לפעמים אני כזה חסר רגישות. לא רק לספרים, אלא גם לבני אדם.
אחותי קנתה לי את הספר ביריד ספרים באוניברסיטת חיפה שבה היא לומדת, ב- 20 ש"ח. לכן, הספר הזה הוא מסוג הספרים שבאים אליך במקרה, מבלי שהתכוונת לקרוא אותם - אז אמרתי תודה לאחותי, שקראה את הספר בתיכון ואהבה אותו מאוד, והתחלתי לקרוא את הספר בהתלהבות רבה (תמיד כיף להתחיל לקרוא ספר חדש!)
אבל ההתלהבות הזאת מיד שככה, אחרי שהתחלתי בקריאה.
הספר הזה הוא מסוג הספרים שאיך שאני מתחיל לקרוא, אני מיד מבין שזה לא בשבילי, ואני גם יודע כמעט בוודאות מה הציון שאתן לו: משהו בכתיבה של הספר הזה נראה לי מתאמץ, כאילו ניקול קראוס מנסה לכתוב "מגניב" כמו בעלה - "מגניב" במרכאות, כי גם מהספרים של בעלה אני לא מתלהב - ואם הכתיבה שלו מתאמצת, גם הקורא צריך להתאמץ, ואני לא אוהב להתאמץ כשאני קורא ספר, כי ספר מצויין בשבילי זה ספר שלא צריך להתאמץ לקרוא אותו - פשוט צריך לקרוא אותו, מבלי להתאמץ, והכי חשוב: ליהנות ממנו.
אז נפרדנו כידידים. אין לי מספיק מידע על מה שקורה בספר, כי בקושי הצלחתי להעפיל לעמוד דו-ספרתי, ולכן לא יהיה תקציר של הספר. מה שכן, יש אזהרה. ואל תתחילו להתלונן עכשיו, ולומר לי משהו בסגנון של 'למה לא נתת לו צ'אנס נוסף?', 'למה לא המשכת לקרוא?', 'למה אתה ממהר לשפוט ספרים לפי ההתחלה שלהם?' וכ'ו וכ'ו - אבל תקשיבו לי: אני יודע על מה אני מדבר. כשאמרתי שהספר הזה הוא מסוג הספרים שעל ההתחלה אני יודע שזה לא בשבילי וחבל להתאמץ, ידעתי על מה אני מדבר. כבר היה לי ניסיון עם ספרים קודמים מהסוג של הספר הזה, והמשכתי לקרוא הלאה בכל זאת, וזה לא נגמר בטוב - כמו הספר 'מאחורי הערפל' של אופיר טושה גפלה לדוגמא (אז ניקול קראוס, תגידי תודה שנפרדנו כידידים ולא נפרדנו כאויבים, כי אם זה היה קורה אז הייתי כנראה מתעצבן עליו יותר, וזה לא משהו שהיית רוצה).
ולמה בהתחלה אמרתי שלפעמים אני כזה חסר רגישות, ולא רק לספרים אלא גם לבני אדם? כי מרוב שהתאכזבתי קשות מהספר, אמרתי לאחותי, בחוסר טאקט גמור, כשהחזרתי לה אותו, את המשפט הבא: "פשוט ביזבוז של 20 שקלים! זהו, זה כל מה שיש לי להגיד לך. אני פשוט מאוכזב"...

(נו טוב, לפחות היא לא ביזבזה עליו יותר...)
הספר הזה, אגב, יושב לו עכשיו במדף הספרים שבביתי מבלי שאף אחד יטרח לגשת ולקרוא אותו - כי אחותי הרי כבר קראה אותו והיא קנתה את הספר בכלל בשבילי ולא בשביל עצמה, אני גם כבר קראתי וממש לא אהבתי ואין מצב שאני אנסה לקרוא אותו שוב כי זה יהיה פשוט ביזבוז של זמן לנסות את זה, ואמא שלי... אמא שלי גם התחילה לקרוא אותו, ולמרות שהיא לא אמרה שהיא שונאת אותו באופן מפורש כמוני, אני בטוח כמעט בוודאות שהיא לא אהבה אותו, כי עכשיו היא עברה לקרוא ספר אחר: 'פלא' של רייג' פלאסיו (החלטה טובה, אמא). האמת היא שאני מתחיל קצת לרחם עליו. אולי אתן לו 2 כוכבים, במחשבה שנייה? תנו לי לחשוב על זה קצת, ואחזיר לספר הזה תשובה. ואולי, בהזדמנות, גם אתנצל בפני אחותי.

