ספר מהמם! קלסיקה במיטבה וסיפור מרגש ומרתק. מודה שלקח לי קצת זמן להתחבר לשפה ולרוח התקופה אבל כשזה קרה לא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים. מה עוד אפשר לבקש? אז היה תענוג. אי אפשר שלא להתאהב בג׳יין המקסימה והאמיצה, אני מאחלת לכולנו שנלמד ממנה אך להיות כנים כלפי עצמנו והרגשות שלנו, לא לספר לעצמנו סיפורים ולהאמין בהם כי יותר נוח לנו אלא לדעת להתמודד עם המציאות כמו שהיא. לקחת אחריות מלאה על עצמינו ולא להיות תלויים בדבר חוץ מהאמונה שלנו בצדק ובמה שאנחנו יודעים כי הוא הדבר הנכון לעשות . שנלמד ממנה לאהוב ללא גבולות באמת ובתמים את מה שיש בפנים. כדי להיות כמו ג׳יין אייר יש צורך בחוזק נפש אמיתי שלא מתפשר, להאמין באומנה שלמה שהאנרגיה הטובה תלווה אותנו ותגן עלינו גם כשהמצב קשה וכמעט בלתי אפשרי. נכון שבסיפור כמה מקווי העלילה קצת לא אמינים ובמציאות אולי לא היו קורים כך, אבל לכן אני אוהבת ספרים כי שם יש לנו את הזכות, יש לנו את הצ׳אנס לתת לחלומות להתגשם ולקבל השראה לחיים האמיתיים שלנו ומי יודע אולי בכל זאת להגשים חלום אחד או שניים. ג'יין אייר מזכירה לנו שלהיות מי שאנחנו, להאמין בעצמנו, להעיז ללכת בדרך שלנו זה הדבר הכי יפה שיש שגורם לנו לחיות את החיים במלואם.

האמת שאני דיי מופתעת לגלות פה כל כך הבה תגובת חיוביות על הספר הזה. ספר מעניין ובהחלט שונה ונוגע בנקודה חשובה שחשוב מאוד מאוד לעורר לגביה מודעות. אך למרות זאת, אני חוויתי תחושה קצת חובבנית בדרך שבה הסיפור היה כתוב והצורה שהוא התפתח. נכון הסיפור עצמו סוחף ואי אפשר שלא להקשר לסמירה הקטנה וחסרת האונים ולגלות מה עלה בגורלה בעולם אכזר זה. אבל, שוב, השפה זולה ( אולי בגלל התירגום) והסיפור שלעצמו מאוד צפוי, נאיבי ואפילו קצת לא אמין. למרות שאני מבינה את כוונת הסופרת להביא משהו אמיתי ובועט לחיינו הנוחים וקצת לשקשק אותם ולזעזע אותנו... אני מרגישה שיש פה קצת קלות ראש בכל הנושא ואפילו ניצול של המציאות העצובה והמעוותת הזו שהיא בעצם לגמרי אמיתית, לכתוב סיפור שנשען על המציאות הזו כאילו שזה נורמאלי לחלוטין ... אז לא ממש הזדעזתי כבר שמעתי על סיפורים כאלו בעבר. אני חושבת שהיה עוד מקום להעמיק את הנושא ואת הרקע של הסיפור. הייתי גם שמחה אם היא הייתה מוסיפה עוד פרק על חייה המאוחרים של סמירה שגדלה להיות אשה עצמאית וחזקה וזוכה לאהבה אמיתית, לחיים חדשים. הייתי רוצה לדעת אך היא התמודדה עם הטראומה של העבר ואולי היום היא מנסה לעזור לבנות אחרות שהחופש והגוף שלהן נלקח מהן. בקיצור הייתי רוצה קצת מעבר לסיפור שבסופו של דבר השאיר לי תחושה שראיתי סרט או סדרת דרמה. בכל זאת אתן לקוקולקה את הקרדיט. להעיז ולכתוב ספר שכזה עם נושא כואב ולא פשוט לעיכול מה שתמיד גורם לי להרהר ולהוכיר תודה על כך שגלגל המזל שלי לא עצר במקום חשוך שכזה וחיי הם חיי חופש. וגם כמובן את חובתי ככול אדם ובמיוחד כאישה להגן כל עוד ביכולתי על כל יצור שחווה ניצול ואי צדק.

