, ואם יגישו לנו את "ידיעות" בטיסת אל-על ממילאנו, נקמט את אפנו באנינות ונרגיש את הצביטה הזאת של אוף, הנה, חזרנו. כולם ישראלים פה.

וגם אני, גם אני ככה לפעמים. קורא ספרות ישראלית, אבל כמעט מרגיש צורך להתנצל על זה, כאילו הצבעתי "יש עתיד". זה לא שאני אוהב ספרות זרה יותר, אבל הרבה פעמים, גם עבורי, הספרות הישראלית לוקה במה שלקה הקולנוע הישראלי עד לפני עשור בערך - היא פשוט ישראלית מדי.

נכנסתי לספר הזה בזהירות, אחרי שקראתי כמה ביקורות ואת המאחורה של הכריכה, אבל די מהר הרגשתי שאני משיל את שכבות ההגנה שלי כלפיו, וכלפי הישראליות שלו, שדווקא כאן היא איכשהו מועילה לספר ולא גורעת ממנו, ושבמקום למצוא בו פגמים אני מצליח להרפות ואפילו ליהנות מהכתיבה הרהוטה, השוטפת והמדוייקת להפליא ומאינספור הפנינים שיש בו. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שקראתי ספר שמצליח להכיל מילים מכל משלבי השפה העברית והמתלעזת כמעט מבלי שזה יישמע מתאמץ או מתפלצן או פשוט כמו טעות. "אנקדוטלי", "אחושלוקי", "אנרכיסטיותו" (!), "אג'נדה", "אוריג'ינליטי" חיים ביחד איכשהו, וזה מרגיש ממש בסדר, כי הדמויות מדברות ביניהן בדיוק כמו שאנשים מדברים (בארץ, לפחות) והקולות שלהם נשמעים אותנטיים להפליא, אבל הספרות שמחברת בין הדיבורים הרגילים האלה היא מספיק "ספרותית" ומספיק "גבוהה" אבל לא יותר מדי משתיהן, כדי שהספר לא יהיה מדובר מדי או פרחי מדי, לא מתוחקר מדי ולא נוקשה מדי.

העלילה עצמה פורשת את קורותיה של משפחת אצולה ירושלמית אשכנזית שנקלעת שלא בטובתה למערבולת אנינה של פשע צווארון לבן שמבוצע בידי אם המשפחה, סמנכ"לית מכון שמאלני אליטיסטי לקידום שלום, כשהיא נחשדת במעילה רבתי בכספי המכון. המשפחתולוגיה המורכבת והרצינית - אם תרצו סוג של תמונת מראה של "זגורי אימפריה" העממית - וישראלית לא פחות, מתוארת בקולמוסה המושחז של ידלין באופן רציני, מעמיק ורב אבחנה, אבל גם בקריצת עין ובהומור דק ועדין, בטון כמעט משעשע ולחלוטין לא מצחיק. אני לא בטוח שמי שיגיע לספר כדי לחפש את "הבלון השמאלני שידלין נועצת בו סיכה" יקבל את כל מבוקשו, אבל לא הרבה ייצאו נקיים כאן, כי נדמה שהחלקים הפחות טובים של הישראליות אינם פוסחים גם על אלה שאין להם ממש צורך לחתוך פינות, לקצר תהליכים, לחתוך נתיבים בכביש או למעול במיליונים, אבל עושים את זה בכל זאת (רק שאולי בשפה יותר נקיה), פשוט כי הם יכולים.

אהבתי מאוד לקרוא את הספר הזה, שיש בו את כל הטוב והרע שאנחנו יכולים לזהות בעצמנו כישראלים וכבני אדם, עם כל הרקב המתוק והבלתי מושלם הזה שאופף אותנו והופך אותנו לבני אנוש.



