ביקורת ספרותית על תולדות האהבה מאת ניקול קראוס
ספר מעולה

---

כשסיימתי את הפרק הראשון, בכיתי.כשסיימתי לקרוא את הספר שוב הדמעות לא עצרו. אני לא זוכרת את עצמי בוכה מספרים, רק מסרטים, והנה זה קרה.
ליאופלד גורסקי התאהב פעם כשהיה בן 10 בילדה בת גילו. האהבה הזאת חוצה איתו יבשות ושנים, ובכל זאת, נשארת רחוקה, כמו איזה חלום טוב שאנחנו מתגעגעים אליו כל חיינו.
האהבה הזאת גרמה לו לחיות בצל, הוא חי חיים עלובים, הוא לא הפך לסופר מצליח, למרות שהיו לו כל הכישורים לכך, הוא חי בבדידות ללא משפחה, בדירה מעופשת, לא נישא מעולם ולא זכה להכיר מקרוב את הבן שהיה לו. בנוסף ליוו אותו הזיכרונות האישיים כניצול שואה.
במקביל לסיפור שלו יש את אלמה, נערה בת 14, יתומה מאב, שמנסה לשמר בכל כוחה את הזכרונות המעטים והעמומים מאבא שלה, להגן על אחיה הצעיר, ולעזור גם לאמא שלה השרויה באבל תמידי.
אלמה קרויה על שם הדמות הראשית בספר שאותו כתב ליאו, והיא מנסה להתחקות אחר הספר, ואחר שמה. (עוד מעשה הקשור באבא שלה, שאהב מאוד את הספר.)
הספר הזה נבחר על ידי כספר הענוג ביותר, המקסים ביותר והעצוב ביותר שקראתי בשנים האחרונות.
גם השם של הספר מעורר בי הרבה רגשות שקשה להעלות אותם על הדף.

» ביקורות נוספות של חגית
» ביקורות נוספות על תולדות האהבה