ספר שממש ציפיתי לקורא אבל התוכן לא ממש סחף אותי לצערי. אני חושבת שעבודת התרגום היתה לא מספיק טובה כדי שיהיה אפשר ממש להבין ולהתחבר אל כל מה שקורה שם. אני ממש לא יודעת מה קראתי שם ב 364 עמודים האלו. מתסכל, יש כמה רגעים של פילוסופיה ותחושה כזאת של איכות ושל כתיבה מיוחדת אבל יש פה פיספוס גדול בהעברת הסיפור עצמו.
יש פה מישהו שקרא אותו?

פעם שנייה שחווה סוחפת אותי חזרה לעולם עתיק ומסתורי. והפעם סיפורה של תמר המיוחדת והאמיצה שסללה את גורל חייה במו ידיה הקטנות. סיפור אנושי מלא במסרים עלינו כבני אדם. על אך הנפש האנושית מתחבקת בינה לבין עצמה לגבי מה הוא הדבר הנכון לעשות, על רגישי האשמה שלנו, על הצער והרחמים, על אהבה... מה גורם לאדם לעשות מעשה? עד כמה יכול בן אדם לספוג, להפגע או לפגוע באחר מבלי להרגיש נקיפות מצפון? הסיפור הזה נוגע בנקודות כאלו ואחרות. הסיפור הזה נוגע בשבירת מוסכמות לגביי גברים ונשים ומראה איפה כולנו גם גברים וגם נשים פגעים כאחד ומלאי תשוקות פנימיות שמעולם לא מתממשות בגלל מעצורים של החברה.אפילו עד היום עוד לא למדנו עדיין אך להיות שווים בשווים כולם. אבל עד אז אפשר ללמוד מדמויות שקמות לתחייה מהאפר ומזכירות לנו להלחם על מה ששיך לנו, החופש שלנו. תמר שנשרפת בלהבות אכזריותו של יהודה מפנה את האש חזרה אליו כשהיא מעזה לפתות אותו וכמו ציפור הספינקס שקמה לתחייה מהאפר של עצמה תמר זוכה לחיים חדשים בזכות התעוזה שלה להמר על חייה כדי להציל את נפשה. סיפור שונה ואוטנטי שמחבר בין אנשים ובין עבר להווה כמו חוטי השני... מקסים ומיוחד.

טוב, אני לא עפתי מהספר הזה. היה נחמד, נושא מעניין וג׳אנר שאני אוהבת אבל זה היה דיי מסובך מלא דברים שהלכו וחזרו על עצמם כמו כל גבר שצץ בעלילה ואיתו הלנה מפתחת מערכת יחסים... עם כל הגברים בספר!!! זה כבר היה מוגזם, לא אמין ולא עמוק... קיוויתי למשהו קצת יותר יצירתי. בכל זאת השפה הייתה יפה והכתיבה הייתה מיוחדת ונוגעת ללב.