אני יודעת שמדובר בספר טוב כשאני מסיימת אותו ולא יכולה להאמין, רצה מיד לעמוד הראשון, להתחיל שוב מההתחלה. לא יכולה להפרד מהדמויות, סקרנית מידי לגילויים המגיעים בקריאה שנייה.
הספר הזה היה כל מה שיחלתי לו. התגעגעתי לספר טוב שישאב אותי פנימה אל הדפים והדמויות, כזה שיהיה לי קשה לסגור, שארצה לקחת אותו איתי לשירותים, שאמצא את עצמי הולכת ברחוב ומגניבה עוד כמה משפטים אחרונים. ובמילים אחרות, המציאות כאן נהיית קשה מנשוא, וכמהתי לסיפור טוב שיקח אותי מכאן. רחוק.
וכזה היה תולדות האהבה עבורי.
נכון, העלילה קצת מבלבלת, יש לא מעט דמויות מספרות והיו רגעים שלא הייתי בטוחה מאיזה לב אני קוראת כעת את המילים. יש שלוש דמויות או יותר העונות לשם עלמה, ולפחות שתיים מהן הן בעצם אותה אחת. ויש ספרות, וסופרים, וזיקנה, געגוע וערגה, פספוס וכאב, תמימות, סופנות, עדינות נפש, מתח, בלשות, רומנטיקה, שואה. מה אין בספר הזה?
היום, ישובה ברבעיה זרה, ברכבת ישראל בדרכי לתל אביב, גמעתי את עמודיו האחרונים ולא יכולתי לעצור את הדמעות. קראוס בעטה לי בלב והדהימה לי את השכל, והאמת שאני לא יודעת איך להמשיך מכאן.

אני רוצה לכתוב כאן את אחד הקטעים האהובים עלי מהספר -
וגם להאיר על התקציר מאחור. אני לא יודעת אם זה בהכרח משנה, שמו של הספר ושל הכותבת הרי הולכים לפניהם. אבל בשביל מי שנתקל באנונימיות בספר וקורא בתמימות את גב הכריכה... אני לא חושבת שהיא עושה חסד עם הסיפור האנטיליגנטי שנרקם בפנים.

"18. אמא שלי אף פעם לא הפסיקה לאהוב את אבא שלי
אהבתה אליו נותרה חיה כשהיתה בקיץ שבו נפגשו לראשונה.
כדי לשמר אותה, היא פנתה עורף לחיים. לפעמים היא מתקיימת ימים שלמים ממים ואוויר. מאחר שהיא צורת החיים הגבוהה היחידה המוכרת שעושה זאת, צריך לקרוא מין על שמה.
דוד ג'וליאן סיפר לי פעם איך הפסל והצייר אלברטו ג'קומטי אמר שלפעמים רק כדי לצייר ראש צריך לוותר על כל הדמות. כדי לצייר עלה, צריך להקריב את הגוף כולו. בהתחלה עשוי להתקבל הרושם שאתה מגביל את עצמך, אבל כעבור זמן מה אתה מבין שאם יש לך חצי סנטימטר ממשהו, יש לך סיכוי טוב יותר להיאחז בתחושה מסוימת של היקום מאשר אילו התיימרת לצייר את השמים כולם.
אמא שלי לא בחרה בעלה או בראש. היא בחרה באבא שלי, וכדי להיאחז בתחושה מסוימת, הקריבה את העולם."

