ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

"אתם תמותו" ככה נכתב בתקציר של הספר גנבת הספרים.

כולנו כבני אדם מפחדים מהמוות. כולנו יודעים שביום מין הימים נמות מזקנה ודיין לא הומצאה תרופה לחיי נצח או שגילו את מי הנעורים. זה מצער אבל זה גם חלק מהמחזוריות שלנו כבני אדם, מוות וחיים.

כולנו נתקלים במושג מוות כמעט מאז שנולדנו. כשאנחנו צעירים קשה לנו יותר לתפוס את המושג הזה וכשמישהו קרוב להורים שלנו נפטר, ההורים שלנו תמיד מסבירים לנו את זה שהבן אדם הלך לעולמו והוא נמצא במקום אחר בצורה שהתאימה לגילנו אז. אולם, כשאנחנו גדלים ונהיים יותר בוגרים אנחנו מבינים את המושג יותר לעומק עם הגיל ואנחנו מבינים שאלו החיים ושכולנו נעבור את זה בשלב כל שהוא בעתיד. יש אנשים שמתים לצערי בגיל מאוד צעיר או בגיל ביניים עקב מחלות, תאונות דרכים, מלחמות וכו.. ויש אנשים שמתים בשיבה טובה בגיל יחסית מבוגר.

כמו שאמרתי, אני נתקלתי במושג "מוות" בגיל יחסית צעיר. נתקלתי בו בימי הזיכרון לשואה ולגבורה ובימי הזיכרון לחיילי צה''ל שעושים לנו בבתי הספר. נתקלתי במושג הזה כששמעתי אנשים שמדברים על זה שמת מישהו יקר לליבם. שנה שעברה הבנתי את המושג הזה יותר לעומק עקב זה ששני אנשים שהיו ועדיין מאוד קרובים ללבי מתו והם היו חלק מאוד משמעותי בחיים שלי.

כל שנה בבתי הספר מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ואת יום הזיכרון לחיילי צה''ל וכך, תלמידים מכיתות א'-יב' נתקלים במושג הזה. אחת המטרות למה עושים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ואת יום הזיכרון לחיילי צה''ל היא כדי שתמיד נזכור את האנשים שהקריבו את חייהם למעננו ולמען זה שתהיה לנו מדינה, ושנזכור את העוול שהיהודים עברו במהלך השואה. והספר מדבר על מלחמת העולם השנייה.

הספר מסופר מנקודת מבטו של המוות, אפשר לראות את זה כהתגלמות המוות על ידי מלאך המוות ,(Grim Reaper) .המוות מספר את סיפורה של ליזל בת להורים קומוניסטים שהוריה נשלחו למחנה ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה. בעקבות זה, אימה מביאה אותה למשפחה אומנת הגרה בעיירה קטנה בגרמניה הנקראת מולכינג. הם גרים ברחוב הימל (פירוש לפי הספר גן עדן) 33. הספר מספר את סיפור חייה של ליזל ואת הסיפור של משפחתה ושל ההורים המאמצים שלה ושל השכנים שלה.

זהו ספר מעניין ומאוד ייחודי, אך עם זאת גם עצוב.
הספר כתוב בצורה מדהימה, תיאורים מדויקים של ההיסטוריה אפילו שהספר הוא לא מבוסס על סיפור אמיתי, וזה לא מובן מאליו שזוסאק הצליח לשלב את זה בספר שזה יראה אמיתי. הדמויות הם עגולות ומאופיינות היטב כך שאפשר להזדהות עם תחושותיהם.

המחשבה שהסיפור מסופר מנקודת המבט של המוות, זה נותן פרספקטיבה שונה לגבי דמותו של המוות. לפני שקראתי את הסיפור חשבתי שהמוות הוא דמות רעה וחסרת רגישות, חשבתי שהוא אוהב את העבודה שלו מאוד ולא מפריע לו לקחת את הנשמות של אנשים אחרים אז בספר תגלו שזה בדיוק ההפך. בספר דמותו של המוות מתגלה לנו כדמות רגישה המהרהרת רבות על הקיום האנושי ועל הדרך שבה מקבלים את בואו, והוא מעיר מדי פעם שאינו מרוצה מהעבודה שלו. אני חייבת להודות שהופתעתי מהתפנית הזאת. בחברה שלנו אנו נוהגים להסתכל על דמותו של המוות כדמות רעה, לא רגישה.

הדבר שהכי ריגש אותי בקריאת הספר: זה תשוקתה של ליזל לספרים. מתחילת הספר עד סופו. ממתי שליזל הייתה בת 9 עד שהיא נהייתה בת 14 היא החלה לגנוב ספרים. הייתה לה תשוקה כל כך חזקה לספרים שהיא הייתה מוכרחה לגנוב אותם. אני רואה את זה שהיא גונבת ספרים וקוראת אותם כהתמודדות עם המצב שבו היא נמצאת. ידוע שהסיפור מתרחש בגרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, זה לא פשוט להיות חלק מהתקופה הזאת שיש הרבה מלחמות של הנאצים ושואה. חשוב לזכור שאחיה של ליזל נפטר ברכבת בדרך להורים המאמצים שלה ושהיא עברה למשפחה מאמצת, בכל זאת שהיא הסתדרה עם הוריה המאמצים זה עדיין לא פשוט כי אתה מתגעגע למשפחה האמיתיית שלך ולכן אני חושבת שהספרים מוצאים אותה מהמצבים היומיומים הקשים שהיא עוברת. הספרים הם המפתח ללב וכשאתה קורא אותם אתה מתנתק מהעולם שמסביבך ונהנה מחווייתו של הספר.

לסיום, ממליצה על הספר, חמישה כוכבים

» ביקורות נוספות של סימליה
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים