ביקורת ספרותית על תולדות האהבה מאת ניקול קראוס

---

מה שמפעים בספרות טובה שבדומה לחוטי משי היא מושכת אותך לתוך המעמקים ואורגת את ליבך ישירות בעולם הדפים ואז ללא השמעת פעמוני אזהרה אתה שבוי שלה.
אני כבר מזמן קורא אחר, אין לי לב לספרים שאין בהם תנועה פנימית, אני סוגר אותם כאילו אין מחר. אני בכלל כנראה מפוצץ בכל כך מלא מילים סביבי שאני חייב לחלוק את המילים שעוטפות אותי לאט.
תולדות האהבה עם השם הנורא הרומנטי הזה היה סביבי נוכח הרבה זמן אבל מה אני שיש לי ענייניים עם ספרות כזאת. אבל אני גם כזה שנמס מהר והספר נפל לידי אחרי המלצות של אנשים מעורכים מאד בעיני.
אני אוהב ספרות אמריקאית. היא יכולה להיות אמריקאית מרחפת בערך בדומה לסדרה סינפלד ויכולה להיות אמריקאית מסוג פול אוסטר או סלינג'ר או בכלל ללכת אחרה לקארבר הפלאי עד מעמקי מקרתי בשילוב ורוחו של המינגווי. בקיצור אינסוף אמריקאי נהדר. ואני אוהב מאד.
תולדות האהבה הוא ספר נהדר כי הוא אמריקאי מדויק. הוא חוצה עולמות ומחשבות ויש בו הרמוניה מתנגנת של מילים. מקצב שלם של שייכות מידית והכתיבה של קראוס היא כתיבה עצובה מרירה מעט( אותי היא מעציבה בכל אופן) אבל היא בהחלט גורפת את הלב שלי. זה מה שחשוב בסוף.
ספר על כתיבה על ספרות. חלומות, רגישות והכי על אהבה.
אז אני משאיר את עצמי חשוף וקורא את הספר הזה שיש בו נוכחות. מישהו חכם פעם אמר שספר טוב צריך שתהיה לו נוכחות.
היה בספר חוט עצב ארוך וכמו חוטי המשי בהתחלה, הוא טווה את עצמו בתוך הקורא ,כרך, ארז והשאיר חותם.
ספר יופי.

» ביקורות נוספות של דרור
» ביקורות נוספות על תולדות האהבה