****

הספרים קוראים לי בחנות הספרים בקולותיהם השונים. לפעמים זה הסופר ששמו מתנוסס על הכריכה, והוא הבטחה שלא הכזיבה, ואני מיודעת איתו מספריו הקודמים (אף שהוא איננו מכיר אותי. מין ידידות חד צדדית שכזאת), לפעמים הציור על הכריכה קורא לי, לפעמים שם הספר, שזכה ליחסי ציבור דחפניים ואגרסיביים, כאילו היה נוזל כביסה או גבינה מיוחדת, לפעמים שם הספר וכריכתו מוכרים לי מסימניה, אף שאינני זוכרת אם לרע או לטוב, לעיתים זה נושא הספר או הסוגה לה הוא שייך (אל תעקמו את אפכם האנין, ידידי מסימניה, ואל תפלטו: נו, בטח, ספר מתח...) ופעמים לא מעטות גם אני נלכדת בכזב הידוע, שכריכה אחורית, שמו.

הספר הזה קרא לי במדבקה העגולה המוזהבת שנצצה מכריכתו: זוכה פרס ספיר לספרות.

ובכן, לו אני הייתי בוועדת הפרס הייתי מוסרת אותו במו ידי לנעה ידלין וגם מודה לה מקרב לב, על שהואילה בטובה לקחת אותו מידי.

בעלת הבית קרא לי ואני נעניתי, בעונג, בשמחה, במתח, במעורבות, בצחוק מתגלגל, בהשתאות.

האם גם אתם שמעתם את הרחש העז, שהפיק האוויר, שיצא מן הבלון ששמו: משפחה ירושלמית-משכילה-חילונית-שמאלנית-מודעת לעצמה, כשידלין תקעה בו את סיפורה המושחז?
אני שמעתי.

דוקטור אסא פוגל, עשה את הדוקטורט שלו בנושא בלתי אופנתי בעליל: האווילות של הניו-אייג'ינג. אלא שהרציונאליות איבדה מזמן את קסמה, גם אצל אלה שאמונים על טוהר השכל. ובגלל שהרציו פשט את הרגל, אסא פוגל אינו מקבל תקן בשום אוניברסיטה שמכבדת את עצמה. בתחילה הוא מחזר אחר אוניברסיטאות כדוגמת פרינסטון, בתקווה להיות מחוזר, וכשהוא פונה מיואש אל השוק המקומי, הוא מגלה, כי גם המעוז האקדמי מתנהל כמו שוק, וכי מפעם לפעם יוזמן לאיזו תוכנית בוקר בטלוויזיה, כדי לסתור גל חדש של פלאות בנגב, שתיקה בצפון או כת במסווה של רעיון קוסמי רוחני.

אסא פוגל שוחה בתוך תחושת העליונות שמקנה ההשכלה. אמא שלו, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, משמשת כסמנכ"לית של מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא, אביו הוא סטטיסטיקאי, בעל חברת השמה משגשגת, שמשתעשע ברעיון ליצור משחקי מחשב לילדים, שיטמיעו את עקרונות הסטטיסטיקה. אחותו הגדולה, היא בעלת חברת נדל"ן מצליחה, ואחיו הצעיר הוא פסיכיאטר ילדים, שיוזם תוכנית ריאליטי העוסקת באסונות אצל ילדים והשפעתם על חבריהם. וחוץ מזה, פרודתו של אסא היא עורכת דין, אשתו של אחיו היא פסיכולוגית, בקיצור, כולם חכמים ונבונים, כולם משייטים להם על עננת המצוינות, ראשיהם באוויר המזוכך והדליל של הסנוביות האינטלקטואלית, ורק רגליהם מדשדשות באדמה המשותפת גם ליצורים נחותים.

אלא שיום אחד נוחתת על ראשיהם צרה בלתי צפוייה: אלישבע פוגל, אם המשפחה, האמונה על יפייפות הנפש בצד השמאלי של המפה הירושלמית, נחשדת בנטילת 3.4 מיליון שקל מכספי המרכז לשלום, אותו היא מנהלת. מתברר שבין מבצעים של שלום, כדוגמת ציור יונת שלום, הארת מרכז עזריאלי או משחק כדורגל מעורב בעיר ערבית, נשרו חלק מן התקציבים אל חיקה המרופד היטב של אלישבע פוגל, ונקנו כמה דירות באזורי יוקרה. מוכר משהו?