אז ככה... אני, בדרך כלל לא קוראת ספרי פנטזיה מהסיבה הפשוטה שאני פשוט מפחדת שזה יהיה נורא לא אמין, אבל כשקראתי את התקציר של הספר הזה החלטתי כן לתת לו צ׳אנס. אני אישית דווקא כן מאמינה בכל ליבי שקיים קסם אמיתי בעולם ושהמיסתורי והמיסטי הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. בכל זאת הספר הזה שדווקא התחיל נחמד ואז דיי התפתח יפה ובסוף לא, נתן לי הרגשה שאני בתוך שילוב מסויים של הסרטים של ״דמדומים״, ראיון עם ״ערפד״ וסידרת הטלוויזיה ״מכושפות״. אז כן זה היה לא אמין וגם קצת מתסכל כי היו חלקים כל כך מעניינים ואינטליגנטים ואז חלקים כל כך שטיחים וחסרי עומק שיצרו סתירה שלא החמיאה לסיפור וגם לא לסופרת. עוד דבר שהפריע לי מאוד היה עומס המידע הכל כך לא רלוונטי שהסופרת דוחפת בכח כל כמה עמודים יש פרקים שלמים על מה יש לאכול לארוחת בוקר.... זה פשוט היה מעייף ומשעמם! וזה הוריד את הכוכב הרביעי שהתכוונתי לתת לספר. עד פה לדברים השלילים, וכדי לסיים את הביקורת הזאת בנימה חיובית - עדיין נסחפתי וקראתי את 670 העמודים ברצף. הכתיבה זורמת יחסית, התיאורים דיי מוחשיים ואפשר לברוח עם הספר הזה בכייף לעולם אחר של פנטזיה בדיוק כמו סרט או סדרת טלוויזיה כיפית ששם הכל יכול לקרות. אהבתי את השילוב של אלכימיה וכישוף, אגדות וסיפורי עם, וכמובן את הרעיון שהערפדים ומכשפות ושדים עושים יוגה ! אולי גם הייתה פה כוונה להראות שכולנו בעצם באיזה שהוא מקום יצורים וכל אחד שייך למקום אחר ומשתייך לקבוצות מסויימות אבל זה לא צריך לקבוע את הדרך שבה אנחנו בוחרים לחיות את החיים שלנו. במילים אחרות גם ערפד, שד או מכשפה יכולים להיות בעלי לב טוב ולכולם מגיע לאהוב ולהיות נאהבים בלי קשר למוצאם. אז יש פה מין מסר של איחוד בין המינים שנותן תקווה שיום אחד נדע לקבל את השונה ונוכל כולנו לחיות בשלום על פני האדמה.

מאוד אהבתי את הספר הזה. יותר נכון ממש התאהבתי בז׳אקטה. היא אישה כל כך חזקה שיודעת תמיד מה הדבר הנכון לעשות! היא לא מפחדת ללכת בעיקבות הלב שלה, היא כל כך מחוברת לעצמה ולאינטואיציה הנשית שלה שהיא יודעת מי היא ומה היא שווה ולאן היא הולכת, ממה היא צריכה לשמור מרחק ולהזהר ומתי להשתמש בקסמיה כדי להגן ולקדם את עצמה ואת המשפחה שלה. אהבתי את הדמות שלה יותר משתי הדמיות בספרים הקודמים של פליפה גרגורי - ״המלכה הלבנה ״ ו ״ המלכה האדומה״ בגלל ששתי הגבירות האלו שאפו לכל כך הרבה כח ורצון לשליטה, לא היה להן אכפת את מי צריך לרמוס בדרך העיקר שהכתר יהיה בידיהן. אבל לא ג׳אקטה, היא לא נלחמת במלחמות של אגו. היא נלחמת בערכו העליון של החיים ויותר נכון לומר באהבה! כל מה שהיא רוצה זה לחיות בשלום עם אהוב ליבה והמשפחה שהם יצרו. כמובן שהיא אוהבת את חיי המותרות והנחות שלהם היא רגילה, אחרי הכל כך היא גדלה. היא נולדה למשפחה עשירה לא לבית איכרים פשוט. אבל זה לא משנה את טוב ליבה כלפי אחרים נחותים ממנה או את כח ההשרדות שלה והרצון לחיות חיים מלאי אהבה ואושר ולא רק עושר. היא מוכנה לוותר על כל זה למען האהבה שהיא האוצר האמיתי בשבילה. היא גם מחוברת לטבע ממש כמו האלה הקדמונית מלוסינה שהיא אימה הקדמונית...והיא מקשיבה לרחשי הנהר והמים ושומעת את שירתם הענוגה והמרגשת. היא לא הולכת עם הזרם אבל היא גם לא שוחה נגדו ומחפשת צרות, היא גמישה ממש כמו המים ומתאימה את עצמה לכל מצב וצרה שהיא נקלעת אליהם. היא פועלת בשקט, מאחרי הקלעים, לוחשת לחשי כישוף וראה את מה שעתיד לקרות. היא כובשת את ליבי בספר הזה. בכלל כל הסידרה הזאת של מלחמת השושנים סוחפת אותי לדעת עוד ולראות את נקודות המבט של כל הנשים המעורבות בסיפור הזה כל אחת מצד אחר. מה שמזכיר לנו שגם לאויבים שלנו יש את הצד שלהם, אף אחד הוא לא אשם ואף אחד הוא לא חף מפשע אנחנו כולנו שווים. צריך לזכור להביט על כל הדברים מלמעלה ולראות את כל הצדדים של העולם ולא רק מצד אחד. תודה לפליפה גרגורי על הרעיון המקסים הזה :)

