ביקורת ספרותית על בחזרה מעמק רפאים - ספריה לעם #755 מאת חיים באר
ספר טוב

---

כשהייתי נערה אהבתי לצפות בסרטיו של אלפרד היצ'קוק.
זה התחיל מכך שלמדתי במגמת אמנות. היינו הולכים מדי חודש למוזיאון ת"א ובית הלנה רובינשטיין לראות תערוכות ופעם בשבוע לקולנוע לב שבדיזינגוף סנטר לצפות בסרטים ולנתח אותם. היו לנו מרצים מרתקים וביניהם נכח גם גידי אורשר שהיה נותן הסברים מעלפים ומקבל אף את פרשנויותיהם של התלמידים הנלהבים (אני לא הצבעתי, הייתי ביישנית מדי) באמצע השנה התחלנו לצפות בסרטיו של הבמאי האגדי: "הציפורים" תחילה ולאחר מכן "ורטיגו", "האיש שידע יותר מדי" ואף "רבקה" האלמותי שכתבה אהובת נפשי, דפנה דה מוריאה המדהימה והבלתי מוערכת.
גידי הסביר לנו שבכל סרט שביים מבליח הרז'יסור לכמה שניות ולאחר מכן נעלם. מעין קריצה שובבה לקהל הצופים להראות מי שולט בעניינים: פעם נראה כצללית על הקיר ובהזדמנות אחרת יושב על ספסל בגן, כאחד העם, איש עב בשר בעל קרחת מבהיקה.
זה שיגע אותנו והתחלנו לחפש אותו בכל פעם.
אני מצאתיו כמעט מיד והייתי מאוד גאה בעצמי כי הופעותיו היו קצרות יותר מעיטוש, מעין מצמוץ בעצם; הפניית מבטך- פספסת!
הוא היה במאי מוערך בעיני רבים, גאון לדעתי אשר הותיר את רשמיו העזים על מסך הכסף והטלוויזיה, ידו בכל – יד כל בו במשמעות של יהיה חלקו אצל האחרים ולעיתים חלקם של אחרים אצלו.
קצת כמו חיים באר שהוא הבמאי הפעם בעלילה ולמעשה הדובר בסיפור ורבים יצאו מנקודת הנחה שבמאי סרטי דוקו לא כל כך שונה מסופר. הוא אמנותי, רוחני, תחקירן ואוהב סיפורים עסיסיים, ההבדל אם כך, קטן.
אך לא, ביצירה הספציפית הזאת הוא ניכס לעצמו את כל תפקידי המפתח כולל את דמותו המתה של הסופר אלישע מילגרוים.
העלילה הינה כדלהלן: סופר ישראלי מפורסם ושנוי במחלוקת נקבר בבית קברות נוצרי בירושלים ונשאלת השאלה מדוע. האם הייתה זאת בקשתו האחרונה או שמא אלמנתו התערבה ולקחה על עצמה את עניין הקבורה ומה בדבר יצירתו האחרונה? האם נגנזה או שמא עדיין קיימת? בשלב מסוים נכנס גם בנו היחידי מאשתו הראשונה לתמונה ודורש גם הוא את חלקו בהשתלשלות העניינים.
העלילה הולכת ומסתעפת, חוצה יבשות וימים לאיטליה וורוצלב, תל אביב וירושלים.
אין בה רגע דל והמידע שהקורא מקבל הינו רב ומגוון.
אותו במאי מעוניין לעשות סרט אודות מילגרוים ובעזרת ידידתו העובדת כשדרנית ברדיו הם עוקבים אחר נקודות ציון חשובות בחיי הסופר וחושפים סודות מעברו, מעשים שנעשו בזדון ומתוך נקמה.
לכולנו יש סודות כך מסתבר, ולאלו האחרונים יש נטייה לעלות על פני השטח במוקדם או במאוחר.
ואם בסרטים עסקינן, נזכרתי לפתע בסרטו הנפלא של קז'יז'טוף קישלובסקי "כחול".
פילם אחד מתוך שלושת הצבעים המסמלים את הדגל הצרפתי והוא מספר אודות אלמנה צעירה (ז'ולייט בינוש, אחת השחקניות היפות והמוכשרות לדעתי) המאבדת את בעלה המלחין הדגול, בתאונת דרכים קטלנית.
יגונה עצום כל כך והיא ננעלת בתוך עצמה אך עד מהרה נאלצת לצאת מקונכייתה עקב סודות נעולים המוצאים דרכם החוצה.
מלבד הרקע המרתק שמציג באר בספרו, אהבתי מאוד את המחוות המרגשות שעשה לסופרי עבר: ברנר וברדיצ'בסקי שבזכותו עושים קאמבק, לפחות בספרייה שלי.
הכותר "נעטרי הקוצים" אשר בחר היוצר המת לספרו, הינו אלגוריה לדמותו המתענה של ישו בברית החדשה אך גם מתייחסת לעוני שאותו חוו הסב ונכדו בסיפורו של ברנר "מכאן ומכאן". הוא כל כך מעריך את הסופר המיוסר לא פחות מאשר את עגנון ונותן לו את הכבוד שבחייו, מעולם לא זכה לו.
הוא משבץ בספרו משפטים אלמותיים המאופיינים לברנר, משמעויות דומות ומילים נרדפות כגון: "לחכמתי הקשיבה, לתבונתי הט אוזנך"
מי באמת כותב כך היום? אני יכולה להקשיב לו, תוהה בלחש.
עניינה אותי מאוד הדרך שבה לקח באר על עצמו את התפקידים השונים.
שלא כמו היצ'קוק, הוא אינו מסוגל לעמוד מאחורי הקלעים ולהפיל את חיתתו על השחקנים המסכנים. הוא מעניק להם בנדיבות תכונות ורעיונות מתוך אופיו הבלתי נדלה.
דמויותיו סוציאליות מאוד, הומניטריות, אכפתיות ומחפשות הרפתקאות באופן תמידי.
בסצנה מסוימת בספר בה מראיין הבמאי את חבר ילדותו של איש העט, רב שעיה, יהודי מצחיק וקשקשן לא קטן המספר לו אנקדוטות מילדותו הירושלמית ומלהג כי הלכו לאותו בית הספר במרכז העיר ולא זה, "תחכמוני" הסמוך לביתם.
מי שקרא את באר יודע כי אמו רשמה אותו לאותו בית הספר, זה הנחשב לאיכותי יותר שאליו הולכים בני העשירים.
וזה לא מסתכם רק שם, אביו ואמו של הסופר הדמיוני מזכירים את הוריו של באר: האם האהובה והמגוננת, האב והתנהגותו המקוממת, נהייתו אחר שירי חזנות וכדומה.
אני חושבת שהספר הזה יותר משאר ספריו חושף רגשות, אכזבות ותקוות של האיש המיוחד הזה: הוא חושש מהמוות ומשום כך מכין את עצמו היטב לקראתו: כורה את הקבר, מכין את ההספדים ומתאר לעצמו ולנו כיצד יזכרו אותו ומה יישאר מזכרו.
אין לו בעיה למרוד במוסכמות: הוא לועג לפרס ספיר ומקטר על בני ציפר, מאוכזב שלא מכירים בו כסופר בעל שם.
האיש הזה לא זקוק לפסיכולוג. כתיבת הספר שימשה לו תרפיה מעולה.
הוא יודע בדיוק מאין בא ואנה הוא הולך
ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממנו.
פשוט נפלא!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על בחזרה מעמק רפאים - ספריה לעם #755