הכרוניקה העיתונאית מציפה את הטקסט של ידלין, וכמעט כל דמות מזכירה לנו איזו דמות מן החיים הציבוריים. ארץ קטנה עם שפם וגיבורים קרובים קרובים. ידלין נותנת בידנו זכוכית מגדלת ולא פעם גם מיקרוסקופ, ובכישרונה הגדול היא מאירה בזרקור את הפינות האפלות של היומרה וההתנשאות. אבל אל לכם לחשוש כי האקטואליה פוגמת בסיפור. בדרך כלל, האקטואליה היא משענת קנה רצוץ לסיפור טוב, כמעט תמיד היא משמשת מין תותב, והקורא הנבון מחפש את השווה והשונה בין הבדיון והמציאות. וגם אנחנו מתקוממים, כאילו רקיחת סיפור אקטואלי הוא מין אקט נצלני, במקום שהסופר ימציא לו סיפור, הוא גונב את החיים ושותל אותם בספרו. אבל בספר הזה, האקטואליה רק מגבירה את ההנאה. לא מפני שאנחנו מכירים את העובדות מן העיתון, אלא מפני שהספר מחדד את מה שקראנו בעיתון. פתאום אותן מילים של הכרוניקה העיתונאית, הפכו למציאות קרובה, שהרי בשביל הקורא הנאמן הסיפור מדבר על גיבורים בשר ודם.

השפה של ידלין עשירה ורבת רבדים ושפת גיבוריה, כמה מפתיע, היא שפת דיבור משובצת בסלנג. המשפטים מתגלגלים ארוכים ארוכים, מפוסקים, ללא מירכאות והדוברים מתערבבים והמילים דוהרות ואין רגע דל ואין פסקה משעממת.
כאילו, מאיפשהו, וואללה, ממש ממש, לבאס, ביג דיל, קטעים, זה מפגר, משוגעת על..., בטח ובטח, כפרה, סבבה, שטיקים, משבצים בחינניות את הגיגיהם של אסא ומשפחתו.

עד הסוף לא ברור אם היה או לא היה. שהרי לאלישבע פוגל, נקיית הכפיים, יש תירוצים וסיבות ורקורד עשיר ועושר בכלל, ומהוגנות מוכחת ופרופסורה באמתחת, ובית פרטי ירושלמי בשכונת יוקרה, ושום דבר בו לא מזכיר נובורישיות, כי גברת פוגל שייכת לסולתה ושמנה של העלית.

אחד הקטעים המצחיקים בספר, הוא הריאיון העיתונאי שנותנת אלישבע פוגל, בעקבות שכירת יחצן. בריאיון היא מורידה את בנה הדוקטור לדרגת "איש חינוך", הכל כדי ליצור תדמית של מהוגנות. כשהיא מתארת איך עסקה באפיית עוגיות לנכדים, כשבאו לעצור אותה, לא יכולתי שלא לצחוק בקולי קולות.

אני מקווה שנעה ידלין שמעה את צחוקי והבינה עד כמה אהבתי את ספרה המענג.
נהדר.

על נועה ידלין שמעתי בעקבות סדנאות כתיבה. באמת התחלתי לקרוא את הרומן שלה בתקופת שבוע הספר. הסיפור מגולל את סיפורו של אסא דוקטור בלי משרה ופרוד טרי, התגלה שאימו האהובה חשודה שגנבה ממקום עבודתה 3.4 מיליון שקל ועכשיו הוא מנסה לנווט במציאות הטרופה שלו. עם ביתו אלונה שנכנסת לטלוויזיה, גרושתו שעדיין אכפת לו ממנו, בדידות וכניסה לזוגיות ושיחות פילוסופיות עם אחיו. אהבתי מאוד את הספר, במיוחד אהבתי את הניחוח של אגתה כריסטי שיש בספר,דמותו של אסא מאוד מעניינת חשבתי שהוא איזה מן סניגור בין הטוב לבין הרע מנסה לבחון האם אימו אשמה או שלא.מרתק.

היה היתה משפחה מתפקדת להפליא.
רגע, רגע. קאט. מה פתאום משפחה מתפקדת? ועוד להפליא?
מה כבר יש לכתוב על משפחה כזאת?
אז זהו, שמסתבר שבניגוד לדעתו של טולסטוי, גם המשפחות המאושרות אומללות כל אחת על פי דרכה.