מה שמפעים בספרות טובה שבדומה לחוטי משי היא מושכת אותך לתוך המעמקים ואורגת את ליבך ישירות בעולם הדפים ואז ללא השמעת פעמוני אזהרה אתה שבוי שלה.
אני כבר מזמן קורא אחר, אין לי לב לספרים שאין בהם תנועה פנימית, אני סוגר אותם כאילו אין מחר. אני בכלל כנראה מפוצץ בכל כך מלא מילים סביבי שאני חייב לחלוק את המילים שעוטפות אותי לאט.
תולדות האהבה עם השם הנורא הרומנטי הזה היה סביבי נוכח הרבה זמן אבל מה אני שיש לי ענייניים עם ספרות כזאת. אבל אני גם כזה שנמס מהר והספר נפל לידי אחרי המלצות של אנשים מעורכים מאד בעיני.
אני אוהב ספרות אמריקאית. היא יכולה להיות אמריקאית מרחפת בערך בדומה לסדרה סינפלד ויכולה להיות אמריקאית מסוג פול אוסטר או סלינג'ר או בכלל ללכת אחרה לקארבר הפלאי עד מעמקי מקרתי בשילוב ורוחו של המינגווי. בקיצור אינסוף אמריקאי נהדר. ואני אוהב מאד.
תולדות האהבה הוא ספר נהדר כי הוא אמריקאי מדויק. הוא חוצה עולמות ומחשבות ויש בו הרמוניה מתנגנת של מילים. מקצב שלם של שייכות מידית והכתיבה של קראוס היא כתיבה עצובה מרירה מעט( אותי היא מעציבה בכל אופן) אבל היא בהחלט גורפת את הלב שלי. זה מה שחשוב בסוף.
ספר על כתיבה על ספרות. חלומות, רגישות והכי על אהבה.
אז אני משאיר את עצמי חשוף וקורא את הספר הזה שיש בו נוכחות. מישהו חכם פעם אמר שספר טוב צריך שתהיה לו נוכחות.
היה בספר חוט עצב ארוך וכמו חוטי המשי בהתחלה, הוא טווה את עצמו בתוך הקורא ,כרך, ארז והשאיר חותם.
ספר יופי.

'תולדות האהבה', שם קצת מגלומני לספר ובכל זאת, הוא היה מונח שם על אחד המדפים, בחנות הספרים יד שנייה 'סיפור חוזר' (המופעל על ידי אנשים המתמודדים עם קשיים תעסוקתיים). על המחברת שמעתי, כהד חוזר באוזניי על כך שהיא אשתו של סופר מפורסם. ולאחר שקראתי את התקציר - על ליאו שכתב ספר ואינו מודע אליו ועל אלמה הילדה שיוצאת לחקור את פשר שְמָה (יש לי חיבה מיוחדת לספרים על ספרים), חשבתי כי יש כאן הזדמנות לקרוא ספר מעניין וגם לעשות מעשה טוב (לפחות לנסות).
עלילת הספר נעה בין ארבע דמויות: ליאו גורסקי, אלמה זינגר, עמנואל חיים (ציפור) וצבי ליטווינוב. היא מסופרת טלאים על גבי טלאים, כאשר סיפור הדמויות מסופר בקטעים, כשכל קטע מוקדש לדמות מסוימת המספרת על עצמה. הדמויות מסופרות בגוף ראשון למעט צבי ליטווינוב המסופר בגוף שלישי וכמו מרחף מעל הספר, מעל הדמויות, כאילו ההדהוד של החיקוי נמצא ממעל ולא בפנים (לא אחשוף יותר מדי מכך).
ליאו גורסקי כתב ספר מלפני שנים רבות, מבלי לדעת שספרו שרד. אלמה, שנקראת על אחת הדמויות בספר, אהובתו של ליאו, מקבלת יום אחד מכתב ומנסה למצוא את הדמות שעל שמה היא נקראת. במסע זה היא מנסה למצוא את עצמה ולנסות לאחות את קרעי המשפחה לאחר מות האב. שברי האהבה של ליאו גורסקי לאהובתו, לבנו ולכתיבה מצד אחד ומאידך שברי האהבה של אמה של אלמה, של המשפחה שלה, והתבגרותה של אלמה עצמה.
'תולדות האהבה' אינו רק שם הספר מבחוץ ומבפנים, אלא הוא מרקם היחסים בין הדמויות השונות בספר, הוא מה שמניע אותם לפרקים והוא הנסתר והגלוי בהתנהגותם.
הכתיבה של ניקול קראוס מרגשת ומהנה. מעלה חיוך ומעציבה. הדקויות של חיי היומיום, נחשפים מפי דבריהם של הדמויות ואתה כמו מזדהה עם המילים והופך להיות חלק מהמצב הקיים.
משפטים כמו: "אינני יודע למה ציפיתי, אבל ציפיתי למשהו", מפיו של ליאו, או
"זה אחד מאותם רגעים בלתי נשכחים שקורים לך בילדות, כשאת מגלה שהעולם הוליך אותך שולל לאורך כל הדרך", "בכל שנה הזיכרונות שיש לי מאבא שלי נעשים יותר עמומים, מטושטשים, מרוחקים. פעם הם היו חיים ואמיתיים, אחר כך הם נהיו כמו תמונות, ועכשיו הם דומים יותר לתמונות של תמונות", מפיה של אלמה, הם משפטים מענגים, צרופי אהבה והבנה עמוקה בדקויות היומיום ולמעשה, דקויות החיים עצמם.
הספר מאלץ את הקורא לעבור מדמות אל דמות במהרה, ולאחות את קווי העלילה בעצמו. לפרקים זה יכול במקצת להתיש, אבל ה 'עבודה הקשה', משתלמת. קרעי הסיפור מתאחים לידי שלם אחד (עד כמה שאפשר לקרא לדבר כזה 'שלם אחד'), והרגשות העולים, המבעבעים, מתנקזים לידי רגע אחד שאינו משכיח את התענוג הצרוף.
זהו ספר על כתיבה, על חלומות, על אהבה, על יחסים בין אנשים, על חיפוש משמעות (ובטח על עוד כמה דברים).
הספר ליווה אותי בנסיעות בין חיפה לתל אביב, תל אביב לחיפה והיה כמו מטוטלת בין הדמויות והערים: עיר פועלים שקטה, מענגת ויפה ועיר תוססת, חיה ונושמת. עיר כמו משהו נסתר טמון בתוכה ועיר שהכל גלוי בה. הצפון (עד כמה שחיפה היא צפון) לעומת גוש דן. הדמויות נעו בתוכי בין שעות הבוקר המוקדמות, לשעות הצהריים המאוחרות. ליוו אותי בהשכמת העולם וזריחת החמה ובדעיכה, חזרה של האנשים לביתם והשקיעה בים. ליאו, אלמה, צבי וציפור נמהלו בתוך הנסיעות והיו כחלק מהנוף הקיים.
ספר מהנה ומומלץ לקריאה!

