אי אפשר להתעלם מכך שרוב הדמויות הנשיות בתנ"ך מופיעות על תקן האימהות המסורות שתפקידן הוא לחנך את ילדיהן. בזמן שלגברים היו תפקידים בהנהגה, כהונה, שיפוט, משטר ועוד, לאישה נתפר תפקיד אחד ויחיד והוא ילודה. זה נראה שבתקופה ההיא לא הייתה קיימת מציאות שבה יש את האפשרות לבחור האם להביא ילדים לעולם או לא, ובמשך שנים המרכיב המרכזי של האישה היה תפקיד האמהות. אבל אז, אי שם באמצע המאה התשע עשרה, הפמיניזם החל לגבש צורה והעלה את הדיון האם האישה מיועדת להיות רעיה בלבד או שיש בה משהו מעבר?
האם באמת יש בנו משהו מעבר?
ארבע נשים לומדות את הקורס "נשות התנ"ך" באוניברסיטת בר אילן והופכות לחברות נפש. הן מחליטות יחדיו שאינן מתכוונת להיכנס להריון ולהיות כבולות לחיי ילדיהן, החלטה נלהבת ונחרצת שאמורה לגרום להן לא לפסוע במסלול הרגיל. בעקבות התאבדות של אחת מהבנות, החבורה הנותרת מתפרקת וכל אחת מנתקת קשר מהשנייה. עשרים שנה לאחר מכן, דינה - החברה הדומיננטית בחבורה - נרצחת באופן מפחיד. גופתה נמצאת קשורה לכיסא, לידיה מודבקת בובת תינוק ועל מצחה מתנוססת בדם המילה האחת והיחידה "אימא". באותו אופן חולני נרצחת רונית - החברה היפה והפייתנית בחבורה. וכל זה מותיר אותנו עם החברה האחרונה בחבורה שעוד בחיים - שילה הלר.
גיבורת הספר,שילה, היא אישה דתייה שלא נישאה ולא הרתה מעולם ועובדת במוזיאון התנ"ך בעיקר בהדרכת קבוצות. היא יודעת הכל אך באותו הזמן גם לא יודעת כלום. היא לא יודעת האם היא חשודה או שהיא בעצם הקורבן הבא? עוטפת אותה מין שאננות מוזרה בקשר לרציחות המדאיגות שהתרחשו לחברותיה לשעבר אך באותה עת מציף אותה גם פחד משתק וקר. את הסיפור מלווים דמויות נוספות שכל אחת מהן מסקרנת בצורה יוצאת דופן ומוסיפה לסיפור את הצבע שלה.
הספר עוסק בהתרסה של נשים רבות מול המסלול שהכינו עבורן עוד מגיל קטן, הוא פותח את הנושא של הימנעות מהורות מבחירה. שהרה בלאו יצרה מותחן אפל שמאחוריו מסתתר הנושא המעניין הזה של האל הורות. הספר עוסק בפמיניזם, בנשות התנ"ך ובהולדת ילדים. הספר כתוב היטב ולא נותן לך להניח אותו מהיד, מרתק, מסעיר, וכמובן שנותן קצת חומר למחשבה.
“מה זאת אומרת שנשים בתנ"ך לא רצו להיות אמהות? מי לא רוצה להיות אמא?”















![רציחות האלפבית [מהדורת 2020]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers99/997982.jpg)