***

הכירו את משפחת פוגל: יש אבא ואמא שנשואים באושר כבר הרבה שנים, שניהם מצליחים מקצועית, יש שלושה ילדים, שניים אקדמאים, אחת בעלת עסק עצמאי ומצליח. כולם מסודרים, כולם הורים לילדים.
למשפחת פוגל לא חסר כסף, אבל במשפחות טובות לא מדברים על זה.
להורים יש בית ברחביה (ולא רק בית אחד, אבל גם על זה לא מדברים).
והכל זורם על מי מנוחות עד ש-.

***

כן, ה"עד ש-" בכל זאת חייב להגיע, הרי לא חשבתם שספר שלם יספר רק על חייה השגרתיים של משפחה מתפקדת להפליא.
אם המשפחה, אלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה וסמנכ"ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא נחשדת במעילה ובגניבה של תרומות שנועדו לקידום השלום.

מה גורם לאשה מצליחה, שלא חסר לה דבר, כולל עקרונות נעלים למיניהם, לשלוח יד בכסף שלא נועד לה?
על השאלה הזו, שמסקרנת אותי תמיד (ומוזנת באופן תדיר מדי ע"י פרשיות שחיתות למיניהן), לא נמצאת תושבה בספר.
ואולי חוסר התשובה הזה, הוא בעצמו סוג של תשובה.
אלישבע פוגל, בשום שלב, לא מודה באשמה. לא מכה על חטא. האם בתוך תוכה היא מכירה באשמתה או שמא תחושת הצדק בכיס מושרשת אצלה כל כך עד שהיא מאמינה באמת ובתמים שאין בה כל אשם?

ומה לגבי משפחתה האוהבת והתומכת?
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הבן, אסא, דוקטור שלא הצליח להשתלב באקדמיה, גרוש ואב לבת.
נושא הדוקטורט של אסא הוא "אנטי רציונאליות ואנטי־אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש" אבל נראה שהפרשיה בה מעורבת אמו מבלבלת מדי מכדי לאפשר לו להתייחס אליה ברציונליות צרופה, ומי יכול להאשים אותו.
המשבר בו מעורבת האם מטלטל ומחדד את מערכות היחסים והדינמיקות הפנים משפחתיות והספר צולל לתוכן, מנתח, מפרק, מתבונן בזכוכית מגדלת.

האם יש בספר ביקורת חברתית על המגזר אליו משתייכת משפחת פוגל, אשכנזים-חילונים-שמאלנים-אמידים?
קשה לומר.
קחו לדוגמה את הקטע הבא:
"ופתאום חשב כמה מרובעים, ממסדיים, בני המשפחה שלו בעצם, עם כל הליברליזם המפואר וההומניזם וזכויות המיעוטים ורדיפת השלום והמוסיקה הקלאסית והבוז לתיאטרון המקומי והזכות לשמוע את ואגנר. איזו אמונה יוקדת בצדק הם נושאים איתם בסדר לבם, ולא בצדק שיש להילחם למענו אלא בצדק טבעי שנעשה כל העת, ניצחון הטובים והמוכשרים על הטובים פחות מהם, אמונה עיוורת, נאיבית, כמעט פרובינציאלית, בתקינותם הבסיסית של הדברים, שמקרים פרטיים יוצאי דופן רק מחזקים אותה, אם הם משנים משהו בכלל. יש בהם משהו צדקני, חשב עכשיו. איזו מילה איומה, אבל זה נכון. הם מלאים בתחושה של צדק, יש בעולם הזה צדק, והם בצדו הנכון. והם חושדים בחלש, גם אם לא יודו בכך אף פעם”.
האם הביקורת הזו, המופנית כלפי משפחת פוגל, היא בעצם ביקורת המופנית כלפי כל השבט אליו הם משתייכים?
ניתן לקרוא כך את הספר, אבל אין חובה. הספר, מצדו, לא מספק הוכחות.
או האם ההתגייסות של אנשי שמאל לחתום על עצומת תמיכה באלישבע פוגל עוד בטרם התבררו העובדות היא ביקורת כלפי המחנה הזה? לאו דוקא. זוהי התנהגות אנושית צפויה, שהיתה יכולה לקרות בכל מגזר.
יותר מכל, נוצרת התחושה שהספר מדבר על המגזר הנ"ל פשוט כי זהו המגזר היחיד שקיים בעולמו של הספר ובעולמם של גיבוריו. מתנחלים, למשל, מופיעים בספר רק כקריקטורה מוקצנת בתוכנית סאטירה, שעל פי תוכנה נוצרה אף היא על ידי אנשי שמאל.

