ביקורת ספרותית על אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי

---

בהחלט ספר מיוחד ושונה, אהבתי אבל לא התלהבתי. סיפור מעניין שקושר שלושה נפשות שונות באותו חוט. מה שמשותף לשלושתן הוא שהן כולן אמיתיות, רגישות ואינטליגנטיות מאוד. בהתחלה וגם לאורך הספר עד כמעט השליש האחרון היה לי ממש קשה ובכוח המשכתי לקרוא כי היו רגעים שהפילוסופיה משכה אותי, אבל היו גם רגעים שלא. יותר מידי אינפורמציה שהסופרת הזאת מניחה שכל הקוראים יודעים עליה, זאת אומרת קראו וראו את כל הסרטים השירים והציורים שהיא מדברת עליהם. אני חושבת שחצי ממה שהיא מדברת שם אי אפשר בכלל להבין אם לא מכירים את היצירות שהיא מזכירה שם. הרגשתי שהיו בספר הזה כמה סתירות, לדוגמא - היא מדברת ומעבירה ביקורת על עשירים מתנשאים ואז היא חופרת עם מלא חומר של יצירות אומנת פילוסופיות שלא כל אחד מכיר. דבר שני הוא הסוף של הספר (ספויילר) - לקראת הסוף כשכבר ממש התחלתי להאמין שהנה קורה משהו טוב, במיוחד לרנה מיטשל שריחמתי עליה כל הספר, סוף סוף יש לה הזדמנות להיות מאושרת... אז פתאום היא מתה??? מה הקשר?? בסדר יש קשר אני מבינה אבל אפשר היה להפוך את זה לפחות דרמטי וגם בכל זאת להעביר את המסר. אני חושבת שהסופרת פה לא ידעה אך לסיים את הסיפור כי היא לא רצתה לתת סוף טוב והכל טוב ונאיבי כי אלו הם לא החיים, אז היא החליטה לסיים בטרגדיה כי זה יותר ... יותר... אני באמת לא יודעת או יותר משכנע? אבל גם זה לא כי זה היה הכי משכנע בכל זאת אני כן אומר לזכותה שהיא הפתיעה אותי וגרמה לי להרהר עוד ועוד וגם ללמוד מהספר ולתת לו להשפיע על חיי בכך שאני מסכימה איתה בזה שהחיים הם מלאים באכזבות וכאב ואנחנו כן לרוב מתנהגים כמו יצורים פטאטים שחושבים שיחיו לנצח ולכן אנחנו כל הזמו מנסים לגבות ולרפד את האושר והעושר שלנו. למשל הדוגמא שאנשים תמיד קונים דברים שנראים אותו דבר. ( סט כריות, סט מנורות, כוסות,צלחות..) וכל זה בעצם כי אנחנו לא יכולים להינות מדבר אחד ויחד אם אין לנו עוד אחד אקסטרה. כן, אני יכולה להבין זה דבר שקשה לנו לבני תמותה שכמונו לעשות. המוות פחיד, לא ידוע, מסתורי ועוד חיים אי אפשר לקנות ושים בצד ואז להינות ממה שיש, צריך להינות ממה שיש כאן ועכשיו וברגע הזה. אבל מה שלדעתי סותר פה בסיפור הוא שהנה סוף סוף היא התחילה לחיות, להפתח, להתחבר עם אנשים טובים, ואז הכל נגמר מין סתירה כזאת לא מנחמת. אבל יש להסתכל על הדברים ממבט אחר ואולי לחשוב על על הדמיות כעל דמות אחת. כשרנה מתה הילדה פתאום מוצאת שלווה ואמת בחייה ומבינה עד כמה ערכם של החיים הוא עליון והיא מחליטה לחיות אותם במלואם, וכמו שהיא מציינת בסוף שהיא תמצא את הנצח בתוך הלעולם לא. ולסיום בקשר לאמנות, גם פה אני מסכימה עם הסופרת שהאומנות מצילה אותנו מעצמנו וגרמת לנו להתעלות על היצרים החומרים והחייתיים שלנו וכשבן אדם שהוא בן תמותה מצליח ליצור יצירת אומנות הוא נוגע במשהו מעל, מעבר, משהו אלוהי וקדוש שמבטא את הנפש הניצחית, את האמונה שלנו וזה מקסים ומנחם מאוד בעניי. יצירת אומנות שגורמת לנו לעצור, לראות אבל באמת לא סתם להסתכל אלא ממש לראות ולהרגיש ואז הזמן נעצר ואפשר להרגיש כמה שניות של נצח.

» ביקורות נוספות של Maya angel
» ביקורות נוספות על אלגנטיות של קיפוד