אני מתעוררת משנת הלילה שלי לקול ויכוח בקולות מהוסים. ליד דלת הבית שלנו עומדת אמא שלי ומתווכחת עם יוסף. אני יכולה לראות דמעות בעיניה של אמי וגם הקול שלה רועד. אני שומעת הכל ורואה הכל ולא מבינה דבר. הכל כל כך קרוב בבית שלנו שגודלו רק ארבעים וחמישה מטרים רבועים. אני מנסה לאטום את אוזני. יוסף נשמע נחרץ. אני עוצמת את עיניי חזק חזק. מנסה לחזור לזרועותיה המרגיעות של השינה. אבל היא מתרחקת ממני. אני ממשיכה לשמוע את יוסף שדורש את כספו בחזרה. הם מדברים על הטרקטור החדש שאבא קנה זה מכבר. מה קורה פה? אני תוהה ומנסה בעולם המושגים של ילדה קטנה להבין מי נגד מי ועל מה מדובר פה בכלל, שהרי יוסף ואשתו חביבה הם החברים הטובים ביותר של הוריי וילדיהם הם החברים שלי. ולמה יש כזה כעס.

בתולדות האהבה, אלמה - נערה צעירה מנסה לפענח את העולם למען עצמה, למען אחיה הצעיר ולמען אימה. היא יוצאת למסע שמחבר גם לנו, קוראי הספר, את הקצוות הפרומים. לאט, לאט אנחנו לומדים להכיר את הדמויות המאכלסות את הספר. לעיתים לאט מדי. כל כך לאט שלעיתים קשה להבין איך הסיפורים מתלכדים ואיך הדמויות קשורות אלה לאלה.

ויש גם את ליאו הזקן שיכול לתת לנו פרספקטיבה על החיים. הוא היה מאוהב פעם בחייו והאהבה הזאת מזינה את חייו. מאפשרת לו לכתוב את הספר של חייו. אבל לספר יש חיים משלו. גלגולי הספר, שאף הוא נקרא תולדות האהבה הוא גלגוליו של הספר שאנחנו קוראים שגם לו קוראים – תולדות האהבה. מבולבלים? הכל יתברר. ל א ט.

יוסף ואבא שלי קנו טרקטור בשותפות. אבא שלי אמור היה לנהוג בטרקטור ולעבוד עליו ולהחזיר את ההשקעה של יוסף לשיעורין. אבל יוסף התחרט ורצה את כספו בחזרה. מיד. לאבא שלי לא היה סכום כזה של כסף. הוסיפו לזה תקופת המיתון שקדמה למלחמת ששת הימים. הכל קרס. אבא שלי מכר את הטרקטור החזיר את כל החובות והלך לעבוד בתעשייה האווירית. אבא שלי כבר לא חי וגם יוסף וחביבה נפטרו. ואת כל אלה למדתי הרבה הרבה שנים אחר כך. תבונה של זמן וקיום מתמשך.

אני אוהבת ספרים על ספרים.
בתולדות האהבה, יש ספר. והספר הזה חוצה ארצות, אנשים ודורות שלמים, עד שסיפורו מסופר.
יש פה מספר נקודות מבט, שלכאורה לא קשורות אחת לשנייה, אבל לאט לאט נחשפים עוד ועוד פרטים בסיפור הסבוך והמרתק הזה.
אנחנו מתחילים עם ליאו. גבר מבוגר, שכל רצונו הוא - לחיות. "הוא היה סופר גדול. הוא התאהב. אלה היו חייו." כך כתוב בתעודת הפטירה שלו. והפשטות הזו, מתאימה לסיפור המדהים של ליאו, סיפור שסוחף בזהירות, אך בחוזקה, את הקורא.
ויש את אלמה. אלמה בת ה14, שמספרת את הסיפור שלה מנקודת מבטה, ומסוגלת לגרום ללבבות הקשים ביותר, להיפתח ולהיכנע מולה.
קל להתאהב בדמויות העצובות הללו. קל להימשך אליהן, לכעוס, לצחוק ולאהוב איתן.
העלילה מעניינת, לוקחת אותך עמוק יותר ויותר אל תוך הסיפור, עד שאתה כבר שם, סבוך בתוך הכתיבה המצוינת, הדמויות העמוקות והדיאלוגים המרגשים.
יש קושי מסוים, בלקרוא לספר בשם כמו 'תולדות האהבה'. קצת מפציץ, קצת חזק, לא?
אבל אין שם יותר מתאים לספר היפהפה הזה, שבמילה אחת, פשוט מטהר אותך. שובר את הלב שלך ומעניק לרסיסים הזדמנות להתפזר בכל גופך ולנקות אותך לאט לאט.
לסיכום, תעשו לעצמכם טובה, ותרימו את הספר הזה מהמדף. אם לא בשביל הסיפור (ובשבילי), בשביל הכתיבה המדהימה. בכל דף ודף מסתתר משפט ששווה לצטט.
*נקודת אור קטנה - הסיפור מתרחש בניו יורק ונכתב על ידי סופרת אמריקאית, אבל ישראל מוזכרת בו פעמים רבות.

יש משהו מאוד מושך בעיני הקיים אצל אנשים מבוגרים, בעיקר גברים.
ולא, זה לא הארנק הנפוח או תסביך אבא שנטש בילדות או הרצון להרגיש בטוחה.
זה נסיון חייהם המעורר בי השתאות לנוכח קורותיהם במהלך השנים, זכרונות מרירים-מתוקים שאין בכוונתם לשכוח ואותם הם ממסגרים במעין מסגרת משוריינת שאפילו טיל בליסטי לא יכול לה.

כתלמידת תיכון ואף מאוחר יותר כסטודנטית ראיינתי כמה גברים כאלה, מהמרשימים שפגשתי בחיי (וביניהם סבי) במסגרת פרוייקטים אודות עזרה לישיש ולקיחת עדות עבור יד ושם.
זכור לי אדם אחד, גאה ובעל עברית צחה עמו נפגשתי בבית האבות הגדול השוכן ברמת אביב.
עיניו היו כה נבונות, חומות וחמות ולחות תדיר מפאת הזכרונות.
הוא הכין לי תה עם לימון וסוכר וכל הזמן דאג שמא אני רעבה ואולי אכין לך איזה סנדוויץ׳ טעים, מה את אומרת?
הוא סיפר לי על אשתו שאהב כל כך ולא שרדה את המלחמה, על הגיהינום שעבר במאוטהאוזן ועל גיטל, אשתו השניה שעמה הביא ילדים לאוויר העולם אך מעולם לא אהבה כפי שאהב את היחידה והמיוחדת שלו.
אני מוקירה זכרונות וסיפורים מפעם, אולי משום כך זכרוני שלי כמעט אף פעם לא בוגד בי.
חוסר השכחה הוא בעוכרי שכן גם את החוויות הפחות נעימות שקרו לי זוכרת אני. כגון: היוגורט שדחפה לפי הגננת למרות שמחיתי (חלושות) בהיותי בת שלוש, ההקאה שהגיעה מייד אח״כ, הבכי.
לדברים יש נטיה להשכח אך אצלי הם פשוט משתרשים כמו הייתי קרקע פוריה.