***

עיקר כוחו של הספר, בעיני, הוא האופן בו הוא לוכד בדיוק רב את ההווה הישראלי. בין אם בתיאור האופן בו פועלת התקשורת, מפרומואים לתוכניות ראליטי ועד ראיון עיתונאי שלם, שהקורא הלא תמים יטעם בו מיד את טעמו של תבשיל שנבחש היטב בידו המיומנת של יועץ תקשורת, ובין אם בדיאלוגים האותנטיים להפליא.
אותנטיים כל כך, עד שהצלחתי תוך כדי קריאה לשמוע את קולם של הדוברים, ודמויות של ממש החלו להצטייר לנגד עיני.

מצד שני, כל אלו מעלים תהיות לגבי עתידו של הספר: האם הוא יהיה קריא, חד ומשעשע באותה המידה גם בעוד עשר שנים? ועשרים? וחמישים?
אין לי מושג, ולא כדאי לחכות כדי לבדוק את זה.
לכו לקרוא עכשיו.

כנראה שבשנת 2013 לא היו ספרים טובים יותר כך שספר בינוני זה זכה בפרס ספיר. באמת לא משהו. ניסיון לצייר הוויה ישראלית שממש לא שכנע אותי. אפשר לקרוא אבל לא חובה לגמרי.

בזמן הקריאה שאלתי עצמי מדוע הספר זכה בפרס. כל זמן הקריאה חיפשתי את התשובה.
הספר עמוס בארועים שקופצים מנושא לנושא חלקם אינו תורם לעלילה אבל משקף את התזזיות של הישראלי המצוי. בכל דיון אם פרטי ואם ציבורי, הדוברים נכנסים אחד לדברי רעהו מתחילים סיפור וגולשים לסיפורי משנה, אינם ממוקדים ובנוסף מאד אנוכיים. בכל ארוע שהמספר מצפה שישתתפו איתו, בצערו ,בשמחתו, הישראלי המצוי מגיע לעצמו לחויה שלו לסיפור שלו. אין לנו את גן ההקשבה. וכך בדיוק הספר. יתכן שהשיקוף הזה של החברה הישראלית זיכה אותו בפרס.

לסיכום ספר מענין ושונה, זאת למרות שסיפור המסגרת פשוט ולא יחודי והכתיבה קצת מעיפת.

כשאבא שלי עלה לארץ הוא התגורר בשכונת רחביה שבירושלים, שכונתם של הפוגלים ב"בעלת הבית". הוא כמובן לא התגורר בדירה משלו, אלא התארח אצל קרובי משפחה רחוקים כדי שיוכל ללמוד ב"גימנסיה רחביה". ניצול שואה בן חמש עשרה, בן למשפחה עשירה שהגיע לארץ עם אמו בחוסר כל ונאלץ לקפוץ שלוש כיתות כדי להשלים את הזמן האבוד בשואה. "הבן שלי לא ישאר כיתה!" הודיעה לו סבתי, "אתה תהיה מהנדס!" קרובי המשפחה הרחוקים השתייכו לאצולה הירושלמית של השמאל המתון. האב היה ד"ר, מנהל הגימנסיה, האם אחות בהדסה, משפחה מהוגנת ומכובדת לעילא ולעילא. אבי היה נטע זר בגימנסיה ולא מצא את מקומו בתוך האצולה הירושלמית. הוא היה פליט מעורער, גלותי רציני ועני. "לא האמנתי שאנשים עוד צוחקים" הוא אמר לי, "חשבתי שהם השתגעו". "השואה הגיעה לכם כי לא עליתם לארץ קודם" אמר לו ילד אחד בבית הספר, לימים חבר כנסת מטעם אחת ממפלגות השמאל. אבי התכנס בעצמו.
כאות הוקרת תודה על האירוח בביתם הצטרף אבי לשורות הלח"י, מה שהביך באופן בלתי נסבל את קרובי משפחתו. על דודי מנהל הגימנסיה הופעל לחץ עצום לסלק את אבי מבית הספר. למרות שהתנגד נחרצות ללחי הוא סרב. הוא פשוט אהב את אבי על רצינותו וסקרנותו ותאוותו ללימודים. מכיוון שהיה אדם ישר הוא השאיר בבית הספר את כל אנשי הלחי והאצל, למגינת ליבו. אבי אהב אותו ואת אשתו מאוד. עם זאת נשארה בו המון מרירות על אותה אצולת שמאל שמעולם לא קיבלה אותו לשורותיה, וגם משכונת רחביה הדיר רגליו.

