סמלי במקצת לסיים את ספרו של חיים באר בחג הקציר, חג מתן תורה, כאשר כתב ידו של גיבור הספר אלישע מילגרוים, בעל הרומן ‘נעטרי הקוצים’, מספר על נפשו הקצה של מלך מלכי המלכים בעמו ורצונו להחליף ולתת את התורה לעם אחר.
אז התחלתי לקרוא לפני כשבוע וסיימתי לקרוא היום, בחצות היום, כשהחמה יוקדת על ארצנו הקטנטונת בחום בוער אך מתון לעומת הימים האחרונים. והספר צינן במעט את החום וחימם את חדרי הלב.
תמיד ריגשו אותי ספריו של חיים באר, עוד מקריאתי הראשונה את ‘נוצות’ על סף גיוסי ודמעות שניקוו בעיניי עם תום קריאת הרומן ‘חבלים’. וכל ספר שלו מלווה בהתרגשות, ציפייה ואהבה לסופר וליצירתו. והנה בשנים האחרונות יצירתו פורה הולכת וגואה. מבט חופז בויקפדיה, יעיד על כך שמהרומן ‘חבלים’ ועד ל ‘לפני המקום’ חלפו כתשע שנים, ומאז, כל שלוש – ארבע שנים, יוצא לאור רומן או ספר חדש של חיים באר. אנו רק יכולים לברך ולהודות על כך.
במרכז הספר עומד סיפורו של אלישע מילגרוים – נקרא על שמו של אלישע בן אבויה ‘אחר’, כפר ביהדות ובתורה בדומה למילגרוים שהמיר את דתו - סופר חשוב בספרות העברית, אשר נפטר בדירתו בפולין שם עבד על הרומן האחרון שלו. המספר עוקב אחר קורות חייו של מילגרוים באופן בלשי, ונקשר אל דמויות שונות מחייו בכדי להבין את פשר הדברים ואת פרסום הרומן האחרון שלו, כאשר ברצונו לביים סרט על מילגרוים – יצירתו, יחסיו עם נשותיו ועוד.
הדבר הראשון שעולה כשקוראים ספר זה, ובייחוד סופר כמו חיים באר אשר נוטה לטוות קורים של אוטוביוגרפיה בספריו, הוא הקשר בין חייו של סופר ומותו, ומה הוא מותיר אחריו. הסתעפויות כתביו ומורשתו של סופר לאחר מותו.
עוד לפני זאת, השפה של הספר עשירה, קולחת, מרתקת, וסוחפת. הקורא הולך יחדיו עם המספר – מעניין ששמו של המספר לא נאמר כל הספר – נפגש עם הדמויות השונות, בדיאלוגים שנונים, מלאי הומור, ציניות וחכמה, נכתב בשפה עברית על כל רבדיה – תנ”ך, ספרות חז”ל, כפי שבאר מכיר ויודע.
בספר בולט הקשר בין אלישע מילגרוים לסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, קשר עמוק שנרקם ביניהם, סמלי ומציאותי, מניע ונותן כוח ליצירתו של מילגרוים. כך למשל, בביתו של ברדיצ’בסקי בפולין, מילגרוים כותב את הרומן האחרון שלו וכנראה אף את המחזה האחרון שלו. הקשר העמוק לברדיצבסקי מגיע מיחסו של מילגרוים לנצרות, המרת דתו, האותנטיות הכבירה שהשפיעה על מילגרוים. למעשה ההתנערות מן העיירה היהודית, מן השיממון והחידלון ובקשה אחר האמת. זהו הפער – האירוני ויש שיאמרו הציני, בין חייו של מילגרוים – חיפוש טוטאלי אחר מקוריות ואמת, לבין מותו – כל אחד מייחס לעצמו אמת אחרת ביחסו למילגרוים. בעיקר, נוכח הסצנה והאפיזודה, רבת משמעות בספר, בו גופתו של מילגרוים מועברת מבית הקברות הנוצרי להר הזיתים. ואם הקורא עוסק, מתלבט ומתחבט מה אמת ומה בדיה, מגיעה עוד הוכחה שכנראה הספק והחיפוש הם אמת יותר מאשר מציאת האמת עצמה.
הספר נפתח בהלוויה בבית הקברות הנוצרי בירושלים ומסתיים בפגישה באוניברסיטה העברית. ירושלים של קבורה ומוות, חידלון, לעומת האקדמיה שכביכול שוקקת חיים וחוקרת את מורשתם של המתים. האם האירוניה והציניות לא זועקת כאן?
יש בי עוד כל כך הרבה לכתוב על הספר, על הפרטים הביוגרפיים השופכים אור על דעותיו ומחשבותיו וחייו של באר, על הנידח והבודד – אולי בדומה לתלוש של ברדיצ’בסקי המנסה לחיות בעולם אחר אך מתקשה להתנתק מחבלי היהדות, על נצרות ויהדות, קהילת המומרים, קהילת האקדמיה, כוחניות, צביעות, על אמת ושקר, מציאות ובדייה, על אהבה בין איש לאישה, על אהבת אמת, על אהבה ליצירה, על כוחה ומשמעותה של יצירה ספרותית אך לא אלאה אתכם יתר על המידה ורק אסיים בכך:
נראה כי חיים באר מהרהר בחייו הוא ובמורשת אחרי מותו, וכי הסתעפות היצירה, בין הדמויות השונות בחיי הסופר, יכולה להיות רב גונית, מפותלת, משסעת ומחברת.
אחד הדברים הבולטים ברומן, הינו הקשר בין בדייה למציאות, בין אמת לשקר. בידיי מי תלויה האמת? האם ישנה אמת אחת אבסולוטית? מהיא אותה אמת זו? אולי כפי שנכתב בספר "כל יצירת אמת היא פגומה מעצם ברייתה".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
