אמיר זיו - "הרמן קוך" הישראלי?
כששואלים אותי אם אני רוצה להיות אבא לילדים, או שאני עונה: "הו כן, זה יהיה ממש מגניב אם יהיה לי ילד משלי, אותו הבאתי לעולם מזרעי!", או שהייתי עונה את אותו הדבר, רק עם תוספת קטנה: "אבל כרגע אני לא מרגיש בשל לזה. מדובר באחריות ממש גדולה".
הספר הזה של אימרי זיו (סליחה, אמיר זיו) גרם לי להסתכל על השאלה מזווית קצת אחרת, ולענות: "אולי בעצם לא כדאי לי להיות אבא לילדים. כי הרי בשביל מה צריך את כל הסיבוך הזה? דברים נוראים יכולים לקרות בדרך!".
מדובר ב-2 סיפורים שמתרחשים בתקופות שונות ובמקומות שונים (אבל כולם בארצנו הקטנטונת), בהפרש של כ-30 שנה + סיפור נוסף שמשמש כמן מוסף לסיפור השני.
הסיפור הראשון מספר על שכן ששולח מכתב לפקיד עירייה בכדי להתלונן על שכנה שבונה מרפסת בדירתה וזאת בניגוד לחוק, וההתכתבות ביניהם יוצאת קצת הרבה משליטה. הסיפור השני, מבלי לחשוף הרבה ספויילרים, הוא על זוגיות, אהבה, בגידה וילדים. הסיפור השלישי הוא הסיפור השני מנקודת מבטה של הילדה, כעבור 30 שנה, כאשר היא כבר אדם בוגר. שלושת הסיפורים מתחברים ביניהם במן שרשרת, כשלכל סיפור שמגיע, יש בו פרט מסויים שהיה בסיפור הקודם.
המשותף לכל הסיפורים: שהם עוסקים, בצורה כזו או אחרת, בנושא האבהות. היתרונות, החסרונות, הקשיים, כאבי הראש, זוגיות אל מול הורות, צורת ההתייחסות שלך בתור הורה לילד שלך, ועוד.
יש כאן הרבה רגשות שליליים, בכל שלושת הסיפורים: כעס, טינה, קנאה, בגידה, ואפילו גירסה קלה של סדיזם ומזוכיזם.
היתרון הוא, שהרגשות הללו בהחלט מצליחים לעבור בין הדפים לקורא.
החיסרון הוא, שלפעמים על ההנאה מהקריאה, מעיב מן צל שחור ומעיק וכבד, שיוצר תחושה קלה של דכאון.
בנוסף, ברגעים הדרמטיים שהיו בספר, הרגשתי שאני לא מספיק התרגשתי ונסערתי מהקטעים האלו, כמו שאולי הייתי צריך. בכלל, רוב הקריאה עברה עליי בעיניין, חלק קטן ממנה באדישות, אבל כמעט לא היה חלק שבו ממש מצאתי את עצמי נסער עם לב דופק במהירות, וזה פרמטר שמתבקש בספר כמו זה. לא יודע למה זה קרה - יכול להיות בגלל הכתיבה הדרמטית, שהדרמטיות של הכתיבה והדרמטיות של העלילה יצרו אובר-דרמטיות, שאצלי אישית לא גרמה לי ממש להרגיש דרמטי.
בכל אופן, מה שכן, יש כאן אפיון דמויות טוב, פיתולי עלילה טובים שבהחלט מצליחים להעביר את הדילמות והסערה סביב הנושא המדובר, וכתיבה טובה, ארץ-ישראלית, אך צעירה וחדשה של דור אחר, צעיר וחדש יותר. מה גם שלא הייתה לי בעיה לקרוא את הספר עד הסופו, וזו עוד נקודת זכות חשובה מאין כמותה, ובכלל לא מובנת מאליה.
לא סגור עדיין על הדירוג - 5 כוכבים, 4 כוכבים, או לא לדרג בכלל.
לבסוף, לפחות לבינתיים, בחרתי את האופצייה הנייטרלית מביניהן.
***
מאחל לכם חג פסח שמח וכשר, וניקיון קל.
ובליל הסדר, כשאתם קוראים בהגדה, ומגיעים לשיר "מי יודע?", אל תתבלבלו: זה לא ארבע אמהות - זה ארבעה אבות!
(או במילים אחרות: בפסח הזה, בנוסף להגדה של פסח, יש עוד ספר שכדאי לכם לקרוא, והוא 'ארבעה אבות' של אמיר זיו. כי למרות חסרונותיו, מדובר בספר טוב שוודאי יעניין רבים מכם, ובמיוחד את האבות שבינינו, או הילדים לאבות, שיש ביניהם יחסים טעונים ולא שגרתיים).


