התלבטתי אם לקרוא את "בעלת הבית". איכשהו היה קשה לי להאמין שתהיה בספר ביקורת אמיתית על מחנה השלום. מה גם שאת ספרה הקודם של ידלין, "חיי מדף", לא הצלחתי לצלוח. הסיבה שבכל זאת קראתי את הספר היא לא פרס ספיר שקיבל אלא המלצת אפרתי. (כשלא מדובר בריצ'ר אני לא יכולה להתעלם מספר שקיבל אצלה חמישה כוכבים...).
אין ספק שמדובר בספר מבריק. ידלין מיטיבה לתאר את מחנה השמאל, שכונת רחביה, משפחה אשכנזית מבוססת על קשריה ההדוקים והמפוררים, הקנאות הקטנות והגדולות בין האחים, השחיתות שמאפיינת את "מרכז הירש" כמו גם זו של האקדמיה. משחקי השפה של ידלין מרהיבים, לא פחות. היא מערבבת שפה יומיומית עם שפה גבוהה, ועושה זאת בדיוק מושלם ובמיומנות. היא משאירה על הקורא את הרושם שהיא מבריקה, וזאת לכאורה מבלי להתאמץ יותר מדי. אני יכולה להבין מדוע הספר קיבל את פרס ספיר.

ובכל זאת הספר לא חף מחסרונות, אפילו משמעותיים, כאלה שגרמו לי למנוע ממנו את הכוכב החמישי. קודם כל, הביקורת על מחנה השמאל אינה אמיתית. אין בו שום חשבון נפש וערעור האמונה העיוורת בצדקת הדרך. התחושה שעלתה בי היא שאותה עלילה יכלה גם להתרחש גם במחנה הימין. זה לא נורא הפריע לי כי אני מניחה שזה נכון. מי שנהנה לעסוק בפוליטיקה הוא כנראה נוטה לחוסר יושר, שלא לומר רמאות, תככים ומניפולציות, ולא משנה לאיזה מחנה הוא שייך. לא שאבתי שום סיפוק ממפלתם של אלה שאבי שנא בלהט רב כל כך עד יומו האחרון.

החיסרון העיקרי והמשמעותי של הספר בעיני הוא שהוא לא גרם לי להרגיש דבר. המשפטים הארוכים נטולי המרכאות המקשים להבין מי הדובר פוגמים ברצף הקריאה. אני בטוחה שזהו מבנה מכוון, אבל לי הוא הפריע. הספר נראה לי כמו תרגיל אינטלקטואלי בקורס ספרות זה או אחר. הוא כתוב רק מהראש ואין בו דבר מהבטן. בעיני ספר טוב הוא קודם כל כזה שגורם לי להסחף לתוכו ולשכוח את עצמי. כזה שמצחיק, מעציב, מעצבן, ועדיף כולם ביחד. "בעלת הבית" הוא ספר שיש לצרוך במנות מדודות, ישובים על ספה מעוצבת בסלון מסודר, רצוי תוך כדי סחרור כוסית יין. בטח שלא בהיחבא בשירותים בעבודה.