(כולל ספויילרים). אני אהבתי את הספר! התחברתי מאוד לדמויות בעיקר לבנאט לארנאו ולמאר. הספר הזה ריתק אותי וסחט ממני דמעות רבות ... בעיקר בהתחלה. אחר כך התרגלתי ונהייתי יותר קשוחה וחזקה כדי להמשיך לקרוא וכמובן נהנתי מאוד והיה לי קשה להוריד אותו מהידיים. רק דבר אחד הפריע כמובן, היו יותר מידי שיעורים בהיסטוריה שלא היו מענינים ונכתבו בצורה דיי מכנית וחסרת עניין, אבל לא נורא סלחתי לו כי הסיפור היה טוב. ועדיין חשוב ובכול זאת עדיף לדעת את הרקע של ההיסטוריה מלא לדעת בכלל אז לא נורא ספגתי את זה. כאב לי נורא להרגיש ולחוות את ההשפלות שעברו על חלק מהדמויות וחיכיתי בקוצר רוח שהרשעים האלו יקבלו את מה שמגיע להם. וזה קרה, בחלקו, אני מקווה שבספרי ההמשך יעשה עוד צדק! לגביי סוף הסיפור לא מפריע לי שהסופר נותן לנו פה את ה happy ending אפילו שאולי במציאות זה לא היה קורה. דווקא בגלל זה אני אוהבת ספרים כי למה לא לפנטז קצת שדברים יכלו להיות אחרת והעולם הזה יכל להיות מקום קצת יותר טוב... הספר הזה הזכיר לי את ״ המלכה היחפה״ שהוא הספר הראשון של הסופר הזה שקראתי וגם אהבתי, בכיתי והתחברתי מאוד אפילו יותר מהספר הזה . טוב, אולי כי מדובר בנשים ואני אישה אז.... כן. בכל אופן גם שם נורא קיוויתי שהסוף יהיה טוב וכך היה :) אני אוהבת סופרים שיודעים לטלטל אותי עד שאני כמעט נשברת ובסוף מוצאים אפשרות לסוף טוב שנותן סיום שמשאיר הרגשה חמימה בלב כמו השמש של ברצלונה. וגם מצדיק פה את החמלה והרחמים של פטרונית הים - סנטה מריה דה למאר - אהבתי גם אך שהסופר מאחד את כל הדתות ומדגיש כמה הכי חשוב באמת הוא להיות אדם בעל מוסר לא משנה מאיפה באת ולאזו דת אתה שייך כי אחרי הכל לכל הדתות בבסיסן יש הרבה במשותף זה רק בני אדם קודרים ושחורים, אכולי רגשות אשם ושנאה שגורמים לנו לפחד מהם או לפחד מהאל כשבעצם הם השטן האמיתי. והטוב והטוהר שוכן בכולנו אם רק נרצה! ואם רק נעיז להלחם בהם בחזרה! כמו שארנאו עונה לכמרים חזרה בזמן המשפט שלו ולא איכפת לו אפילו אם זה יעלה לו בחייו, העיקר להטיח בפניהם את מי שהם באמת! ובכלל אני מעריצה את ארנאו הוא אחד הגיבורים שהכי אהבתי בספרים שקראתי הוא יפה תואר מבפנים וגם מבחוץ. הוא לא מושלם אבל הוא מנסה וזה מקסים. לקראת הסוף של הספר רציתי קצת יותר התייחסות לג׳ואן, כאב לי מאוד שבסוף הוא הפך לכומר אכזר ושהוא לא היה כמו ארנאו שרק צמח מעלה אחרי התלאות שהוא עבר. כנראה שהם פשוט היו עשויים מחומרים שונים... אז כן כאב לי על סופו המר של ז׳ואן אחיו הקרוב ביותר של ארנאו רציתי שהם ישלימו, הם אהין כל כך קרובים... זה נגמר קצת מהר מידי אך שהוא שרף את עצמו יחד עם אישתו המפונקת והאכזרית של ארנאו שגם למותה לא הייתה מספיק התייחסות לדעתי. אבל הגיע לה ושמחתי על כך! הייתי רוצה שתהייה להם עוד שיחה אחת עם ארנאו לפני שהכל נגמר... לסיכום נהנתי מאוד ואני רוצה עוד. אני אמשיך לקרוא את ספריו של אילדפומסו פלקונס ולתת לו לסחוף אותי למקומות ותקופות רחוקות רחוקות מפה.

