#
אוסף נאה של פרסים צבר פוקנר על כתיבתו. פרס נובל, שני פרסי פוליצר, פרס הספר הלאומי ועוד כמה שלא פורטו. העניין עם פרסים הוא שהם מתייצבים כעדר. מרגע שסופר נקבע כראוי לפרס, במיוחד לפרסים הנחשבים, אפשר לצפות לעוד ועוד פרסים שיפלו בחלקו.

בצדק, במקרה הזה.

בדרך כלל מדברים על "מסע התבגרות" כשהדמויות עוברות תהליך באמצעות מסע – לעתים בפועל, לעתים דמיוני. במקרה הזה המסע הוא מסע לווייה, כשהדמות הראשית לא תוכל להסיק את המסקנות המתבקשות ממנו. חלקו של המסע מחריד, חלקו מכמיר-לב, חלקו מצחיק. דרוש סופר יוצא דופן שיטלטל את ליבו של הקורא תוך סיפור על אנשים הרחוקים מאד מעולמו. חקלאים עניים, בורים, עובדים בפרך ונטולי נחמה – אף לא נחמת עניים. הם נוסעים בעגלה רתומה לפרדים עם ארון מתים, לקבור את אמם בעיר הולדתה.

הסיפור מסופר על ידי מחשבותיהם של דמויות רבות בטכניקה של "זרם התודעה". בדרך כלל אני לא מחבבת את הסגנון הזה, אבל לסיפור הזה, עם הדמויות האלה, אין סיגנון מתאים יותר. הסיפור ריתק אותי מתחילתו, למרות שלקח לי קצת זמן עד שהבנתי מי הדובר ומה הקשר שלו למשפחה ולסיפור. פוקנר עושה פה שימוש במספר רמות של השפה - של חקלאים עניים ובורים, של הרופא שחי בין חקלאים עניים ובורים, של עירוניים המדברים ברמה נוספת. את הלהטוטנות יוצאת הדופן הזו הזו יכול לכתוב מי שהשפה היא כחומר בעטו, והוא מסוגל לגרום לקורא לראות את הציור שהוא מצייר במלים.

העדפתי את תרגום השם הקודם "בשוכבי גוועת" מאשר את "בבוא מותי" ל-"As I lay dying ". אהבתי גם את תמונת הכריכה של ההוצאה הקודמת, המבטאת בצמצום ורב-משמעות את מהות הספר. בשאר התחומים – בעיקר התרגום המוצלח של שרון פרמינגר – עדיפה ההוצאה הנוכחית של הספר. כדי לתרגם סיפור כזה ולתת לקורא מושג על עולמן של הדמויות גם על המתרגם להיות קצת וירטואוז.

קראתי שפוקנר סיפר שעוד לפני שהתחיל לכתוב את הסיפור, ידע מה תהיה השורה האחרונה בו. אני מסכימה. השורה האחרונה הזאת ראוי לה להיכנס לפנתיאון הציטוטים. אלא מה? ללא השורות שבאו לפניה אין היא אלא אוסף מקרי של מלים...

רוצה לקרוא על לוויה בין נהרות ושטפונות, שלא היית מאחלת לאף אחד?

בבוא מותי – ויליאם פוקנר

הסיבה לחיות היא להתכונן למות למשך זמן רב

עלילה:
משפחה כפרית ענייה במיסיסיפי של שנות ה-30, מקיימת את משאלתה האחרונה של האם במסע לוויה לעיר הקרובה.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, פחות עלילה

וייב: מטריד, הרפתקני, מייאש

טון: יומיומי, מהרהר, רהוט

סיפור מסע דרומי גותי אפל וקומי, על דינמיקה משפחתית, זיכרון, אבל וייאוש, המסופר כמקהלה של קולות ייחודיים שכל אחד מהם חושף קושי אחר, סערה פנימית אחרת ודרך התמודדות אחרת עם המציאות.

אהבתי מאוד

את הצלילה חסרת הפחד של הרומן לכל נפש ונפש, עם סגנון כתיבה ייחודי, קול שונה והשקפת עולם שונה. חלק מהדמויות רהוטות, וחלק עילגות. חלק הוזות, חלק עם רגליים בקרקע. סיפור פשוט של לווית אם המשפחה, הופך לחוויה עמוקה, סוחפת, מצחיקה ואומללה.

