ב-10 בנובמבר 1938, למחרת ליל הבדולח, יצא לדרכו כבכל בוקר אוטו מאייר בן ה-30, פסנתרן ג'אז וינאי.
הוא נתפס ע"י הגסטפו ונלקח ל"חקירה". הקצין ש"חקר" אותו היה לתדהמתו / למזלו בן כיתתו מן התיכון, אנטישמי ארסי מנוער.
הקצין משחרר את אוטו מאייר "בגלל שלא יצלח לעבודה פיזית".
באותו שבוע מתברר למאייר כי אביו, יוזף מאייר האצילי, התרבותי, עדין הנפש והנדיב, נתפס גם הוא ונשלח למחנה ריכוז דכאו.
בצר לו פונה הבן לקצין ההוא.
הקצין מבטיח "לפעול למען" שחרור האב בתנאי שהבן ירחרח וילשין על מבריחי מטבע מגרמניה-אוסטריה למדינות אחרות.
מה אפשר לעשות במציאות נבזית ושפלה כזו?
אוטו מאייר מסכים.
הספר מתאר את מערכת היחסים בין אוטו ובין הקצין המנוול שלא התכוון ולו לשנייה "לפעול למען" האב.
בחלק הראשון של הספר מתאר (אנטי-)גיבור הספר את ילדותו ואת יחסיו עם אביו המקסים, את נעוריו בתיכון וינאי מצוין בו היה כמובן רוב לא-יהודי מובהק, ביניהם בלט בשנאתו מי שלימים יהיה קצין בגסטפו, ואת שאר ענייני גיל הנעורים - נערה ראשונה, גויה כמובן.
בחלק האחרון עורך אוטו מאייר חשבון נפש על מעשיו.
מסקנתו היא כי כל חייו נהנה מנדיבותם האינסופית של הוריו ובייחוד אביו, אך הוא הפנה להם עורף בעיקר בגלל שלא רצה שיחשיבוהו כיהודי. ולבסוף נלחם בדרך עקלקלה למען אביו כשהוא מתומרן לדרך זו ע"י נאצי, דווקא בגלל שהוא לא ראה בו מאומה מלבד היותו יהודי.
סגנון הספר חי ומרתק, פסיכולוגי מאד ונוטה לאקזיסטנציאליזם. הזכיר לי מעט את הסגנון של קאמי ושל מקס פריש.
התרגום של נילי מירסקי מצוין.
מומלץ.

