ספר בסדר. אחרי שקראתי איזה 520 עמודים רק בגלל שפשוט מאוד קוויתי שזאת לא תהייה עוד אכזבה אבל בסוף זאת כן הייתה. בהתחלה הייה לי קשה להתחבר לספר. מלא, מלא פרטים שוליים כל כך! אבל אחר כך הסיפור התחיל לזוז וממש אהבתי וממש התלהבתי וחשבתי שאני הולכת לתת לספר הזה חמישה כוכבים! אבל קצת אחרי האמצע זה פשוט מתחיל להיות כל כך מופרח, לא הגיוני ולא אמין שממש חבל כי היה שם פוטנצייל גדול... בגלל שאני בן אדם סקרן, עקשן וסבלני המשכתי עד הסוף הלא מספק. את הדמות הזאת של שלבי פשוט לא יכולתי לסבול לאורך כל הספר! היא כך כך חסרת ביטחון עצמי וחסרת אופי וחסרת יופי שאני ממש לא מצליחה אפילו לדמיין אותה בראשי, פרט לזה שיש לה רגלים של ספורטאית. חוץ מי זה היא כאילו כמו ילדה אמריקאית שלא מעריכה את מה שיש לה וחושבת שהיא כזאת מסכנה כשבעצם היא ממש לא. ברור שקשה לגדול בלי הורים אבל בכל זאת מי מקבל מכונית מתנה בגיל 18? ומילגה ללכת ללמוד בסטנספורד?? ובכל זאת היא כל הזמן עושה מה שהיא לא רוצה לעשות ואומרת מה שהיא לא באמת מרגישה. ובמקום פשוט לצאת מכל הבלאגן הזה שהיא הכניסה את עצמה היא רק מתלוננת כמה שהחיים שלה עלובים.... החברה שלה ג׳נה, טוב דווקא את הדמות שלה יותר אהבתי. היא יותר אמיתית, רגשנית, יש לה יותר עומק אפילו שהיא בן אדם דיי שטוח יש בה משהו אנושי שקל יותר להזדהות איתה מאשר השלבי הזאת. ולסיום קנדי/ גרייס, טוב היא בכלל יצירה דימיונית. אני לא מאמינה שיכולה להיות קיימת בת אדם כזאת בעולם שהיא כל כך רגועה ושמחה בזמן שהיא בעצם סליחה על המילה -זונה מגיל 13???? ולמה היא לא הולכת למשטרה ?? ולמה היא לא רוצה שהארב הזה ילך לכלא כבר ?? וגם כן הוא מה הוא סוכן של של ה CIA שכאילו הוא יכול למצוא אותן בכל מקום ?? בקיצור איזה שטויות ולא רק זה יש עוד אבל די התעייפתי מלכתוב עוד על הספר הזה אבל לפחות עכשיו אני מרגישה יותר טוב ששיתפתי את התיסכול שלי לגביי הספר הזה. בכל זאת מדהים אך הוא הצליח להחזיק אותי מרותקת אליו עד שסיימתי. כנראה, שזה הרצון הזה למצוא היגיון במשהו שהוא לא הגיוני והתקווה בזאת שהנה עכשיו אני אבין למה היה שווה לקורא. זה לא בדיוק קרה פה. מה שכן קרה זה שבכל זאת הספר סוחף ואהבתי את הקטע של האמונה והתפילות הקטנות שנאמרו ברגעים המיואשים והחשוכים. תמיד יש אור קטן שינצנץ באפלה.