אבל כדאי שתדעי

הסגנון הוא זרם-תודעה, והמספרים מתחלפים ללא הפסקה. מעבר לששת הדמויות הראשיות, יש עוד עשר קולות פחות מרכזיים, אז יש לי הרגשה שזה יתיש אותך, כמו שזה עייף אותי, וגם יבלבל לפרקים. את תהני, פשוט אל תצפי לקריאה קלה ומהירה.

בקיצור:

מאחורי ההומור הגותי והדמויות הססגוניות מסתתר סיפור משפחתי מורכב. רומן קצר וייחודי בסגנון, ברקע, בדמויות ובסיפור: נקודת פתיחה טובה לפוקנר.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - בבוא מותי https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%91%d7%91%d7%95%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%99/

סיפור המסגרת הוא מותה של אם המשפחה וביצוע משאלתה להיקבר בעיר הולדתה המרוחקת מרחק רכיבה של מספר ימים.
הדבר הראשון שהתקציר הזכיר לי הוא איך לא.."והיום איננו כלה" של איטמטוב. גם שם הסיפור סובב סביב מסע לוויה מכאן לשם. איטמטוב כתב את ספרו שנים רבות אחרי פוקנר, יש סיכוי רב שהושפע מסיפורו של פוקנר. כאן נגמר הדמיון בין שתי היצירות. לא פיתחתי ציפיות לגבי סיפורו של פוקנר, מנסיון העבר כל השוואה או פיתוח ציפיות בין שתי יצירות גורם לרוב לאכזבה. גם בקריאה של שני סיפורים של אותו הסופר אני תמיד משתדל שלא לפתח צפיות ולא לשפוט, אלא לזרום עם הקריאה ולתת לסיפור לעשות את שלו.
הסיפור מחולק לפירקונים קצרים רבים, לעתים כל 1-2 עמודים פרק לעיתים מעט יותר, כל פירקון מסופר מפי דמות אחרת בשיטת "זרם התודעה", מה שהדמות רואה או חושבת זה מה שנכתב, לעיתים מאוד פשטני ובסיסי. זה אמור להיות מעניין מכיוון שכל דמות היא עולם בפני עצמו, יש גם ילד אחד ואז זרם התודעה מסופר מנקודת ראותו.
מצאתי את הסיפור קצת טרחני, לעיתים משעמם ולעיתים בסיסי מידי. האמת, היה קשה להחזיק עד הסוף, שורה תחתונה פוקנר כנראה לא בשבילי.

מודה, היה לי קשה בהתחלה לא ממש הבנתי מה הולך, החלטתי לזנוח באכזבת מה את הספר. כבר התחלתי לעיין באפשרויות אחרות לקריאה אך החלטתי לנסות שוב. בחרתי ספר אחר של פוקנר וקראתי סיפור אחד, התרשמותי לא הייתה הרבה יותר טובה אבל בכל זאת עודדה אותי לחזור לספר הנטוש ומשהתחלתי שוב, כבר לא יכלתי להניח מידי. אני כבר משוכנעת פוקנר הוא אחד הסופרים המונומנטליים, שספריהם משאירים בי חווית טלטלה של משהו שהוא החיים אך בעצמה גדולה עשרת מונים. הספר מספר על מסע שעורכים גבר וילדיו לעיר מרוחקת,לקבור את האם. במזג אויר רע, כשהגשר לעיר מתמוטט לתוך נחל/נהר שוצף. תוך כדי מסע, ואף בטרם החל כשהאם עוד שכבה גוססת במיטתה, מצביע פוקנר על צעיפי הסודות שילכו ויפרמו ע"י גילוי הרהוריו, מחשבותיו, דבריו ומעשיו של אחד מבני המשפחה וגם של אחרים הנוגעים בסיפור.התמונה שנחשפת אינה קלה לצפיה. פוקנר מגלה הבנה ורגישות לנפשם של גיבוריו וגם אומר אגב דברים שסודות אינם כל כך סודיים אנשים קרובים רואים ומבינים יותר ממה שחושבים. כך שגם על הקורא מוטלת האחריות ץלהיות מעורב ולא לחכות שהכל יוגש לו מוכן לבליעה. מי שרוצה ספר חזק ולא מפנק המשאיר עם תום הקריאה ערך מוסף גדול, כדי לו לקפוץ לנהר.

"בבוא מותי" (as I lay dying) פורסם בשנת 1930.
הדמות הרשית ברומן היא אדי באנדרן (Addie Bundren), אישה שהביאה לעולם חמישה ילדים ונשואה לאנס באנדרן.
לזוג ברנדן חמישה ילדים- קאש, דארל, דואי דול באנדרן, ורדרמאן וג'ול (שהוא מבין החמשיה הכי קשור ואבל למות האם.
הוא למעשה בן לא חוקי הבא מגבר אחר- ריווהד וויטפילד).

