ביקורת ספרותית על מאה שנים של בדידות - ספריה לעם # 167/8 מאת גבריאל גרסיה מארקס
ספר בסדר

---

מרפרוף קל על מדור הביקורות, התרשמתי שהקוראים התחלקו למעריצים ולקוטלים. החוויה שלי מהספר לא הייתה נחרצת לאף אחד משני הכיוונים האלה. אני חושב שמדובר בספר חביב, שהיה יכול להיות ספר טוב עם קצת עריכה.
השליש הראשון של הספר הוא קסום ומהנה. ההתחלה היא מסתורית מאד. הזמן מתקדם לפי חוקים משלו. מִתחוללים ניסים, וחוקי הטבע מתנהלים בדרך פלא. אנחנו מוקפים ברוחות רפאים, צוענים מארצות רחוקות וסיפורי מאגיה שחורה. למרות האווירה המכושפת, ההרגשה היא בעולם מאד מציאותי, שפועל לפי החוקים של העולם שלנו אנו. אני חושב שהאיזון הזה שהצליח גרסייה למצוא, בין הפנטזי והממשי, הוא איזון יפה מאד. מצד אחד, העולם הוא הגיוני ומוכר ומצד שני, הכל היה יכול לקרות. כך רוקדים על שתי חתונות בעת ובעונה אחת, ובעיקר מרוויחים מהעניין, לטעמי.
הכתיבה טובה בעיניי. אם הייתי צריך להדגים, הייתי מציין שקרקס הצוענים שתיאר ממש קם לחיים מולי. נהניתי יחד עם חוסה ארקדיו ואאורליאנו הקטנים לבקר בדוכנים והתפעלתי כמוהם.
הדמויות רבות, אך לא דלות. אנשי מעשים; חלוצים, פולטיקאים, מצביאים, מאהבים, מוזקאים מחוננים, לא חסר. למרות המגוון הזה אין תחושה של פיזור, כאשר לפחות בשליש הראשון של הספר אור הזרקורים ממוקד על דמות אחת: הקולונל אורליאנו בונדיה. דמות מאד מעניינת, שאנחנו עדים להתפתחות שלה לכל אורך חייה. מילד קטן וסקרן עד למצביא מחונן ואיש חזון.
עם זאת, אוכל להגיד שההתלהבות הזו כבתה די מהר, ורוב הספר הרגיש לי ארוך ומעט טרחני. בראש ובראשונה, לא ראיתי מספיק ייחוד ברומן הזה, לא ראיתי מה הוא מביא לשולחן שהוא חדש. ברומן היו סיפורי אהבה, רצח, מלחמה, אידיאלים נכזבים, בנייה והרס. אך לא הרגשתי שמרכיבים אלה בושמו באיזשהו גוון חדש, שלא נראה בספרים אחרים כבר קודם. גם הרובד המטאפורי של הסיפור לא הצליח להקנות לו נקודות זכות רבות למעני. הרגשתי שהקשר בין המשמעויות הנסתרות לבין הסיפור הוא רופף ולא מוצק. לפחות בעיני, המסרים אינם נושכים, מעניינים או בכלל ברורים. אחד האמצעים הספרותיים המרכזיים בהם השתמש גרסייה, החזרה, היה בעיניי לגורע במקום למוסיף. למרות מטרתו, אני יכול להעיד שהרגשתי שהסיפור מיצה את עצמו לאחר מאה ומשהו עמודים. לא ראיתי מה מצדיק את הימשכות הסיפור כל כך הרבה שנים לאחר מלחמותיו של הקולונל. מהנקודה הזו הסיפור איבד את הניצוץ. הוא הפך למכבסת מילים, שהלכה ונהייתה ביזארית יותר ויותר עם כל עמוד. לא שאני חושב שהסיפורים של שאר בני המשפחה אינם חשובים, אך לפי דעתי הם האריכו את הזמנתם. בשורה התחתונה, הרגשתי בשלב מסוים שאני קורא עוד ועוד מאותו הדבר.

» ביקורות נוספות של האיש מן הבקעה
» ביקורות נוספות על מאה שנים של בדידות - ספריה לעם # 167/8