כשהגיע לידי הספר תולדות האהבה חשבתי שהנה אני מוכנה לאמצו ללבי שהרי העלילה קוסמת כל כך:
ליאו גורסקי, פולני שחי במנהטן, אפוף זכרונות אודות חייו הקודמים במזרח אירופה ואינו יכול לשכוח את אהובתו. הוא כותב ספר נשכח אודותיה שמוצא דרכו אל נערה אשר שמה כשם אהובתו.

הסופרת נכנסת לנעליו של ליאו גורסקי ומשם מדלגת לסניקרז׳ של אלמה, הנערה; לא שוכחת את אחיה שנתון בספקטרום של הפרעה אישיותית לא ברורה ובינות משלבת ״קטעים״ שלמים מהספר הבדיוני תולדות האהבה.
ההתחלה המבטיחה לא כל כך מקיימת ורק לקראת סופו של הסיפור מתבהרת התמונה בדייקנות כמעט מיכנית ולגמרי לא טבעית.
לדברים שמחליקים באופן טבעי אומרים לפעמים באנגלית: Things fall into the right place.
לא במקרה המדובר. זה היה כמעט חובבני מצידה של הסופרת לשלב פרקים (שהיו כל כך מרגשים ומדויקים בעיני) מהספר שכתב ליאו ולהדביק אותם בין היומן שכותב האח לאלוהים לבין מזמוזיה המתבגרים של אלמה.
כאילו מעולם לה היה עורך לספר.

וחבל שכך; שכן עיני היו לחות פעם או פעמיים ויכולתי לשבת עם חבילה שלמה של קלינקס אלמלא היה רצף, רוצה לומר, בוגר יותר, בשל יותר. עם קצת יותר בשר ותפוחי אדמה בצד.

ספר שישכח ממני תוך פחות מחודש.
ואף על פי כן.

היה לי נחמד לקרוא.

כשסיימתי את הפרק הראשון, בכיתי.כשסיימתי לקרוא את הספר שוב הדמעות לא עצרו. אני לא זוכרת את עצמי בוכה מספרים, רק מסרטים, והנה זה קרה.
ליאופלד גורסקי התאהב פעם כשהיה בן 10 בילדה בת גילו. האהבה הזאת חוצה איתו יבשות ושנים, ובכל זאת, נשארת רחוקה, כמו איזה חלום טוב שאנחנו מתגעגעים אליו כל חיינו.
האהבה הזאת גרמה לו לחיות בצל, הוא חי חיים עלובים, הוא לא הפך לסופר מצליח, למרות שהיו לו כל הכישורים לכך, הוא חי בבדידות ללא משפחה, בדירה מעופשת, לא נישא מעולם ולא זכה להכיר מקרוב את הבן שהיה לו. בנוסף ליוו אותו הזיכרונות האישיים כניצול שואה.
במקביל לסיפור שלו יש את אלמה, נערה בת 14, יתומה מאב, שמנסה לשמר בכל כוחה את הזכרונות המעטים והעמומים מאבא שלה, להגן על אחיה הצעיר, ולעזור גם לאמא שלה השרויה באבל תמידי.
אלמה קרויה על שם הדמות הראשית בספר שאותו כתב ליאו, והיא מנסה להתחקות אחר הספר, ואחר שמה. (עוד מעשה הקשור באבא שלה, שאהב מאוד את הספר.)
הספר הזה נבחר על ידי כספר הענוג ביותר, המקסים ביותר והעצוב ביותר שקראתי בשנים האחרונות.
גם השם של הספר מעורר בי הרבה רגשות שקשה להעלות אותם על הדף.

אם היה לי אפילו רבע מהכישרון של ניקול קראוס הייתי מצליח לכתוב חוות דעת שתעשה צדק לספר הזה. נותרתי עם הבאנליות הבלתי נמנעת של - איזה ספר מדהים, מקסים ומרגש היא כתבה כאן.