מה שמניע את העלילה, גסיסתה ומותה של אדי בנדרן בעירה שכוחה במדינת מיסיסיפי ובקשתה האחרונה- להיקבר בעיר הולדתה- ג'פרסון.
ברומן מובא תהליך האבל וההבאה לקבורה של האם (לרוב) מצד חמשת ילדיה, או מקורבים למשפחה.
כול פרק נקרא על שם הדובר, המספר ברומן למעשה מובלא. מה שהקוראים מקבלים הוא זרם תודעה של כול בן משפחה בנוגע למות האם והבאתה לקבורה.
המספר המובלא משלים פערים בתיאור ההתרחשויות.

""אמא", דואי דל אומרת;"אמא!" היא מתכופפת מעל המיטה,
הידיים שלה מורמות קצת, המניפה עוד זזה כמו בעשרת הימים האחרונים, והיא מתחילה לקונן. הקול שלה חזק, צעיר, רוטט
וצלול, מוקסם מהגוון והעוצמה של עצמו, המניפה ממשיכה לזוז בלי הפסקה למעלה ולמטה, לוחשת את האוויר שלא מביא תועלת.
ואז היא משליכה את עצמה על הברכיים של אדי באנדרן, לופתת אותה, מטלטלת אותה בכוח זועם של צעירים ואחר כך
היא משתרעת פתאום על קומץ העצמות הרקובות שאדי באנדרן השאירה, מרעידה את כול המיטה לרחש ממלמל של המוץ במזרון,
זרועותיה פרושות והמניפה ביד אחת עוד חובטת בנשימה שמתפוגגת לתוך השמיכה."
(ע"מ 49).

בפרק בה דארל מספר על גסיסת האם והעיתסקות המשפחתית במותה המתקרב.

"לפעמים אני לא כל כך בטוח שיש לנו זכות להגיד מתי בן אדם הוא משוגע ומתי לא. לפעמים אני חושב שאף אחד מאיתנו לא לגמרי משוגע ואף אחד מאיתנו לא ממש שפוי עד שרובנו משכנעים אותו שהוא ככה או ככה. כאילו מה שקובע זה לא מה שהבן אדם עושה, אלא איך שרוב האנשים מסתכלים עליו כשהוא עושה את זה.
כי ג'ול יותר מדי מחמיר איתו. נכון שהסוס של ג'ול נמכר בשביל לקרב אותה לעיר, אז במובן מסוים דארל ניסה לשרוף
את הערך של הסוס שלו. אבל כמה פעמים חשבתי לפני שחצינו
את הנהר וגם אחרי זה, שזה יהיה ברכה מאלוהים אם הוא באמת
ייקח לנו אותה מהידיים וייפטר ממנה באיזה דרך נקייה, ונראה
לי שבזמן שכ'ול כל כך התאמץ להוציא אותה מהנהר, הוא פעל
איכשהו נגד אלוהים,ואז, מתי שדראל ראה שאחד מאיתנו יצטרך
לעשות משהו כנראה, אני כמעט יכול להאמין שהוא פעל נכון
באיזה אופן. אבל אני לא חושב שיש משהו שמצדיק להצית אסם
של מישהו ולסכן את החיות שלו ולהרוס את הרכוש שלו.
ככה אני מבין שבן אדם הוא משוגע. ככה הוא כבר לא יכול להגיע
להסכמה עם אנשים אחרים. וכנראה אין מה לעשות איתו חוץ
ממה שנראה נכון לרוב האנשים"
(ע"מ 215).

בפרק זה, רגע לפני שסוף סוף האם באה לקבורה, הבן האחראי- קאש אובד עצות לגבי אחיו דארל חמום המוח.
בגשר היציאה מן העיירה בה מתה אדי באנדרן, ילדיה ובעלה מובילים אותה דרך גשר ובשגגה ארון הקבורה נופל.

הספר "בבוא מותי", שזכה לתרגום חדש וסוחף, נפגשים עם סגנון הכתיבה המאתגר של פוקנר. זרם תודעה קלאסי נוסח המאה ה-20.
כול דמות/פרק מתוודעת לקורא בדומה לוידוי בתוכנית reality, כאשר הדובר המובלא מנווט את שלל ריבוי הקולות.