ביקורת ספרותית על באדולינה - איורים: איילת זורר מאת גבי ניצן

---

אני מוצא את עצמי מוכרח להתכתב עם הביקורת של זוהריקו, מכיוון שגם אותי הספר הזה מצא בשעמום של השירות הצבאי.
זוהריקו הוציא אותו בהר עיבל. אני הוצאתי אותו לראשונה בשמירה במרכז הפלוגה בטירונות בשבטה, ווסט בכוננות מלאה וקסדה עלי. אני זוכר איך הגנבתי אותו בכיס בחשאי, בעודי מוודא ששום מפקד לא עורב לי מאף צד. איך פחדתי לקבל הפקרת שמירה... מעניין אם אשלוף אותו מהספרייה, האם עדיין יהיה מלא פיח מהמטווחים והרוס ובלוי מהקפצות הזחילה לפני היציאה הביתה. חברה שלי השאילה לי אותו וכל כך התביישתי להחזיר אותו במצב הזה שהתעקשתי לקנות לה חדש. כפי שאתם יכולים להבין, עבר זמן מה..

התלבטתי אם לכתוב ביקורת. גם כי עבר זמן, וגם.. כי הפעם אין לי הרבה מה להוסיף. אבל בכל זאת יש.
רפרפתי על הביקורות. שמחתי לראות שהספר הזה לא תפס אף אחד ברשת. הביקורות נעו מבין קטילות מוחלטות, קריעה לגזרים, מטחנות בשר - להגנות חלושות, דגלים לבנים מגומדים, "זה גרוע, אבל לא עד כדי כך".

לרוב אני נוטה להסתייג בחוזקה מקטילות שלוחות רסן וחסרות רחמים על ספרים, גם כשלא אהבתי. הן לרוב גורמות לי חלחלה. ספרים הם אוצר ויש לרכוש אליהם כבוד. יש להפר את הכבוד הזה במקרים קיצוניים בלבד! וגם כשקוטלים, יש נורמות. אז כמו שאמהות פולניות לא אומרות איכס על אוכל, אני משתדל לא להגיד איכס על ספרים.
אבל יש לכך גם סיבה עקרונית, מנקודת מבטו של המבקר. אני חושב שכל בנאדם שבא לכתוב ביקורת, כולל עבדכם הנאמן, כמהה לתשומת לב, במידות כאלה ואחרות. כל העולם במה, ובמיוחד כאשר מדובר במבקרים. האם אחד מאיתנו היה טורח ושוקד על ביקורותיו פה באתר ללא קהל הקוראים הנאמן?
המבקר הצעיר והבלתי מנוסה גם הוא כמהה לתשומת לב, אך לעתים בהיעדר אמירה מגובשת כלפי המושא. כל ספר ניתן לקטול ואמצעי הקטילה אף מאפשרים לנו לעתים לחמוק מדיון על התוכן והמהות של הספר. כמה רבים הם הספרים הטובים-עד-בינוניים שהועלו על מזבח הקטילות לשווא. וזה זילות בעיניי, הורדה לזנות של מפעל הביקורות, הכה חשוב בעיניי. ההוא ממוסחר והוא משעמם, והינה העלתי פיהוק והוא שייך בכלל לפח זבל! תמיד יותר קל לדבר לרגשות קיצוניים של אהבה עיוורת או שנאת חינם מאשר לאינטלקט.

אבל.. כשמגיע אז מגיע. ואם תסלחו לי? לדעתי, כאן מגיע. כשקראתי את הקטילות - לא התמלאתי חלחלה. צחקקתי וגם הזדהתי.

בתחילתו אני זוכר שחשבתי כמה נחמד הקונספט. עיתונאי שבא לחקור ארץ שלא קיימת, עם מלך ומלכה, בזמן ומקום שהם חלק מהעולם המודרני אבל לא באמת חלק ממנו. ולמלך ולמלכה יש תובנות לספר על איך לחיות נכון. אבל הם לא יספרו את אותן תובנות בכזו קלות.. לא נשמע לכם מבטיח? אז איפה שהקונספט בנה ציפיות, הביצוע כשל. אם היה מדד כריזמה באתר סימניה - הייתי נותן לספר הזה אפס. אין פה שום דבר מושך, סוחף. אין פה שום דבר להיאחז בו! ואני מתכוון ממש כלום. אפילו הבדיחות שהוציאו ממני צחקוק או שניים בהתחלה איבדו את החן שלהן מהר מאד.

קשה לי לתקוף את הסופר כי אני באמת לא מבין מה הוא ניסה להשיג. הגמגום השמאלני הפוסט מודרינסטי כל כך לא משכנע... הוא נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה כל כך מהר שאין זמן להתרגז ולהתעמת. אפילו את חסידי הדת, הוא לא מיגנט. סוגשל "Imagine" של ג'ון לנון בגרסה הספרותית והלעוסה. אבל מכיוון ששם זה עבר בחסות המוזיקה בלבד, כאן זה לא מחזיק שום מים. שמעתי רבים מדביקים לו את תווית ה"ניו איג'יות". אני מבין את זה, אבל לא הייתי מעביר אותו כל כך בקלות. היו פה כוונות זדוניות יותר, פוליטיות, שפשוט כשלו מאד. ולכן בלתי מזיקות. הקשקוש הבלתי מזיק שלו היווה 60% מהספר, אז לצערי נשארנו עם מעט מאד. אבל גם הפנטזיה, הייתה שטוחה ולא התרוממה לשום מקום, אפילו סיפור האהבה - של העיתונאי והמלכה, מה שבעיניי היה יכול לטהר את הספר מחטאיו.. גם הוא היה לא אמין ושטוח (שימו לב - שטוח ולא שטחי. יש הבדל). לא עשה לי פרפרים בבטן!

אפילו בלי להיכנס לסוגיית הפוסט מודרניזם (למרות שזה קל). קחו סצנה פשוטה בהרבה, כשהם ישבו שם על החוף בסיני, עם כל האורחים. סצנה שהייתה אמורה להושיע את הספר מפלפולי הפוליטיקה המיותרים - וכשלה לחלוטין. במקום להיות תמהיל סיפורים פנטזי ומיסטי על חוף חשוך מול המדורה, לי זה הרגיש כאילו מישהו תיעד את חברי תנועת הצופים בפעולה מספרים במעגל כל אחד מה השם שלו ומה החיה האהובה עליו.

אבי סלח לי כי חטאתי - הביקורת הזו מיותרת. האם יש טעם לקטול ספר, רע ככל שיהיה, אם מעולם לא התברג בזכרון הקולקטיבי ולמעשה, נשכח לחלוטין במבחן הזמן? אין. ולכן מוטב לנהוג לפי עקרון ה"אחרי מות קדושים אמור". אבל מי אתם שתעצרו חיל מלהעלות קצת נוסטלגיה על הנייר (או על הצג)? איני מכיר את גבי ניצן העיתונאי, אבל כסופר... קחו את הספר הזה כדוגמה ממה להימנע.

נ.ב, האיורים שלו היו באמת מקסימים ובפני עצמם שווים את הכמה גרושים שהוא עולה.

» ביקורות נוספות של האיש מן הבקעה
» ביקורות נוספות על באדולינה - איורים: איילת זורר